הזמר החסידי אברהם פריד היה בעיצומן של הקלטות באולפן, ואז הגיעה הבשורה גם לניו יורק הרחוקה: "נתניהו – זה טוב ליהודים". המלחין משה לאופר התיישב ליד הפסנתר והלחין שיר חדש על הפסוק "לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו". השיר במקור נכתב עבור המועצה האזורית מטה בנימין, אבל ברגע שהמטה של בנימין (נתניהו) הפך למטה חסידי חב"ד, הלחן החסידי נהיה הלהיט של סיום בחירות 1996.
הרבי מליובאוויטש נפטר שנתיים קודם לכן, אבל החסידים זכרו שהוא בירך בחום את בנג'מין ניתאי, השגריר באו"ם, כשהוא מתנבא: "אתה תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, אבל אל תתרשם מזה, כי הקב"ה בצד שלך". ברכה נדירה של הרבי שישב בברוקלין ועיניו היו פקוחות על שלמות ארץ ישראל.
הנה הגיעה השעה, אמרו החב"דניקים זה לזה ויצאו בהמוניהם לשטוף את ישראל בכרזות "טוב ליהודים", במימונו של המיליארדר האוסטרלי יוסף יצחק גוטניק. באותם ימים עמד אריה דרעי והכריז על "שניים במחיר אחד". הבחירות היו אז בשני פתקים, "באחד ביבי ובשני ש"ס". ההיסטוריה חוזרת: גם היום ב־2019 דרעי מכריז על שניים במחיר אחד: "שימו ש"ס ותקבלו גם מסורת ישראל וגם את נתניהו".
ש"ס הייתה לצידו של נתניהו גם כשרצה לחזור לפוליטיקה ב־2001, לאחר כישלון ממשלת ברק. מי שהתגייס להעביר את "חוק ביבי", שמאפשר גם למי שאינו ח"כ להיבחר כראש ממשלה, היה היו"ר דאז אלי ישי.
אבל ביבי לא זכר את מיטיביו, ופעם אחר פעם בעט בהם ושכח מה עשו למענו. לשיא הגיעו הדברים ב"גזירות תשס"ג", כפי שמכנים החרדים את אותם קיצוצים דרסטיים בתקציבי הישיבות ובקצבאות הילדים בשבתו כשר האוצר בממשלת שרון.
אז מיהו בעצם נתניהו? טוב ליהודים? או רק לחלקם?
החרדים ישבו מחוץ לממשלה משך חצי יובל שנים, מ־1952 ועד המהפך ב־1977. מטבע הדברים, מנחם בגין שהכניס אותם תחת צל קורתו קיבל אותם ימנים. לחידוד הגיעו הדברים בנאום השפנים הידוע של הרב שך ב־90', אז קיבלו החרדים גושפנקה ימנית. נתניהו ידע לדגדג לאוזן החרדית, כמו בלחישתו המפורסמת למקובל הרב כדורי: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".
כאילו הוא לא שכח. בממשלתו הראשונה ב־96' בגד בשותפיו פעמיים, בש"ס – באי־מינויו מחדש של יעקב נאמן כשר משפטים, ובחב"ד – בהעברת חברון לידי הפלסטינים. ואז הגיעו ימי הרעה של ממשלת ברק. החרדים יצאו נפסדים מכל הכיוונים. הם מצאו עצמם מתגעגעים לנתניהו.
בממשלתו השנייה ב־2009 היו החרדים לצידו באופן מוצהר. הם קיבלו תופינים ומשרות, אבל מהר מאוד גילו שביבי שוב הכין להם דייסה. הוא עקף את ליצמן בהחלטתו על הקמת חדר המיון באשקלון והפיל על ישי את כשלי השריפה בכרמל. ואז הגיעו בחירות 2013 וברית האחים בנט־לפיד. הוא סגר על החרדים והוכיח מה הוא באמת חושב עליהם.
הם ישבו באופוזיציה שנתיים, מלקקים את פצעיהם, חוק הגיוס עבר בכנסת והם קרעו את בגדיהם מעל גבי פודיום הכנסת. ביבי לא הניד עפעף, הוא כבר חשב על הממשלה הבאה. בממשלת נתניהו הרביעית הפך שוב ליקירם של החרדים ולאורח כבוד בחגיגותיהם. מתברר שהחרדים הסלחנים נוטים לשכוח פעם אחר פעם את ימי הרעה ומחכים לימי הטובה הבאים.
אם לשפוט לפי העבר, כשביבי והחרדים פעם כן ופעם לא – על החרדים בהחלט לחשוש מממשלת נתניהו החמישית.
צילום: קובי גדעון, לע"מ
