בקיצור: בעוד אנחנו דורשים מהפוליטיקאים שלנו ניקיון כפיים, תחקיר ״ליברל״ מגלה עד כמה אנחנו עצמנו מושחתים: מעלימים מיסים, חותמים על מסמכים פיקטיביים, נעזרים במאכערים כדי להשיג הקלות. ״זה מה שכולם עושים״, אנחנו מספרים לעצמנו בזמן שאנחנו מקבלים תשלום בשחור, קונים עבודות אקדמיות, מקבלים פטורים מהצבא, ועוד ועוד. אפשר לטעון שהשחיתות מחלחלת מלמעלה, ואפשר גם להחליט להיות ישרים, אפילו אם הדבר יזכה אותנו במילת הגנאי הנוראית ביותר בעברית־ישראלית – ״פראייר״.
מימין ומשמאל, בעבר ובהווה: מראשי ממשלה, לשרים וחברי כנסת – רשימת נבחרי הציבור המורשעים בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, ארוכה מדי. מאז קום המדינה ועד לעת כתיבת שורות אלה, עשרים ושלושה נבחרי ציבור הורשעו בעבירות אלו. עשרים ושלושה יותר מדי. אחרים עדיין חשודים או שנפתחו נגדם תיקים. יש בהם ראש ממשלה מכהן, שר, חבר כנסת, ראשי ערים, רבנים. רשימה בלתי נגמרת של מושחתים בפועל ולכאורה.
עם זאת, לא בהם עוסק התחקיר אלא בנו. קל לנו לחשוב או לשכנע את עצמנו שהשחיתות מתרחשת רק שם למעלה. אנחנו מצקצקים בלשוננו בכל עת שמתפרסמת ידיעה חדשה על נציג ציבור שחשוד בשחיתות, אבל למחרת משלמים למאכער שיעביר אותנו טסט; מוחים בתוקף על מינוי שר אוצר שמורשע בהעלמת מס, אבל מוסרים תצהיר הכנסות שקרי בחתימת רואה חשבון; מפגינים עם שלטים "מושחתים נמאסתם", בעוד אנחנו משלמים לאחרים שיכתבו עבורנו עבודות אקדמיות, כולל דוקטורט; דורשים להכניס את הפוליטיקאים העבריינים שלנו לכלא, בעוד אנחנו מוכנים לשלם לשוטר שימחק לנו עבירות תנועה חמורות שביצענו, או לפסיכיאטר שיארגן לנו חוות דעת שתפטור אותנו מגיוס או תספק לנו מרשם לקנאביס רפואי. וזוהי רשימה חלקית בלבד.
ייתכן, תאמרו, שזה מתחיל מלמעלה, ואם להם מותר, למה שאנחנו נהיה פראיירים. אולי זו התרנגולת ואנחנו הביצים, ואולי זה להפך. אין לדעת. מה שבטוח, שעל מנת לתקן, לא מספיק לדרוש מהפוליטיקאים שלנו אמות מידה מוסריות שאנחנו לא מוכנים להשית על עצמנו. אחרי הכול, הפוליטיקאים שבהם אנחנו בוחרים – נבחרים מתוכנו, ועד שהם נבחרים הם אינם שונים מאיתנו. אולי אנחנו פשוט מתגמלים את אלה שדומים לנו, וכל עוד הם מהמחנה שלנו – אנחנו מוכנים להחליק.
איפה הכסף
לפני כשנתיים פנה איש ציבור מוכר לב' וביקש שיעשה עבורו עבודה. השניים ניהלו משא ומתן קצר, שבסיומו סיכמו על סכום: 45 אלף שקלים. "רק דבר אחד", הבהיר איש הציבור. "אני צריך לשלם לך במזומן, בשחור".
"למה?" שאל ב'. "אחיין שלי יסביר לך", הוא אמר, מבין היטב שמוטב לו לא להיות מוקלט. במהרה, הסביר האחיין את העסקה: הסכום המדובר מתקבל כתרומה מחבר – דבר אסור לאיש ציבור. "לך זה לא משנה", הוא אמר. "אתה מקבל את זה במזומן, וגם אתה לא צריך לדווח למס הכנסה. ככה גם הוא יכול לסמוך עליך שלא תפיל אותו, כי גם אתה שותף".
"הבנתי", השיב לו ב'.
"מה אתה אומר?" שאל האחיין.
"לקחתי, ברור", השיב ב'.
"גם ככה המדינה נכנסת לנו לכיס", הוא אומר בדיעבד. "תחשוב שאם אני מקבל את הכסף הזה בחשבונית, אני צריך לשלם 36% למס הכנסה ועוד משהו כמו 10% לביטוח לאומי. נשאר לי בעצם חצי".
ובכל זאת, אנחנו מקשים, סיפרת והצגת הוכחות לכך. "כי קשה לי עם זה שמדובר באיש ציבור שקיבל תרומה אסורה".
כמובן, בהעלמת המס שלו הוא לא רואה כל בעיה, אלא רק בתרומה האסורה שקיבל איש הציבור. אגב, בנוגע לשאלה מדוע אסורה אותה תרומה, הרי אותו איש ציבור עלול למצוא את עצמו בניגוד עניינים, אם יטפל בטעות במקרה הנוגע לאותו חבר, או לתחום עיסוקו הנדל"ני. "וידאתי והניגוד עניינים הזה לא קרה", הוא מבהיר. "ובכל זאת, אני לא יכול לעקוב אחרי הכול. רק אל תדפקי אותי".
תשלום או קבלת משכורת בשחור, זהו כנראה התחום הנפוץ ביותר של שחיתות אזרחית. כמו ב', פגשנו במהלך התחקיר בלי מאמץ מיוחד, עשרות אנשים שהודו שהם מקבלים תשלום בשחור. חלקם מסבירים לעצמם שמדובר בסכומים זניחים של מאות עד אלפי שקלים בודדים, "ולכן זה בסדר לעשות את זה במזומן או בביט". אחרים הודו שמדובר ממש באידיאולוגיה: לדפוק את המדינה, שהם מרגישים שדופקת אותם.
סוג אחר של שחיתות אזרחית הנוגע לכסף, הוא חתימה על תצהירים שקריים הנוגעים להכנסות. אבי, למשל, ביקש להפחית בתשלום המזונות לגרושתו הטריה ושלושת ילדיהם. כיצד? הוא פנה לרואה החשבון שלו, שחתם על תצהיר שקרי. "למה אני בכלל צריך לשלם לה?" הוא התמרמר. "רואה החשבון הבין את המצב, ובעיקר הבין שזה בשביל הילדים שלי. אשתי תבזבז את הכסף, ואני יכול לשים להם אותו בחיסכון או לשמור להם".
צדיק ממש. בשל התרגיל המלוכלך, ובהינתן התצהיר שקבע כי החברה שבה הוא מחזיק מכניסה סכום פעוט יחסית לעומת האישה, פסק בית השפט כי אבי ישלם לגרושתו 2,400 שקל לחודש, המינימום האפשרי, במקום סכום כפול לכל הפחות.
ח' השתמשה בחתימת רואת החשבון שלה, על מנת להוציא משכורות פיקטיביות לעובדיה, קרובי משפחה וחברים שאיתם היה לה הסדר. באמצעות תרגיל חשבונאי, היא הוסיפה "תשלומים נוספים" לתלוש, שעליהם היא פטורה מתשלום פנסיה, ובפועל יצרה פער של אלפי שקלים בין הסכום שכתוב בתלוש לבין הסכום שקיבלו העובדות והעובדים, כל אחד על פי נקודות הזיכוי שלו.
"לצורך העניין, בתלוש כתוב שאני מקבלת 15 אלף שקל, אבל בפועל אני מקבלת 8,000", אומרת שרי, אחת העובדות. "מבחינתי, אני מרוויחה אלף שקל יותר ממה שסוכם בינינו, ומבחינתה – היא חוסכת כמה אלפי שקלים שמקוזזים לה מתשלום המס בסוף השנה. ככה היא נשארת עם יותר רווח בסוף השנה".
במפתיע, ח' אישרה את הפרטים. "זה לא עניין של אף אחד, רק ביני לבין העובדות שלי", היא אומרת. "אני משלמת מיסים למדינה, והמעט כסף הזה – ממש כלום במונחים של מיסים למדינה – מאפשר לי לעשות דברים טובים ולהתפתח, וככה המדינה בעצם מרוויחה בטווח הרחוק יותר".
כמובן, היא בעצם עושה טובה למדינה. סיפור טוב, אין מה לומר.
רפואה למכירה
לפני שבועות אחדים פנה חבר טוב לרופא, לצורך אבחון בעיה רפואית קטנה שאיתה התמודד. לתדהמתו, עוד לפני שבדק אותו שאל הרופא: "אתה רוצה סי־טי, נכון?"
"אני רוצה סי־טי?" הוא שאל אותו בחזרה.
"אתה רוצה", ענה הרופא ושלח אותו לבדיקה, שגוררת איתה לא מעט קרינה, וללא כל צורך ברור. לא זו אף זו, הוא גם כתב הפניה המפנה למכון אחד ספציפי בירושלים, ואליו בלבד – אף שהמטופל אינו מתגורר בעיר. "יש עם זה בעיה", מודה רופא בכיר באחד מבתי החולים. "בדיקת סי־טי זולה היום יחסית, ויש המון מכונים, ויש רופאים שיש להם תמריץ לשלוח אנשים לבדיקה. אני לא רוצה להאמין שיש כאן גם עניין כלכלי של הרופא".
נזכיר כי תחקיר של הארץ משנת 2020, שגובה בדוח של וועדה שבדקה את הנושא, מצא כי בבית החולים רמב"ם ביצעו ניתוחים מיותרים באופן שיטתי, לצרכים כלכליים. מהעדויות שבידינו, פרוצדורות דומות מתבצעות בבתי חולים ובקופות החולים, כאשר הכסף שעובר ידיים – הוא כסף ציבורי.
מאידך, בכמה וכמה מקרים מצאנו רופאים המשתפים פעולה ברצון עם מטופלים, ומאבחנים אותם עם בעיות שונות בהתאם לצורך – אם כדי לקבל ימי מחלה שלא לצורך ("כולם עושים את זה"), ואם כדי להשיג מטרות ספציפיות.
כך, למשל, מתישהו במהלך השנה האחרונה ללימודיו בתיכון, גמלה בליבו של דוד ההחלטה לא להתגייס לצה"ל. לא מסיבה אידיאולוגית, אלא "פשוט כי לא בא לי", כדבריו. בהיעדר עילה רפואית מתאימה, הוא מצא את הדרך. "שילמתי 2,000 שקל לפסיכיאטר שהגדיר אותי כמתמודד עם פוסט טראומה", מספר דוד. מה בנוגע להשלכות עתידיות של ההגדרה? "אין עם זה בעיה, בתחום שאני עוסק בו המון אנשים מתמודדים עם הפרעות שונות, וזו גם הפרעה שהתפקוד בה משתנה".
פנינו בעצמנו לאותו פסיכיאטר וביקשנו לקבוע פגישה. כבר בטלפון הבהרנו את המטרה: "אבחון פסיכיאטרי לצורך קבלת פטור". "יש רקע?" הוא שאל. "משפחתי", עניתי. "בסדר, תגיע ונראה".
מאותו ז'אנר, מצא ירין דרך להימנע משירות קרבי: אבחון כחולה אסטמה, אף שהוא לא סובל מהמחלה מאז שהיה בן חמש. מבחינת הרופאה שאבחנה אותו, אין כאן עניין. "קל לזייף אסטמה", היא אומרת. "אני לא אמורה לדעת אם יש לך או אין לך אסטמה פעילה, זה עניין לרופא ריאות. אני רואה שהייתה אסטמה בגיל צעיר, ושהוא עם קשיי נשימה".
ש' השיג בדרך הזו רישיון לשימוש בקנאביס רפואי – 2,000 שקל לפסיכיאטר שאפילו לא טרח לבדוק אותו. "המדינה עשתה לי את המוות", הוא מסביר, "אז לא הייתה לי שום ברירה". במקרה שלו, נאמר כי אכן הייתה זו המדינה שעודדה אותו לרמות, כשתהליך קבלת הרישיון ארך זמן רב מדי והוא נזקק לטיפול כפוסט טראומתי.
בתחום הבריאות, ישנה השחיתות האפורה בדמות קידום תורים ויחס וי־איי־פי למי שמשלם יותר. על אף הסיפורים הרבים בחרנו שלא לעסוק בכך, מפני שבמצבים בריאותיים שונים, כל מי שיכול, ישלם כדי להקדים תור, גם אם זה לא מוסרי ופוגע באלו שאין להם כסף. לא יפה, מקדם שחיתות, אבל כל כך נפוץ, שמוטב לברור את המלחמות שלנו.
מסכנים חיים
ז'אנר פופולרי במיוחד של שחיתויות קטנות, הוא באמצעות שימוש במאכערים שונים ומשונים. כך, למשל, קיבלנו את מספריהם של "אנשים שמעבירים טסטים". כלומר, לוקחים את הרכב שלכם למכון רישוי ומעבירים אותו טסט "בקלות". רצה הגורל, וערכנו ניסוי קטן. שלחנו נסיינים רלוונטיים עם הרכבים שלהם לעבור טסטים. בשני מקרים – ניסאן טידה מודל משנת 2001 וטויוטה קורולה מודל 1996 – הרכב לא עבר, ובמכון הרישוי דרשו להחליף חלקים בבלמים, לכוון את ההגה באחד הרכבים, להחליף גלגלים ועוד.
בשני המקרים לא תיקנו דבר. פנינו למאכערים שאת מספריהם קיבלנו, והעברנו להם את הרכבים. בתשלום סמלי (450 שקל במקרה אחד, 500 במקרה השני) שני הרכבים עברו טסטים באותם מכונים. איך? ככה. "צריך לדעת איך לדבר איתם ומה להראות להם", הסביר אחד מהם, נקרא לו שלומי. ליתר ביטחון, שני הרכבים עברו בכל זאת במוסך, על מנת לשמור על חייהם של הנהגים.
מאכער אחר הבטיח לסייע לנו מול שתי עיריות – ביתר עילית וירושלים – באישור הוספת חדר ואישור חפירה בבניין שלנו. פנינו אליו בזכות המלצות על השירות האדיב והיעיל. "יש לי את המהלכים שלי", הוא אמר לנו. ח', שנעזר בו, סיפר: "אני לא צריך לדעת מה הוא עושה, רק לקבל את האישור להוסיף חדר, וזה מה שעשיתי".
נושא הבנייה הבלתי חוקית עלול להיות מסכן חיים ממש, מפני שלפחות בכמה מקרים שבהם נתקלנו, האישורים מפוקפקים במיוחד, ומהנדסים שאיתם שוחחנו טוענים כי לא ירחק היום שבו בניינים יתמוטטו על יושביהם בשל חפירות ופגיעה ביסודות, שנעשו לצורך הרחבת דירות, בניית מרפסות והוספת מעליות. "רק אלוהים יודע איך הדבר הזה לא בחקירת משטרה. כשהבניינים האלה יתמוטטו, תקום ועדת חקירה וכולם יגלגלו עיניים. זה מתחיל בשחיתות ונגמר באסון".
במהלך העבודה על התחקיר סימנו כמה וכמה אירועים כאלה, שסימני שאלה מרחפים סביבם. בהיעדר הוכחות חד משמעיות, יועברו הפרטים על אודותיהם לרשויות המתאימות, בתקווה שהמקרים ייבדקו וחיי אדם יחסכו.
של מי העבודה?
ב' הוא דוקטור מוכר בתחומו, מתראיין לעיתים, מרצה לסטודנטים. בדיקה מעמיקה שערכנו, מגלה כי את הדוקטורט שלו כתב אחד מחבריו, וחבר אחר עשה את הסטטיסטיקה. הוא עצמו רק התכונן יפה להגנה עליו, אך בשיחה עימו לא ידע לומר דבר על הראיונות והשאלונים והנתונים, ולאחר זמן מה הודה ש"עזרו לי, אני מתקשה בדברים האלה".
רצה הגורל, וסקירה לאחור של פועלו, מגלה כי גם את עבודת התזה שלו "עזר" אדם אחר לכתוב. הוא קורא לו "עורך", אך אותו עורך הודה כי הוא בעצם ביצע גם חלק משמעותי מעבודת הכתיבה. היינו מציינים את שמו, אילולא מצאנו עשרות מקרים של עבודות קנויות: מעבודות וסמינריונים לתואר הראשון, דרך עבודות ותזה ועד דוקטורט. תעשייה שלמה, שמפרנסת לא מעט כותבי עבודות.
ע' היא אחת מאלה שמתפרנסים לא רע בכלל מסטודנטים מתקשים. "אני כותבת הכול", היא אומרת. "תזה, דוקטורט, עבודות סמינריוניות, עבודות קטנות ללימודים. מה שאתה צריך".
כשאנחנו מבקשים פרטים, היא מרחיבה: "צריך לשלוח לי את ההנחיות. אם זו עבודת מחקר שמצריכה ראיונות, אפשר לשלוח לי את הראיונות ואני אעשה את סקירת הספרות והניתוח, או שאני יכולה לבנות משהו לפי הצורך מאפס, כשאני אתאים את הניתוח למה שצריך".
מ' הוא סטודנט לתואר שני, שנעזר בה לעבודת התזה והמליץ עליה. "לא היה לי זמן", הוא אומר. "שלחתי לה את ההנחיות והיא כתבה הכול, לדעתי היא המציאה את הראיונות, כי אני לא שלחתי לה כלום".
איך אתה מרגיש עם זה, אנחנו שואלים, שסטודנטים משקיעים את נשמתם בעבודות, רוכשים את המקצוע בעמל רב והוא קונה את דרכו לתפקיד במגזר הציבורי שאותו הוא מבצע. "כולם עושים את זה", הוא פוסק. "ובסוף, בעבודה אני נמדד על היכולות שלי, לא על התואר. זה סתם תנאי קבלה מטופש".
במערכת החינוך, ישנם שחיתויות קטנות נוספות. כך, ביה"ס בירושלים קיבל תרומה על מנת להתקין מחיצה. התרומה הייתה על סך 150,000 שקל, ההתקנה עצמה עלתה כ-50 אלף וב־100 אלף השקלים הנוספים התחלקו מנהלי בתי הספר. במקרה אחר, מוסד חינוכי מאזור המרכז השיג תרומה של 300 אלף שקל לשיפוצים, שעלו בפועל 100 אלף שקל. את 200 אלף השקלים הנוספים, הודה המנהל שהוא חילק בינו לבין שני חברים שסייעו בהשגת התרומה. "אנחנו לא מרוויחים מספיק", הוא אמר. "ולא גנבנו מאף אחד. התורם נתן לנו את הכסף, ואנחנו עושים איתו מה שנכון".
גם כאן נתקלנו בדיווחים פיקטיביים מסוגים שונים – מספרי תלמידים, משחק עם העלויות כדי להשיג עוד כמה שקלים ממשרד החינוך ועוד. "אין לנו כל כך ברירה", הודתה בפנינו מנהלת בית ספר. "אנחנו מגרדים כסף מפה ומשם, וזה לרווחת התלמידים ולא לכיס שלנו".
"תעשייה של שקר"
תחום נוסף שמזמין שחיתויות, הוא שירותי הדת בישראל. על נושא הכשרויות נשפכו כבר הררי מילים – תעשייה שמגלגלת עשרות מיליוני שקלים, על גבם של אנשים מאמינים שמתייחסים בחרדת קודש לסוג ההכשר של המזון. בפועל? ניקח למשל את אלי, בכיר במפעל שעוסק בתחום המזון.
"המשגיח מגיע אלינו פעם בחודש, מעמיס את הבגאז' במוצרים וחותם על הכשרות", הוא צוחק. "מבחינתי זה בקטנה, הוא לא בודק כלום, לא חופר לנו, לא מציק. אז הוא מקבל מוצרים שמבחינתו השווי שלהם הוא כמה מאות שקלים בחודש, אבל מבחינתי העלות היא הייצור – כמה מאות שקלים בשנה. שווה לי את השקט הנפשי".
לא מטריד אותך שללקוחות שלך זה משמעותי?
"זו תעשייה של שקר", הוא קובע. "במציאות אני מתעסק במזון שבכלל לא צריך כשרות. יש לי בקרת איכות מעולה וזה אינטרס שלי שלא ייכנסו חרקים, ואין בכלל עניין של בשר או חלב. זה סתם. אז הלקוחות שלי לא נפגעים ואני לא מרמה אף אחד. המשגיח? זה עניין שלו".
עדויות נוספות שאספנו, נוגעות לתשלומים עבור שירותי קבורה, כביכול באופן לגיטימי, אך בפועל באופן שלא בהכרח נרשם – לפחות חמישה אנשים ממקומות שונים סיפרו כי הם שילמו במזומן, כך שהכסף לא נרשם במערכת, ובדיקה מדגמית שערכנו הראתה כי התופעה רווחת יחסית, ומספיק להרים טלפון כדי לקבל הצעת מחיר טובה.
מאחורי המדים
לא פעם נטען על מדינת ישראל כי היא לא מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה, בהתחשב בתקציבי העתק של צה"ל. גם כאן חוגגות הקומבינות, ואספנו עדויות רבות לשימוש בעייתי בכסף או דיווחים פיקטיביים. כך, למשל, לפחות ביחידה אחת בצה"ל רוכשים אמצעי לחימה שבוגרי היחידה משווקים; או קצין שסיים את תפקידו, דילג לתפקיד אחר לאחר שחרורו וסגר עם משרד הביטחון עסקת רכש שהניבה לו עשרות אלפי שקלים. קצין אחר במילואים פיתח תוכנה והכניס אותה לשימוש ביחידה.
עולם נוסף שקשור בצה"ל, הוא דיווח על ימי מילואים. בכל שנה משלמת המדינה מאות מיליוני שקלים. בפועל, לעיתים קרובות הדיווחים על ימי המילואים הללו אינם תואמים את המציאות. חן, למשל, מספר כי בימי המילואים שלו הוא מגיע לשעה-שעתיים לכל היותר, ומדווח על יום שלם. גם עדי מספרת על מתווה דומה, וכמותם עוד נשים וגברים שאיתם שוחחנו במהלך העבודה על התחקיר. כמעט כל המקרים שאותם מצאנו, נוגעים לשירות ביחידות עורפיות.
"מגיע לנו", הסביר חן, "שעה שלי שווה לא מעט כסף, תוסיפי לזה את הנסיעות והזמן שמתבזבז, והסכום שאני מקבל על יום מילואים לא מכסה את זה, אז עוד כמה שעות לכאן או לשם – זה עניין שולי".
בסך הכול, בקרוב לחצי שנה של תחקיר, נאספו יותר מ־200 עדויות והוכחות לשחיתויות קטנות, מהסוג שמוזכר כאן. שחיתויות ש"כולם עושים" או "בקטנה, אפשר לחשוב". כל אחת מהן בפני עצמה, קטנה, זניחה, לא משמעותית. ביחד הן מצטברות לכדי תרבות – שבה כל אחד מנסה לדפוק את השני, וכולם ביחד דופקים את המדינה ובעצם את עצמם.
