"חילונים לא באמת נהנים בחתונות" אמר לי בן זוגי פעם, חצי באמפתיה חצי בלגלוג. זה היה עוד אחד מוויכוחי הרכב שלנו, שהתחילו עם היציאה מהחניה ונמשכו לפעמים עד ליום למחרת. "על מה אתה מדבר בכלל?! בכמה חתונות חילוניות היית, שאתה מרשה לעצמך להפריח כאלה הצהרות לאוויר?" יריתי בתשובה והוא, בחצי חיוך, הודה שאכן רובן המוחלט של החתונות שבהן היה היו דתיות, והשתיים-שלוש שלא – הן כנראה לא מדגם מייצג. "אבל חתונות דתיות הן כל כך שמחות!" חזר ואמר ויש לציין שההתלהבות שלו הייתה כנה לחלוטין. הוא תיאר בעיניים נוצצות איך הבנים מרימים את החתן על כיסא, מנפנפים עליו עם מגשי אוכל, עושים לכבודו שכיבות שמיכה על הרחבה ורוקדים עד שנגמר להם האוויר.
אבל הדבר היחידי שיכולתי לשים לב אליו בתיאור הזה היה מה שאיננו- הכלה, חברותיה ובנות המשפחה שלה. הוא לא ראה אותן. הן היו הרחק-הרחק, ביקום המקביל של הצד השני של המחיצה.
כמעט כל איש ואישה חילונים שהתארחו בחתונה דתית מצאו את עצמם מתמודדים עם דילמה ברגע שנושא ההפרדה צף אל פני השטח. ועל אף שכמו בכל דבר בחברה הדתית, התופעה מתקיימת על ספקטרום, אני מוצאת את עצמי נרתעת ממחיצת עץ על רחבת הריקודים באותה המידה שנרתעתי מהסרטון שצולם רק בשבוע שעבר בחתונת נכדו של הרבי מבעלז, בו נראה ריקוד מסורתי המשותף להרבה מהחסידויות, במהלכו האדמו"ר רוקד עם הכלה, או יותר נכון, עם סרט שאת קצה אחד אחד שלו מחזיקה הכלה- שפניה מכוסות בבד אטום לבל חלילה מישהו מהנוכחים יראה לה את קצה האוזן.
"איזו מסכנה הכלה, בוודאי מוטרפת מרוב אימה" געשו המצייצים והמצייצות. " אישה אומללה", "קשורה, כצאן לטבח, ללא ספק בוכה מתחת כל זה". לרגע התפתיתי להצטרף אליהם, לזעום, לכאוב את כאבה ולדרוש את כבודה האבוד של הכלה הקשורה. אבל האם את כבודה אני דורשת? או את כבודי? מי מבטיח לי שהאישה שעומדת שם, שגדלה וחונכה בתוך החסידות, לא מסמיקה מאושר מאחורי ההינומה? אולי בעצם זה אחד הרגעים הגאים בחייה, כבוד עצום בעבורה?
מכרה דתיה, חשובה ויקרה לי, הצליחה להפתיע אותי פעם כשהאשימה אותי בפטרונות. התווכחנו על חופשת לידה ואני התרעמתי על התפיסה הרווחת לפיה האישה היא זו שצריכה לטפל ברך הנולד. כשהיא עימתה אותי עם הטענה שרוב האימהות שהיא מכירה מעדיפות את זה כך, השבתי שלא נותנים לנשים דתיות לבחון את כל האפשרויות, אז איך הן תדענה לבחור? "יודעות טוב מאוד", היא השיבה, "אל תתיימרי לדעת בשמנו מה האפשרויות שלנו ובמה בחרנו".
פעם נוספת שבה ניצבתי מול טענה שגרמה לפמיניסטית שבי לבחון את עצמה מחדש, הייתה במהלך שיחה על אויבתי משכבר, המחיצה. "את כפמיניסטית הרי אומרת שנשים הן לא אובייקט מיני, נכון?" שאלה אותי מכרה אחרת, "אז אני כדתיה אומרת לך שאני לא מעוניינת שיסתכלו עליי כעל אובייקט מיני כשאני רוקדת בחתונה. המבטים שלהם מטרידים אותי". נאלמתי דום. נאלצתי להסכים איתה.
הדיון הזה, הרגיש והמורכב, עולה בכל פעם. אנחנו מזדעקים מול מה שנתפס בעיננו כאי-שוויון ומן הצד השני אומרים לנו: מי שמכם להחליט עבורנו מה טוב בשבילנו, מה הופך אותנו למאושרים, את החיים שלנו לחופשיים יותר?
אני מצטמררת כשאני מדמיינת את עצמי במקומה של הכלה מבעלז. אבל האם אני בכלל יכולה להיכנס לנעליה של מי שגדלה בעולם אחר? האם מישהו מאיתנו יכול?
גם אם אנחנו חלק מאותו עם, גם אם צמחנו מאותו השורש, אנחנו יושבות ויושבים על ענף אחר, מרוחק מכדי באמת להבין. על פי הטענה הזאת, אין לנו את המנדט להצביע על כיסוי ראש או מחיצה ולהגיד 'דיכוי' או 'הדרה'.
אבל אני מבקשת להאיר את הטענה מזווית אחרת. על אף שזה לא נראה כך תמיד, כבוד וביקורת יכולים לחיות זה לצד זה. אני יכולה לצפות בסרטון החתונה של הכלה מבעלז ולא להסכים עם הכללים הדרקוניים שנהוגים בחסידות, ובנשימה אחת לכבד את אורח החיים הזה, שייתכן ולעולם לא אבין. אני יכולה להוקיר את בחירתן של כמה מחברותיי לכסות את השיער מתוך אמונה שלמה ואהבה למסורת, אבל לא לוותר על הביקורת שלי כלפי מנהגים שמקורם בחברה הפטריארכלית שרואה בנשים אובייקט שיש להצניע.
"את לא מבינה" אמר לי בן-זוגי לאחרונה, כמעט שנתיים אחרי השיחה ההיא, כשהתחלנו לתכנן פחות או יותר איך תיראה החתונה שלנו. "מחיצה זמנית זה הכי ליברלי שיש! מצד אחד כל מי שרוצה לרקוד בהפרדה יכול ואז מורידים את המחיצה וכל מי שרוקד ריקודים מעורבים נהנה!". אבל, השבתי, מה עם אלו שבשבילן המחיצה הזאת היא סמל להדרה שלהן, למיתוג שלהן כמשהו שצריך להסתיר, כדי שחלילה לא יראו להן את קצה האוזן? לזה לא הייתה לו תשובה. כי כשמסורת מתנגשת עם ליברליות, הפתרון לעולם לא יהיה חד משמעי.
