רפי מן – הזירה ההיסטורית
מלחמת 'מעריב' בצנזורה הצבאית
בנובמבר 1969 הגיע למערכת 'מעריב' נוסח של מכתב ששיגרה זמן קצר קודם לכן אישה ממוסקבה למנהיגי ברית המועצות. "אני דורשת בכל תוקף לאפשר לי לממש את זכותי לנסוע למדינה היהודית. רק בישראל אוכל להגשים את שאיפותיי הלאומיות", כתבה טינה ברודצקאיה, שישבה שנתיים במחנות עבודה באשמת "אחזקת ספרות ציונית".
על פי הכללים, הייתה ידיעה כזו אמורה להישלח לצנזורה הצבאית – בתל אביב, לא במוסקבה – בטרם פרסומה. ההסכמה בין מערכת הביטחון לבין ועדת העורכים קבעה כי גם ידיעות שעסקו ביציאת יהודים מארצות מצוקה חייבות הגשה לצנזורה. באותו בוקר, משחזר אברהם תירוש, אז כתב ולימים מעורכיו הבכירים של העיתון, החליט העורך שמואל שניצר שלא לשלוח את הידיעה לצנזורה. הוא חשש כי כפי שאירע לעתים לידיעות דומות, הצנזורה הישראלית עלולה לפסול את הידיעה.
הקריאה "שלח את עמי" כבר נשמעה אז בישראל וברחבי העולם, אבל הגורמים שעסקו בנושא יהודי ברית המועצות העדיפו לפעול בחשאי, ולא פעם שכנעו את הצנזורה לפסול ידיעות על המאבק. מאחורי הקלעים התנהל הקרב בין אנשי הסוד והאיפול לבין מי שסברו שמאבק פומבי הוא הדרך הנכונה – בהם פוליטיקאים מהימין, ועמם עיתונאים כגאולה כהן ושניצר עצמו. 'מעריב' ננזף על עבירת הצנזורה, אבל פרסום מכתבה של ברודצקאיה היה עוד צעד בדרך לעיסוק פומבי, גם בתקשורת, של מאבקם הציוני של יהודים ברוסיה.
האיפול נבע מאופיו החשאי של הארגון הממלכתי שעסק בכך, 'נתיב', ולא פחות מכך מאישיותם של העומדים בראשו, בעיקר מקים הארגון, ותיק ההגנה שאול אביגור. גם יורשו בראשות 'נתיב', צבי נצר, ביקש לנהל את המאבק תחת פיקוח הדוק וישיר, וניסה לשלוט באמצעות הצנזורה במה שיפורסם.
רוביק רוזנטל – הזירה הלשונית
עברית קשה שפה ל'בוריסים'
שני גלי עלייה ידעה מדינת ישראל במה שנקראה פעמיים בטעות "העלייה הרוסית": עליית שנות ה־70, ועליית שנות ה־90 שנמשכה בשנות האלפיים. זו ההזדמנות להזכיר למי ששכח או לא ידע שהעלייה המשמעותית מאותן ארצות ממש עומדת על ערש הפרויקט הציוני. בעוד הדמות המובילה של הציונות, בנימין זאב הרצל, היה אוסטרו־הונגרי במוצאו וגרמני בלשונו, העולים שהגיעו בעלייה הראשונה ובעיקר בשנייה ובשלישית היו דווקא מהאימפריה הרוסית. חלקם מחוללי תחיית הלשון, ובראשם אליעזר בן יהודה, יליד פלך וילנה שברוסיה, חיים נחמן ביאליק יליד חבל ווהלין ותושב אודסה, אהרן מזי"א יליד בלארוס ועוד.
ההיבט הלשוני מצביע על השוני הרב בין העליות. עולי שנות ה־70 הגיעו מ'ברית המועצות', יצירה מדינית מלאכותית שניסתה לטשטש את ההבדלים הלאומיים והתרבותיים. יהדות ברית המועצות, שנגזלו ממנה זכות הביטוי התרבותי והדתי וזכות ההגירה, נקראה 'יהדות הדממה'. ההתעוררות הלאומית שהחלה בעקבות מות סטלין הולידה כמה כינויים: אלה שנשפטו נקראו 'אסירי ציון', אלה שלחמו על זכותם לעלות לישראל נקראו 'סירובניקים', או בשמם הרשמי 'מסורבי עלייה'. למאבק אומצה הסיסמה "שלח את עמי", שנלקחה מפנייתם של משה ואהרן לפרעה בספר שמות, ונשמעה טוב גם באנגלית מקראית: Let My People Go. לאחר שנפתחו השערים קבע אלי ויזל ש'יהדות הדממה' הפכה ל'יהדות התקווה'. חלק מן העולים שהגיעו הפתיעו בעברית המצוינת שלהם, רבים אחרים רכשו במהירות את השפה באולפנים בארץ.
רוצים לקרוא עוד מטורם של רפי מן ורוביק רוזנטל? הירשמו לקבלת גליון עד הבית
