בקיצור: בימים שלאחר הטבח שביצע חמאס ב־7 באוקטובר, נדמה היה שמספיק גפרור אחד כדי לפוצץ גם את המרקם העדין שבין יהודים לערבים בתוך ישראל. בפועל, הערבים אזרחי ישראל התגייסו, התנדבו, גילו סולידריות, והנתונים מלמדים על יחס הפוך בין הרצון שלהם לתמוך ולהתקרב ליהודים, לבין הרצון של היהודים להתרחק. מה עושים עכשיו? מתחילים לשנות את המציאות, כדי להבטיח עתיד טוב יותר לכולנו.
ימים ספורים לאחר טבח ה־7 באוקטובר, הודיע השר לביטחון לאומי ש"שומר חומות 2 בפתח". עוד לא הספקנו להפנים בכלל את הטראומה הקשה שחווינו בזירה אחת, וכבר הגיע איתמר בן גביר לספר לנו על הטראומה שעוד צפויה לצרוב אותנו בקרוב בזירה אחרת.
בממשלה היו מי שמייד נחלצו להרגיע והודיעו שהשר "פוגע בביטחון בשביל כותרות", אבל צריך להודות שגם אם התחזית הבן גבירית הזו הייתה יותר משאלת לב מאשר מידע מודיעיני מוצק, הרי שבימים שלאחר הטבח לא צריך היה להיות כהניסט גדול בשביל לחשוב שהתפרצות אלימה נוסח שומר חומות היא אופציה אמיתית שמונחת על השולחן.
בן גביר בסך הכול ביטא את רחשי הלב וחששות הציבור: כשבוע אחרי פרוץ המלחמה בוצע באקורד מחקר שבו מצאנו ש־76% מהיהודים העריכו שיש סבירות בינונית-גבוהה עד גבוהה מאוד לאירועי אלימות בין יהודים לערבים. לעומת זאת, רק 45% אחוזים בציבור הערבי סברו שהתפרצות דומה עלולה להתרחש.
באוויר אכן הייתה תחושה של רגע לפני התלקחות – קבוצות טלגרם געשו בקריאות נקמה, מאות תלונות ודיווחים למשטרה שהתבררו כפייק ניוז על "ערבים שמצלמים בניינים" שטפו את הרשתות החברתיות, ומשרדים של ארגוני מחקר כאלה או אחרים הפכו לחמ"ל הכנות להתמודדות מפני אירועי אלימות בין ערבים ליהודים.
ביניים: שותפות גורל
יש אירועים פוליטיים שמייצרים רגע שבו חסר רק מטורף אחד עם גפרור, יהודי או ערבי, שיצית את ישראל פנימה. למעלה מחודשיים אחרי הטבח אפשר לקחת נשימה זהירה – עד כה, המטורף לא הגיע. למעשה, במובנים רבים לא רק ששידור חוזר של אירועי שומר חומות לא אירע, אלא שרוב אזרחי ישראל הערבים ממלאים מאז 7 באוקטובר תפקיד אחר לחלוטין מזה שמרבית היהודים ציפו לו – תפקיד של שותפי גורל, של אזרחים־אחים.
יש מי שיצאו למבצעי הצלה בכבישי העוטף ושדותיו ובזכותם ניצלו נשים וגברים מהטבח. יש מי שאיבדו בעצמם בני משפחה וקרובים ומי שקרוביהם עדיין חטופים בעזה. בכפר קאסם פתחו את הבתים והזמינו משפחות מפונים, בדיר אל אסד בישלו למפונים, סטודנטים מבאקה אל גרביה התנדבו בקטיף, בשפרעם קיימו התרמת דם למען הפצועים ובבית זרזיר הדליקו 1,400 נרות לזכר קורבנות הטבח.
גם ההנהגה הפוליטית של הציבור הערבי פעלה ופועלת להרגעת הרוחות באופן משמעותי. תחושת הסולידריות של האזרחים הערבים היא לא רק עניין של מעשים כאלה ואחרים, אלא גם של הלך רוח מגובה בממצאים.
למאמץ להנמיך את הלהבות הפוטנציאליות, הצטרפו גם קולות לא מובנים מאליהם מההנהגה הפוליטית היהודית, כדוגמת המכתב ששלח שר הפנים משה ארבל לראש עיריית גבעתיים שבו קרא לא לפגוע בהעסקתם של עובדים ועובדות ערבים בעיר, המכתב הפומבי שיזם ראש עיריית ירושלים משה ליאון בו הביעו הרבנים הראשיים לישראל, רבני העיר ירושלים ורבנים בכירים נוספים, התנגדות חריפה ומוחלטת לפגיעה בעובדי עירייה ערבים בפרט ובעובדים ערבים בעיר בכלל.
התבטאויות רבות של חבר קבינט המלחמה השר בני גנץ לכל אורך התקופה עוסקות בחשיבותה של הלכידות החברתית הכלל־ישראלית ושיאן בביקור שערך כבר בסוף אוקטובר בחמ"ל היהודי־ערבי המשותף ברהט. בהמשך הוא גם ביקר בְּחורה אצל משפחתו של סאמר א־טלאלקה, אחד משלושת החטופים שנורו בשגגה על ידי כוח צה"ל כשניסו לברוח משוביהם בעזה.
במובנים הללו, אם כך, נראה שבן גביר נותר היחיד שאוחז בגפרור וממשיך לאיים בשימוש בו במילותיו ומעשיו, בעוד שהחברה הישראלית עומדת מולו ומול שכמותו בגבורה עד כה, נאחזת בשאריות שפיות משותפות.
ביניים: פערים שצריך לנטרל
אבל ההתגייסות האזרחית ותחושת שותפות הגורל אינן מספרות את הסיפור כולו. משום שגם אם השטח אינו בוער, הרי שתחתיו רוחשת הסכנה להתרחקות גוברת והולכת בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל. חלק מהסכנה הזו טמון בתפיסה המוטעית שמחזיקים יהודים וערבים לגבי העמדות של כל אחד מהציבורים. כך, לדוגמה, בעוד שרק 2% מהאזרחים הערבים תמכו באלימות נגד יהודים, היהודים חשבו ש־56% מהערבים יביעו תמיכה.
מנגד, בעוד שרק 10% מהאזרחים היהודים חשבו שאלימות נגד ערבים מוצדקת בזמן זה, הערבים חשבו ש־50% מהיהודים יתמכו במעשי אלימות שיופנו כלפיהם בעקבות ה־7 באוקטובר.
היו פערים נוספים. למשל, התפיסה בנוגע לשאלה מי הגורם המרכזי להסלמה אפשרית בעתיד בין הקבוצות. בעוד ש־57% מהיהודים תלו את האשמה העתידית האפשרית בערבים, 65% מהערבים חשבו שהגורם המרכזי להסלמה אפשרית היא ממשלת נתניהו. ובעוד שבקרב יהודים חלה הקצנה בתפיסות לגבי הערבים כקולקטיב, בקרב אזרחים ערבים ראינו בסקרי אקורד מגמה יציבה יותר ביחס ליהודים, ואף עלייה בתחושת האמפתיה כלפיהם.
הנתונים על פערי התפיסות המשמעותיים הללו בין יהודים לערבים חשובים לא רק לניתוח המציאות ולרגשות המובילים את פרשנות המציאות אצל כל אחת מהקבוצות, אלא הם גם כלי מקצועי שיכול לסייע בשינוי שלה. על מנת שאפשר יהיה להמשיך ולהימנע מהסלמה של היחסים בחודשים הבאים, וכדי שאפשר יהיה לדמיין מהלכים משותפים לשיקום החיים האזרחיים ביום שאחרי המלחמה – אפשר וכדאי להפוך את הנתונים על פערי התפיסות לארגז כלים של ממש עבור חברי הממשלה, הקואליציה והכנסת, עבור השלטון המקומי, ארגוני חברה אזרחית, האקדמיה ואנשי תקשורת, ועד למנהלים בכל מקום עבודה או למורה בכיתה.
אם כעס, שנאה, פחד ואי אמון הם רגשות שאפשר להבין, למדוד ולהעצים – הרי שאלה רגשות שניתן גם לנטרל או לכל הפחות לצמצם.
צילום: מרכז פרס
ביניים: כך נעשה זאת
לכל סביבה אפשר ונכון להתאים את ארגז הכלים שלה, ועם זאת, קיימים כמה עקרונות פעולה בסיסיים שתקפים לבית הספר כמו למרחבים ציבוריים משותפים ברשות המקומית, למקום העבודה כמו למוסדות להשכלה גבוהה. הנה שלושה מהם:
ראשית, הכרה בקשת הרגשות הקיימת בתקופה זו ויצירה של מרחבי שיח מכילים, לצד הגדרה ברורה של כללי התנהגות ושיח נורמטיביים. במילים אחרות: מותר להרגיש הכול, מותר לדבר על הכול, אי אפשר להיות גזענים או אלימים, במילים או במעשים.
שנית, שימוש במסרים מאחדים ומרגיעים תוך הדגשת הבסיס והשייכות המשותפים לכלל העובדים, התלמידים או התושבים.
שלישית, הכרה בשוני שקיים בין הקבוצות בעת הזו, הן בסוגי הרגשות והן בצרכים, והנכחה מתמשכת של הגיוון בקרב האוכלוסיות השונות. הנכחת הגיוון מאפשרת להתמודד עם התפיסה שיש לקבוצות זו כלפי זו ש"כולם אותו הדבר".
החברה הישראלית כולה נמצאת מאז ה־7 באוקטובר במצב שאפשר להגדירו כטראומה קולקטיבית מתמשכת – מצוקה פסיכולוגית שחווה קבוצה או קהילה גדולה של אנשים בעקבות אירוע טראומטי משותף.
מעבר לאובדן הנורא של חיי אדם, טראומה קולקטיבית הנוצרת כתוצאה מאירוע אלים כמו מלחמה היא גם אירוע שמנפץ ומערער תשתיות יסוד בחברה שבה היא מתרחשת, ומהווה משבר של משמעות, אמון ואמונה.
האירוע הטראומטי שלנו טרם הסתיים, המלחמה עדיין נמשכת ועימה מבעים נוספים של אלימות משני הצדדים. ההתמודדות עם טראומה קולקטיבית המתרחשת בהווה מתמשך מורכבת מאוד, בזמן שהצורך בביטחון אישי והרצון הבסיסי ביותר לשרוד נמצאים תחת איום ומייצרים פחד וחרדה יוצאי דופן.
התקופה שאנחנו מצויים בה היא, אם כן, רגישה במיוחד. אך גם בתוך הכאב, הכעס והפחדים, רובנו יודעים לסמן נקודות זעירות של אור ותקווה. הגדולה שבהן היא ההירתמות המוחלטת של החברה האזרחית לטובת תושבי העוטף וקו העימות בצפון, לתמיכה במשפחות החטופים ולסיוע לחיילים.
לנקודות האור הללו צריך להוסיף גם את הדרך שבה יהודים וערבים בישראל מצליחים לעבור עד כה את משוכת היחסים המורכבים בין הקבוצות באופן מרשים.
ביום שאחרי המלחמה, תחכה לנו מלאכת שיקום ובנייה ארוכה ומורכבת. אך אם נשכיל להשתמש בשיעורים האזרחיים שאנחנו לומדים יום יום על בשרנו מאז ה־7 באוקטובר, נוכל למלאכה הזו כולנו יחד.
*****
מכון אקורד – ארגון חברתי־אקדמי המפתח ומנגיש ידע אקדמי חדשני בפסיכולוגיה חברתית כדי לקדם יחסים שוויוניים, סובלניים ומכבדים בין הקבוצות החברתיות השונות בישראל. המכון עורך מחקר עומק על היחסים בין אזרחים יהודים וערבים בישראל מאז יולי 2021, כשהמדגם האחרון לעת עתה נערך בסוף אוקטובר 2023.
