במקום שתעורר בי אמפתיה, התגובה הישראלית לקרב ה-AI סביב רפיח עוררה בי כעס.
זה התחיל אחרי הלילה הקטלני ברפיח בשבוע שעבר. עמודים פרו-פלסטינים ברשתות החברתיות העלו תמונה עם הכותרת ״All Eyes on Rafah״, בדרישה לשאת עיניים אל מחנה הפליטים בדרום הרצועה, ממנו החלו לזרום תמונות מחרידות לצפיה של ילדים מדממים ופצועים מחולצים מן ההריסות. בתגובה, החלו עמודים פרו-ישראלים להפיץ גרפיקות דומות עם הכותרת If Your Eyes are on Rafah, Please help us find our hostages, או "Where Were Your Eyes on October 7th", עם גרפיקת בינה מלאכותית שדימתה בין היתר את התינוק החטוף כפיר ביבס. קונסול ישראל בניו יורק, אופיר אקוניס אף החריף את התגובה כשאמר ״העיניים של כולכם על רפיח? העיניים של כולנו עליכם, טרוריסטים״.
הרגשתי כאילו מפצירים בי לבחור: או עזתים חפים מפשע, או חטופים חפים מפשע. אבל למה, בעצם זה סותר? האם כדי לשכנע שהמאבק שלנו להשבת החטופים הוא מאבק צודק, אנחנו באמת צריכים להגיד לאנשים אחרים שהחמלה שלהם לא לגיטימית?
זו הרי מגמה שנמשכת מתחילת המלחמה. בכל פעם שמישהו מביע חמלה כלפי קורבנות המלחמה העזתים, הוא ישר ״זוכה״ למבול של סרטונים ותיאורים גרפיים מחרידים מה-7.10 (כמובן, ללא אזהרת טריגר), המלווים בטיעוני וואטאבאוטיזם כמו ״איך אתה מעז לחמול על קורבנות המלחמה בצד השני, מה עם הקורבנות בצד שלנו?״.
זאת ״פרקטיקת הפאסיב אגרסיב״ של ההסברה הישראלית: סחיטה רגשית, שהמצב הרגשי העיקרי שאותו היא מקדמת הוא אדישות. המטרה: לתת תירוץ להתעלמות ממה שקורה בעזה, ולנגח את החטופים ואת הילדים ברפיח אלה באלה.
אבל אין הרי קשר אמיתי בין הילדים השרופים ברפיח לבין השבת החטופים; לא הם אשמים בכך שהעסקה מטורפדת פעם אחר פעם, ולא החטופים אשמים במוות של הילדים ברפיח. הזעם צריך להיות מופנה לחמאס ולממשלת ישראל.
אבל במקום זה, מנסים להכריח אותנו לבחור. או שאת בעד השבת החטופים, או שאת חומלת על הילדים ברפיח.
זוכרים כמה כעסנו כשאמרו לנו ב-7.10 ש״שום דבר לא קורה בוואקום״? כמה זה הרגיז אותנו, ובצדק? עכשיו אנחנו עושים את אותו הדבר, ולא מבינים למה הכאב שלנו נופל על אוזניים ערלות.
אם קמפיין ״העיניים על רפיח״ מכוון לישראלים, הרי שהוא בעיקר יוצר אדישות של הישראלים כלפי ילדי עזה. הוא מטשטש את חומרת האסון שהתרחש שם באותו לילה, ומשכנע אותם שזה בסדר להתעלם (וכמיטב המסורת, גם לסמן כבוגדים את מי שמעזים להזדהות עם הכאב).
אם הכוונה היא לפנות לקהל בחו"ל, הגישה הזאת בהכרח מייצרת אנטגוניזם: זה לא הוגן להאשים אנשים שהעיניים שלהם ״לא היו עלינו״ ב-7.10, כי זה לא נכון, הן בהחלט היו. אבל המציאות אינה סטטית ואנשים לא פועלים כמאזניים של חמלה, שבודקים אם הם מעניקים חמלה זהה לשני הצדדים בכל רגע נתון. כשהם ראו משפחות נשחטות בבתיהם שבקיבוצים בעוטף הם כאבו. כשהם רואים ילדים נשרפים במחנה פליטים בעזה, הם כואבים גם. למעשה , זו דווקא העמדה ההגיונית, כי האמפתיה שלהם עקבית. כשאנשים רואים ילדים מתים, כואב להם. זו כמעט חוצפה להאשים אותם על כך.
פרקטיקת הפאסיב אגרסיב הזאת לא הוכיחה את עצמה אפילו פעם אחת מתחילת המלחמה, והיא גם לא תוכיח. המסבירנים אמנם נחושים לנצח בקרב הנרטיבי, אבל לא מבינים שאמפתיה היא לא עניין נרטיבי, אלא אנושי. דמגוגיה תשיג תמיד את המטרה ההפוכה, כי אנשים לא אוהבים שמאשימים אותם על כך שהרגישו חמלה. הם גם לא ממש אוהבים שאנחנו בוררים עבורם איזו חמלה היא ״נכונה״ ואיזו לא. אבל זה לא רק עניין של טקטיקה. גם לנו, בינינו לבין עצמנו, לא ממש כדאי לאמץ את העמדה הזאת, שדורשת מונופול על החמלה: היא מסרסת את הרגשות שלנו, ודורשת מאתנו להיות קהי חושים, כי הרי קהות חושים היא ההפך מחמלה. (ההוכחה העצובה לכך היא שרבים בישראל אכן היו אדישים לאירוע ברפיח).
אפשר לעשות את זה גם אחרת. להבין שהאנשים שאנחנו פונים אליהם כדי שיפעילו לחץ ציבורי להשבת החטופים, הם אנשים שחיי אדם חשובים להם. לכן, כשאנחנו מדברים איתם, אנחנו חייבים להכיל את העובדה שיש קורבנות משני הצדדים. אנחנו גם חייבים להפסיק עם האובססיה לניצחון הנרטיבי: ראשית, כי זה מאולץ, ואנשים לא יכולים להזדהות עם מאולץ; ושנית, כי סוגיית החטופים כל כך זועקת אי-צדק לשמיים, שהיא לא צריכה מניירות פופוליסטיות. זה כמעט ניצול ציני שלה.
פאסיב אגרסיב הוא לא הדרך להשיג אמפתיה, ואי אפשר לצפות מאנשים להתעלם מכאבם של אחרים, רק כי גם לנו כואב. למעשה, אני מאמינה שנקבל את האמפתיה שאנחנו ראויים לה אם פשוט נציג את הדברים כמו שהם, לא כלעומת ולא במסגרת תחרות על סבל.
קרב ה-AI המגוחך הזה הוא הזדמנות טובה לשאול גם את עצמנו: אנחנו דורשים מאנשים שמסתכלים על רפיח, להסתכל על החטופים שלנו. אבל האם כשאנחנו מסתכלים על החטופים שלנו, אנחנו מסתכלים גם על רפיח?
