גם לפני 12 שנה העבירו מאות אלפי ישראלים את הקיץ כשהם מוחים מיוזעים ברחובות. ב-14 ביולי 2011 הוקם בשדרות רוטשילד מאהל המחאה הראשון, ומה שהחל כאירוע בפייסבוק – הפך למחאה ענקית ששטפה את הארץ.
למרות ההבדלים בין המחאה החברתית של 2011 לתנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית של 2023, כל מי שהיה שותף לאותו קיץ של הפגנות הבחין בחודשים האחרונים בדמיון בין התנועות. גם אז מילאו את כיכרות הערים המוני אזרחים שלא היו מעורבים עד אותה עת בפעילות פוליטית; גם אז הבטיחו דוברים נרגשים מעל הבמות כי מה שהיה הוא לא שיהיה; וגם אז הרגישו רבים שפתאום קם בישראל עם והתחיל ללכת. כל מי שהיה שותף לאותו קיץ של תקוות גדולות גם זוכר היטב מה הגיע אחר כך: אכזבה ציבורית מרה, בריחה ממעורבות פוליטית ועשור סוער, שבמהלכו הבעיות החברתיות רק הלכו והחריפו – במקביל להתבצרות בשלטון של מנהיג ששואב את כוחו מהפצת שקרים ושיסוי קבוצות אלה באלה.
עכשיו, כשהמחאה נגד ההפיכה נכנסת לשלב חדש, הגיע הזמן לשאול אילו לקחים יכולה המחאה ההיא ללמד את המוחות והמוחים היום. כמי שהיה אחד ממובילי המחאה ב-2011 ובילה את השנים האחרונות במחקר של תנועות חברתיות בארץ ובעולם, אני מציע כאן שלושה לקחים שיכולים לסייע לתנועה הנוכחית להוביל מאבק אפקטיבי גם בהמשך.
להתארגן לטווח הארוך
ישראל לא הייתה המדינה היחידה שבה התקיימה מחאה ב-2011. בכל רחבי העולם – מצ'ילה וארצות הברית ועד ספרד והונג קונג – יצאו באותה שנה המוני צעירים לרחובות כדי לדרוש שינוי עמוק בסדר הפוליטי והכלכלי. בעיצומו של גל האקטיביזם העולמי, המחאה החברתית בארץ התבלטה ביכולת שלה להוציא מהבתים שבוע אחר שבוע כמות מעוררת השתאות של מפגינים, והמספרים שהגיעו מישראל היו למושא הקנאה של התנועות האחיות שלנו מעבר לים. היום, כשבוחנים מה קרה במדינות אחרות שנים לאחר שוך ההפגנות, התנועה הישראלית בולטת דווקא בכישלונה להשאיר אחריה כוחות מאורגנים – בתוך הפוליטיקה ומחוץ לה – שהיו יכולים להמשיך את המאבק גם אחרי שהמפגינים חזרו לבתיהם.
בשעה שבמקומות אחרים בעולם התנועות של 2011 הולידו מפלגות, תנועות אזרחיות וקמפיינים ציבוריים ארוכי טווח – אצלנו המחאה לא הצליחה להשאיר אחריה אפילו ארגון שמייצג את שוכרי הדירות ופועל למענם (הנושא שהצית, כזכור, את המחאה). לכן הלקח הראשון הוא ששינויים משמעותיים במציאות – במיוחד כאלה שכרוכים בהתנגשות עם בעלי אינטרסים רבי-עוצמה – לא מתרחשים בן לילה; ככל שהשינוי הנדרש עמוק יותר, כך ארוכה ופתלתלה יותר הדרך המובילה אליו. הפגנות נוטות לשכר ולשקר: הן נוסכות תקווה, נותנות פורקן לזעם ויוצרות תחושה של כוח – אבל הכוח שלהן זמני, ואם אינו מתורגם להפעלת אמצעים עוצמתיים נוספים הוא מתפוגג במהירות.
היום כבר ברור שגם אם ההפיכה המשטרית תובס בסיבוב הנוכחי, ישראל הליברלית תיאלץ להתמודד איתה במתכונת זו או אחרת שוב ושוב בעתיד הנראה לעין. זאת משום שמעבר לשיקולים הפרסונליים של נתניהו, תפיסת העולם שבבסיס ההפיכה מאפיינת היום כמעט את כל גוש הימין. כוחות אידיאולוגיים חזקים בימין לא יוותרו בקלות על המימוש של החזון שלהם לעתיד של ישראל, גם אם הוא ייקח זמן, והמחנה הליברלי חייב להיערך למציאות הזאת בהתאם.
קבוצה חברתית המבקשת לשנות את מציאות חייה לא יכולה להתעורר רק ברגעי משבר ולהסתמך אך ורק על הפגנות כאמצעי בלימה. עליה לפעול לאורך זמן כמחנה פוליטי מאורגן. מה זה אומר? לגבש תפיסת עולם קוהרנטית; ללמוד להבחין בין שותפים ליריבים; להציב לעצמה יעדים קונקרטיים שאותם היא מבקשת לקדם; לעודד את צעיריה להיות מעורבים פוליטית; ולהקים מוסדות שיפיצו את הרעיונות החשובים לה, יכשירו עתודות הנהגה וינהלו את המאבק היומיומי בכוחות האנטי-דמוקרטיים. את שינוי הפרדיגמה הזאת חייבים להתחיל כבר עכשיו: להכין מאגרי נתונים מפורטים של תומכים ופעילים; להקים ארגונים שנלחמים בשלל הזירות שבהן מתרחשת ההפיכה – ממערכת המשפט, דרך התקשורת ועד למערכת החינוך; ובעיקר, להעביר לציבור הרחב את המסר שמאבק פוליטי, במיוחד של מדינה שנלחמת על נשמתה, מחייב היערכות והתגייסות לטווח הרחוק.
להסתער על הפוליטיקה
אחד המאפיינים הבולטים ביותר של המחאה החברתית היה האופי האנטי-פוליטי שלה: סלידה גורפת מהמערכת הפוליטית ודחייתה כזירת השפעה. שניים מראשי המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי, נכנסו אמנם למערכת הפוליטית, אבל המהלך שלהם לא היה חלק ממאמץ מאורגן רחב ולא ייצג מגמה דורית של כניסת בוגרי מחאה למוקדי הכוח. כתוצאה מכך, גם כשהובילו מהלכים מבורכים מתוך הכנסת, הם נותרו בודדים במערכה. קחו, לדוגמה, את חוק השכירות ההוגנת ששפיר יזמה. בהיעדר כמות מספקת של שותפים בכנסת, או גיבוי של תנועה חוץ-פרלמנטרית חזקה, היה לה קשה מאוד למנוע ממשרד האוצר לעקר את החוק החשוב הזה מכל מרכיביו המשמעותיים ביותר. אילו פעילי המחאה היו מסתערים על תפקידים פוליטיים וציבוריים בשלל המערכות שמעצבות את מציאות חיינו, הכל היה יכול להיראות אחרת.
מגמה אנטי-פוליטית זו עומדת בניגוד להתפתחויות במקומות אחרים בעולם: בספרד, למשל, המחאה הולידה מפלגה שבשיא כוחה קיבלה 20% מקולות הבוחרים והיום משמשת שותפה בכירה בממשלה; בארצות הברית הביאה המחאה להתחדשות במפלגה הדמוקרטית, סחפה אותה שמאלה והכניסה לתוכה דור חדש של פוליטיקאים ואקטיביסטים; ובצ'ילה מכהן היום נשיא שלפני 12 שנה היה ממנהיגי המחאה במדינה.
בהקשר הישראלי, המשמעות איננה שצריכה בהכרח לקום מפלגה חדשה מתוך המחאה – אם כי, בהתחשב במצבן של מפלגות הגוש הליברלי בכנסת, זו תהיה ככל הנראה התפתחות מבורכת. מה שחשוב הוא שהציבור שגודש היום את הרחובות יבין כי עליו להגביר את מעורבתו הקבועה במסגרות פוליטיות – מארגוני העובדים, שיש להם, כפי שגילינו בחודשים האחרונים, תפקיד קריטי בשמירה על הדמוקרטיה; דרך השלטון המקומי, שהבחירות אליו יתקיימו בסוף אוקטובר ויהוו הזדמנות להנחית מהלומה על קואליציית ההפיכה; ועד לבחירות לכנסת, שאמנם לא נראות כרגע באופק, אך עתידות להיות מהגורליות בתולדות המדינה. כל ישראלי שתופס עצמו כליברל צריך לרוץ בעצמו לתפקיד שבו יוכל לקדם ערכים דמוקרטיים – או להתגייס לטובת מישהו אחר שבחר לעשות זאת.
מעורבות פוליטית היא לא רק הצבעה בקלפי אלא גם חברות במפלגה, פעילות בסניפים מקומיים והתנדבות לקראת הבחירות (ולא רק ביום הבחירות עצמו כי אם גם בשבועות ובחודשים שלפניו) – כל אלה חיוניות, נחוצות ומשפיעות. מעורבות שוטפת מסוג זה תבטיח לא רק שחברי הכנסת שמתיימרים לייצג את המחאה יהיו אנשים ראויים שמשקפים את תפיסת העולם של הציבור שבשמו הם מדברים, אלא שהתנועה תוכל להמשיך לדרוש מהם דין וחשבון גם אחרי הבחירות ולוודא שהם הולכים בדרך שהיא חושבת לראויה.
מעל לכל, חשוב לזכור כי בסופו של דבר הדרך הבטוחה ביותר להביס את ההפיכה המשטרית היא לסלק את קואליציית ההפיכה מהשלטון ולהרחיק אותה ממוקדי הכוח. אבל כדי שזה יקרה, המחנה הליברלי בארץ יהיה חייב לשנות את היחס שלו לפוליטיקה ולמעורבות ציבורית. את המחויבות המרשימה שהמוני ישראלים מגלים בחודשים האחרונים כלפי הפגנות ופעולות שיבוש, הם יהיו חייבים לגלות גם כלפי הבחירות והמערכת הפוליטית. הכל נכון: פוליטיקה היא דבר מלוכלך, מגעיל ורווי אכזבות – אבל בסופו של דבר, זו הזירה שבה נקבע גורלנו כחברה.
לדעת לחגוג הישגים
אם תשאלו היום את הישראלי הממוצע אילו הישגים היו למחאה החברתית, תיתקלו ככל הנראה במשיכת כתפיים. רוב גדול בציבור – כולל, ואולי בעיקר, מי שהעבירו את אותו קיץ לוהט באוהל – תופס את המחאה ככישלון צורב.
המצב הזה בעייתי משתי סיבות. קודם כל, הוא לא נכון עובדתית. פרט לשינוי עמוק בשיח הציבורי בכל הנוגע לסוגיות כלכליות-חברתיות, היו למחאה גם הישגים קונקרטיים רבים. קחו, לדוגמה, את חוק חינוך חינם לגיל הרך שנחקק כחלק מיישום מסקנות ועדת טרכטנברג. בעשור האחרון מאות אלפי הורים לילדים בגילאי 3-4 נהנו מהחוק ההיסטורי – שלא רק חוסך אלפי שקלים בשנה למשפחה, אלא גם מצמצם פערים חינוכיים בין מרכז לפריפריה – אבל רובם לא קישרו בין מפגן הכוח האזרחי של 2011 לבין הגן שאליו הם שולחים את הילדים שלהם מדי בוקר.
הדלק של תנועות אזרחיות הוא התחושה שאפשר, גם אם קשה, לשנות את המציאות. במלים אחרות, תנועות חברתיות זקוקות לא רק לזעם ולתסכול אלא גם למידה של אופטימיות. אחרי הכל, מעטים יקדישו מזמנם וממרצם לפעילות פוליטית לאורך זמן, אם הם לא מאמינים שיש למאמצים האלה סיכוי להשפיע. כשתנועות לא מקפידות לרשום על שמן הישגים, הן משדרות לציבור שהוא חסר השפעה וכוח; שלא משנה מה יעשה, שום דבר לא יזוז. ואכן, בראיונות שערכתי במסגרת המחקר שלי בשנים האחרונות, הכישלון המיוחס למחאה ב-2011 הוזכר שוב ושוב על-ידי צעירים בארץ, בתור סיבה לאי-מעורבותם הפוליטית והחברתית.
במקרה של המאבק בהפיכה, סל המטרות שונה מזה של המחאה החברתית: לא העברה של חוקים אלא בלימה שלהם. אבל דווקא כאן יש לתנועה הרבה במה להתגאות. ברור לחלוטין שאלמלא ההתעוררות האזרחית של חצי השנה האחרונה, ישראל כבר הייתה מאבדת את אופיה הדמוקרטי אי-שם בפברואר. בתחילת ינואר הציג יריב לוין חבילה הרסנית של חוקים שהממשלה תכננה להעביר בבליץ – מפסקת ההתגברות, דרך שינוי ההרכב הדרוש לפסילת חוקים בבג"ץ ועד להשתלטות על הוועדה לבחירת שופטים. וזה היה, לדבריו, רק השלב הראשון של "רפורמת המשילות". היום, חצי שנה אחרי, הצליחה הקואליציה להעביר חוק אחד בלבד, שולי יחסית, מתוך התוכנית הכוללת. במקביל, הממשלה מאבדת תמיכה ונתקלת בהתנגדות חסרת תקדים שגורמת לסדקים בקואליציה.
אז נכון, קשה להסביר לציבור איך משהו שלא קרה הוא הישג: הרבה יותר קל להבחין במה שכן קרה, כמו ביטול עילת הסבירות. אבל בדיוק בשל כך הנהגת המחאה חייבת להבהיר לכל מי שנמצאים ברחובות, כי כל סעיף של ההפיכה שלא נכנס עד כה לספר החוקים – הוא הישג גדול של המוחים, של השובתים ושל מי שהכריזו על הפסקת התנדבות למילואים. תנועות חברתיות חפצות חיים צריכות לשאוף לשינויים גדולים, אבל גם לשאוב כוח מהשינויים הקטנים שהן מחוללות בדרך.
יונתן לוי הוא דוקטורנט למדע המדינה ב-London School of Economics ועמית מחקר בקרן ברל כצנלסון ובמכון מולד. היה ממובילי המחאה החברתית ב-2011.
