fbpx

20 שנה לרצח רבין: החנינה שלא הייתה / קובי אריאלי

0

"יום אחד, בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה שאני אקבל חנינה" ("יגאל עמיר", החמישייה הקאמרית)

.

כבר עשרים שנה, מאז כבש המערכון העז הזה את המסכים, שאני מחכה ליום הזה. ליום שבו באמת יעברו עשרים שנה ואוכל לכתוב את המילים האלה, שידעתי היטב כבר אז, כשרמי הויברגר לבש את הפיג'מה והכיפה, הרים את פרוסת הלחם ועשה את המונולוג ההוא.


הימים היו ימי החושך והצלמוות. במיוחד אם השתייכת לצד "שלחץ על ההדק". לעניין זה, כל חובש כיפה, מצביע ליכוד וימינה, סטודנט בבר־אילן, תימני, שחור שיער, תושב יש"ע. פתאום ברגע הכול התחדד לרמת השחור–לבן: אתה כאן או כאן. והמילים, המשפטים, האצבע המאשימה, השירים, הנרות, השכחה והסליחה – כולם התלכדו לאיזה אגרוף קפוץ, רע ומאשים, שלא בהכרח חבט בבטן. הוא רק נופף והפחיד. ותיסכל. מאוד מאוד תיסכל. ואז באה היצירה הזו. טבעי היה שתבוא. בימים ההם נדרשה תשובה מהחמישייה לכל אירוע אקטואלי, לא כל שכן אירוע בסדר גודל כזה. והיא באה. באה בענק. זהו המערכון החזק ביותר של הקבוצה המופתית הזו, גם אם לא הטוב ביותר. אבל התוכן, התוכן הוא משהו שצריך לדבר עליו. הוא מסגיר נתון חשוב מאוד, שמאז ועד היום מנהל בלעדית את השיח הימני–שמאלני: השמאל לא מבין בימין מהחיים שלו. פשוט אין להם מושג. היד שכתבה "בעוד עשרים שנה אקבל חנינה" התכוונה אמנם למסר סאטירי לגיטימי, אבל בטוחני שמאחורי המילים הייתה גם כוונה ואמונה. האמונה שמאחורי הרוצח עומד עם רב שכשתינתן לו ההזדמנות, ימהר לחון אותו, ואת הרוצחים הנוספים שיצאו מתוכו עד אז.

עשור לאחר רצח רבין עבר הימין טראומה פוגענית מצד השמאל, טראומה קשה ומדממת שבעתיים מאשר הסכמי אוסלו. תכנית ההתנתקות הייתה אמנם נקודתית ומעוטת היקף, אבל היא נהגתה ובוצעה בנוקשות איומה, בידי אחים לדרך ובחוסר תכליתיות משווע. אם אוסלו היה אגרוף – היא הייתה סכין. טלו לידיכם את עיתוני התקופה. כל רפי השכל מהצד השמאלי הגישו סצנריו מדויק על כמות הדם שתישפך במהלך הפינוי. הסוף ידוע. לי עוד אז, לכם עכשיו: יד לא הורמה. שני נערים נופפו ברגליים והבנות שרו "תפילה לעני". קאט. נגמר. רק חוסר הבנה בסיסי יכול היה להוליד את ההיסטריה התקשורתית סביב האלימות הצפויה במהלך ההתנתקות. כל מי שהיה בקי מעט בנרטיב הימני, שהכיר את הכתום מבפנים, ידע שזה יסתיים בדמעות ולא בדם. זה לא הפריע ל-98% מדוברי התקשורת להזהיר מפני פרץ האלימות הבלתי נמנע. זה העליב אז, בדיוק כמו עשור קודם לכן.
והשמאל ההיסטרי, המכפיש והמכליל וזורה האימה, עושה זאת באמונה, מאז ועד היום, לא מרוע או מזדון, אלא בעיקר מפחד וחוסר הבנה.

יגאל עמיר רחוק היום מחנינה בדיוק כמו שהיה רחוק ממנה ב־1995. בדידותו מזהרת. שום תחזית כזו לעיל לא התממשה בעניינו. ההתנתקות עברה כפי שעברה. עשר שנים אחריה, מתמודד הימין עם גרסה שלישית של אותה איוולת, סביב פעילות נוער הגבעות והמפגעים מימין. איני שייך למקלים ראש בפעילות הטרור היהודי. הוא טרור, והוא מסוכן וצריך לטפל בו מהר וחזק. אבל משהו בטון הסיקור מעלה את הניחוח של אז, ואת החיוך של רמי הויברגר, ומזכיר שוב ושוב כי בלב הקונפליקט בן הנצח הזה של ימין ושמאל מצויים בעיקר טיפשות ואי־הבנה.

יום לפני ההתנתקות התכנסה בכיכר רבין ההפגנה האחרונה. בבוקר שאחריה פרסמתי ב'מעריב' טקסט, שרלוונטי גם לנושא שלשמו התכנסנו. הנה קטע ממנו:


אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, 
שזו תהיה ההפגנה האחרונה.

בשם כל הכתומים עם השק"שים והטליתות 
שעושים הכול אבל שמים גם גבולות 
יש להם בעיה רצינית: 
חוץ מימניים 
הם גם ציוניים
.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף