בין קהל הצעירים העליז שהגיע ליום הפתוח באוניברסיטת תל אביב בחודש שעבר, היה קל מאוד לזהות אותנו, את אלה שהגיעו לפתיחת התערוכה שבעה באוקטובר, כמעט ארבעה חודשים אחרי הטבח. הקהל שהגיע התקבץ סביב במה שעליה נשאו דברים אוצרות התערוכה והתחלק לשלוש קבוצות עיקריות: אלה העומדים קרוב לפודיום ומקשיבים לדוברים, אלה העומדים מעט רחוק יותר ומקשקשים ביניהם בקלילות ואלה שמאחור, מקובצים בקבוצות קטנות, מדברים בלחש ונאנחים בדאגה. בקבוצה זו הייתי אני יחד עם משפחתי, חברים וחברות ואנשי ונשות קיבוץ בארי. בזמן הנאומים היינו עסוקים בסגירת פרטים אחרונים בתכנון יום ההולדת של דודי אביתר קיפניס ז"ל, הידוע בכינויו תרי, שיחול ביום למחרת.
"7 באוקטובר" במוזיאון 'אנו'. צילום: עוז שכטר
התקדמנו במעלה המדרגות לקומה הראשונה, שם, בחלל אינטימי, נאצרה התערוכה. בירכו אותנו בין היתר יצירותיו המרגשות, מלאות החיות והחיים של יונתן חצור ז"ל ועבודתה של זיוה ילין, אוצרת הגלריה של קיבוץ בארי, המציגה נוף קיבוץ בגווני אדום ומעוטרת בשלושה חורי כדורים של מחבלי חמאס. גם פסקול נוצר לתערוכה הזו: שירים ישראלים שמשמעות חדשה הוענקה להם מתוך התקופה.
בדרך כלל בביקור בתערוכה אעבור כרונולוגית, יצירה יצירה. אך ביום הזה מעט מאוד דברים תפסו את עיני. ידעתי שאני בדרכי לחזות בציוריו של תרי. הסתובבתי דרוכה. בדרך כלל כשאני בתערוכה יש תחושת נינוחות, אך ביום הזה הנינוחות התחלפה בחרדה. פניתי ימינה, מולי נחשף הקיר שעליו תלויות העבודות.
התערוכה מציגה ארבעה מציוריו של תרי: שניים המתארים את נופי בארי וסביבתה, באחד מהם נראית חורשת עצים ובשני שדה ובו עצי אקליפטוס שרופים. שני הציורים האחרים הם פורטרטים של שחפים על רקע שמיים או סירות.
מתוך החלל ההומה נזרקתי כשבעים ושישה קילומטר דרומה וכארבע חודשים אחורה, לביתם של תרי ושל אשתו, דודתי לילך. לילך קיפניס ז"ל היא אחותו הקטנה של אבי. היא הייתה עובדת סוציאלית שעבדה במרכז חוסן אשכול, אישה עם לב זהב שתמיד הושיטה ידה לכל מי שזקוק לה. תרי, אותו פגשה בהפלגה, אהב את הים וכבן קיבוץ מעגן מיכאל גדל בין הגלים. תרי היה איש מלא סקרנות וידע, בכל תחביב התמקצע – והיו לו רבים. הוא עבד כמנהל קהילה בקיבוץ ובמקביל התנדב עם נוער בסיכון בקבוצת שיט בקיאקים והכין חומוס מופלא שמכר בחנות האופניים של הקיבוץ. בשנים האחרונות חלה תרי במחלה אוטואימונית שפגעה במערכת העצבים בגופו. בעקבותיה גילה את הציור, ובעקבותיה גם הצטרף למשפחה פול וינסנט קסטלווי, שטיפל בו במסירות בשנים האחרונות.
שלושת האנשים היקרים האלה נרצחו בטבח של שבעה באוקטובר יחד עם דודי אבשלום הרן, ששהה בבית במרחק בלוק מזה של הקיפניסים. יחד עם אבשלום היו אשתו, דודתי שושן הרן, בת דודתי עדי שוהם, טל בעלה, שני ילדיהם נווה ויהל, שרון אביגדורי – אחותו של אבשל ובתה נועם. כל השבעה נחטפו לעזה. לאחר חמישים יום חזרו ששת הילדים והנשים, אך טל שוהם עדיין חטוף אי שם בעזה, במעמקי התופת.
בביתם של תרי ולילך תמיד היה צבע. מפות רקומות שנאספו לאורך השנים, פסלי חתולים בגוונים שונים, אריחי מטבח מיוחדים שהביאה לילך מחברון, צבועים אדום וכחול – אותו כחול שצובע את השמיים שבהם מתעופף השחף בציורו של תרי, ציור אחד מני רבים שעיטרו את קירות הבית והשקיפו על אינספור ארוחות משפחתיות.
אביתר (תרי) קיפניס ז"ל: 'שחף'. צילום: יובל חי
עכשיו, אני עומדת מול הציורים שלו בבניין בצפון תל אביב, כשמסביבי אנשים זרים. מה הציורים האלה עושים כאן?
הסתכלתי סביבי ובין ים המבקרים בלטו פניהם של בני משפחתי והחברים בהרכב כל כך חסר. הבטתי שוב בציורים שעל הקיר והבנתי שנוכחותם על קיר חורצת את מותו של תרי לנגד עיניי.
במקום לראות את הציורים על כנם בחדר העבודה האינטימי שלו, אני חוזה בהם בציבור עם קהל זרים. במקום שיהיה נוכח אתנו במעמד הזה, אלו רק היצירות שלו שתלויות מולנו. הסתכלתי על אמי שעמדה במרחק מה מאחורי, ראיתי שהיא בוכה. דמעות עלו בעיניי והרגשתי גם את אחותי הקטנה רועדת לידי. דודתי הצטרפה אלינו בחיבוק. עמדנו מול הציורים של תרי והתייפחנו.
"שבעה באוקטובר" הוא צמד מילים שכרגע מגדיר הכל, ובו זמנית הגדרתו עדיין איננה ברורה. מצד אחד, אנחנו מנוהלים על ידי השביעי באוקטובר בכל רגע נתון, כמו שאר משפחות החטופים, הנרצחים והפצועים ושאר הקהילות שהושפעו מהמצב. מצד שני, שבעה באוקטובר הוא אירוע שעוד מתרחש בזמן הווה (גם אם רבים שכחו) ולכן עדיין אי אפשר להגדיר אותו, יש שיגידו שגם אי אפשר לעסוק בו באופן אמנותי כל עוד הוא נמשך.
התערוכה שבעה באוקטובר מציגה יצירות של אומנים שנפגעו או איבדו את חייהם לצד כאלה שיצרו בעקבות האירועים. התערוכה "מבקשת להעמיד תמונת מצב רגעית ולהעיד על פרץ היצירה הייחודי שעלה בחברה הישראלית מאז תחילת המלחמה". אבל החוויה המשמעותית באמת שנוצרת בתערוכה מתרחשת כאשר עומדים מול יצירות של אנשים שכל מה שקיים מהם עכשיו הוא יצירתם, ולא הם עצמם. אופייה ותפקידה של תערוכה, או כל אקט אמנותי אחר, מורכב בימים אלו.
האופן היחיד בו ניתן להגיב לזוועות השביעי באוקטובר הוא ללא פרספקטיבה, גם לא חלקית. תמונת המצב היחידה שמשתקפת מן התערוכה היא שקרה כאן טבח שכבר הספקנו להדחיק כחברה המורגלת לזוועות, שאנשים נפגעו קשות בהיקף בלתי נתפס, וכי אותם האנשים הטובים והנשים הטובות שהיו כאן פעם אינם עוד. זו תמונה פחות אסתטית משהיינו רוצים. התכנסות נינוחה לאירוע תרבותי בשישי בבוקר היא כשלעצמה אנטיתזה מוחלטת למלחמה שעוד מתרחשת, לים העקורים שנע ברחבי הארץ בלי אחיזה, לזוועות שהתרחשו ועוד מתרחשות בתוך עזה ולסבל הרב שכולנו סובלים. יש שיגידו שהתכנסות כזאת היא הכרחית למרות הכל, בשבילי היא מרגישה זרה כאשר היומיום נושא עליו משקל של חיים או מוות, בעיקר כאשר חלק מהאמנים המציגים בתערוכה נוכחים בה ולא חוו פגיעה או איבדו את חייהם בזוועות, ונוכחות זו מדגישה את היעדרות האחרים באופן קשה מנשוא.
אביתר (תרי) קיפניס ז"ל: נוף בארי עם אקליפטוסים שרופים. צילום: יובל חי
ביום שבת בבוקר נסענו בקלאב-קאר בדרך עפר בוצית בפאתי קיבוץ מעגן מיכאל. יעדנו היה חלקת דשא ליד מזח קטן. המשפחה הגיעה מקצוות הארץ לציין את יום הולדתו ה-66 של תרי. אמרנו מילים מרגשות, אכלנו חומוס וראינו איך היום הסגרירי מתחלף ליום שמש ועים. עם בטן מלאה שטנו בקיאקים בתוך בריכת הדגים הרגועה. מעולם לא שטתי בקיאק לפני, רק פעם אחת כשתרי הניח אחד על הדשא בחצר האחורית בבית בקיבוץ והורה לי להיכנס פנימה כדי לצאת להרפתקה. שטנו בשקט לכיוון קבוצת שחפים גדולה שנחתה בקצה השני של הבריכה. כשהיינו קרובים מדי, פרחו ועפו כולם אל השמיים. הבטתי למעלה אל השחפים על רקע הכחול והסירות. לרגע אחד חייתי בתוך ציוריו היפיפיים של תרי. ברגע הבא התגעגעתי אליו כל כך.
