קרב הדורות | אורן נהרי

כמה מילות הקדמה: במגזין המשובח שאתם קוראים כעת אנו מנסים לומר משהו שהוא מעבר לנושא המאמר עצמו. באמצעות כתיבה על אירוע – לומר משהו על תהליך. באמצעות הפניית תשומת לב לתופעה וסיקורה, לומר משהו על מקורה, משמעותה, השלכותיה.

לאחר סדרת הכתבות על משבר הדמוקרטיות, מגיליון זה אנו יוצאים לסדרה חדשה – קווי השבר. או אם תעדיפו: העימותים של דורנו – ועימותי העתיד. יהיו בהם העימותים המוכרים על עליונות מדינית ואסטרטגית, למשל, בזירה הגלובלית או בזירות מקומיות, ויהיה סיקור של העימותים האידיאולוגיים. ויהיה המאבק רווי הדם הרע מההיסטוריה הנצלנית של המערב הגלובלי את המזרח הגלובלי, או אולי מדויק יותר יהיה להגדיר זאת כצפון הגלובלי – אירופה וארה"ב – את הדרום הגלובלי.  

אבקש להתמקד בעימותים חשובים בעיניי לא פחות, שאולי הם המאפיינים את העידן הנוכחי, ואולי החשובים יותר, מפני שהעימותים האחרים היו, בצורה זו או אחרת, מאז ומעולם. היריבים אולי השתנו, אבל בלי ספק מטרניך, קאסלרה וטליראן היו מזהים בקלות את המלחמה הקרה או את המאבק כיום בין ארה"ב וסין כהמשך מאבקי המעצמות האירופיים על השליטה באירופה.

על רקע הדברים הללו, בחרתי להתחיל את הסדרה בעימות הבין־דורי. אם תרצו, דור ה־הכנס אות אנגלית לפי בחירתך נגד הבומרים, שם קוד. לא מדובר רק בפרסומות שנונות כמה הצעירים מגניבים והקשישים קלולסים בטיפול בטכנולוגיה מתקדמת, למשל. יש זעם אמיתי, ודאי בחלק ממדינות המערב, נגד הדור המבוגר, אלה שמבחינת הצעירים חיו בגן עדן, בעולם של משרות קבועות, חופשות קבועות וארוכות, חוסר דאגות, בתים גדולים, שתי מכוניות זוללות דלק ומשאירים לילדיהם ונכדיהם עולם של משרות זמניות, חוסר אפשרות לחסוך, על פנסיה אין מה לדבר ובל נשכח – שינוי אקלים בלתי הפיך אולי. 

קל מדי ללעוג להדר מוכתר או לגרטה ת'ונברג. רבים מאוד עושים זאת, וככל שגיל הלועגים עולה, כך הלעג וחוסר הסבלנות עולים גם הם ביחס ישר. אבל אולי יש משהו, ויותר ממשהו, בדבריהן? מתחילים.

עידן השמרנים־מבוגרים

בשנת 1968 יצא לאקרנים סרט אמריקאי, wild in the streets, שנקרא בעברית "הנוער לשלטון". הוא מספר על ארה"ב, שבה מתמודד לנשיאות שמזכיר במידה חשודה את האחים קנדי מנסה להשתמש בלהקת רוק, שמנהיגה הכריזמטי מגלה שמרבית תושבי ארה"ב הם צעירים, ובשורת אירועים בלתי סבירים בעליל – כולל סימום הקונגרס ב־LSD כדי שיצביע עבור הצעת ההחלטה שלו – הם מורידים את גיל ההצבעה ל־15 ואז ל־14. גיל פרישה חובה הוא 30, ומי ששורד את הגיל הזה נשלח למחנות ריכוז. 

מהפכות נוער דומות מתרחשות ברחבי העולם, צבאות ומשטרות מפורקים. סוף הסרט הוא כאשר הגיבור, הנשיא החדש, אותו זמר רוק לשעבר, לועג לילדים קטנים שרואים בו קשיש מנותק, ומצהירים שהם יפרישו כל מי שמעל גיל 10. בשלב הזה, אגב, הוא בן 24. וכשילדה קטנה שואלת אותו לגילו והוא משיב, היא אומרת לו: "זה זקן". להלן: בומר, בימינו אנו. 

רעיון מגוחך, אתם אומרים? מי יקבע מה הרף התחתון – גיל 16? 14? 10? 3? שום מדינה שפויה לא הולכת לדון בכך? ובכן, בית המשפט העליון בניו זילנד פסק לפני שבועות ספורים שגיל ההצבעה הנוכחי במדינה, 18, מהווה אפליה, והפרלמנט יידרש לדון כעת בהורדתו לגיל 16, לפחות בתחומים מסוימים שבהם מתקבלות החלטות בנוגע לעתיד – נושא שהוא בהגדרה רלוונטי יותר לצעירים מאשר לקשישים. 

סרט אמריקאי נוסף מאותה תקופה הוא getting straight, שנקרא בישראל "המתבגרים". אליוט גולד משחק שם סטודנט יוצא מלחמת וייטנאם, העומד בפני השלמת התואר השני בדרך להגשמת חלומו להיות מורה. הוא לומד בקולג' ליברלי, ובסוף הסרט, בהשראת חברתו, יבין שמקומו הנכון הוא בחזית המחאות, להפגין ולא להשתלב בממסד, לא לקבל את תכתיב הקנון הספרותי של "גברים לבנים מתים". 

איך אמר ד"ר טימותי לירי, שבעצמו עשה את המסלול הזה, מאקדמאי בהרווארד למנהיג או גורו של מחאת הצעירים בארצות הברית? Tune in, turn on, drop out. או בתרגום חופשי: תתחבר, תידלק, תנשור. 

הסרט יצא לאקרנים במאי 1970, תשעה ימים אחרי שהמשמר הלאומי של אוהיו פתח באש על סטודנטים באוניברסיטת המדינה שבקנט, בעת שמחו נגד התרחבות מלחמת וייטנאם לקמבודיה. מהירי נהרגו ארבעה סטודנטים ואחרים נפצעו. 

הסרטים האלה לא היו דגולים. רחוק מזה, אבל הם ביטאו רוח של תקופה. ולא רק הם: המחזמר שיער, פסטיבל וודסטוק, המחאות ההמוניות שהלהיטו את הרוחות ושרפו, פיזית, רחובות ברחבי העולם המערבי, היו אות שהינה דברים משתנים. שהצעירים הזועמים הרבים ישלבו כוחות עם הפועלים והאינטלקטואלים וישנו את העולם. יבטלו את הקפיטליזם, את הבורגנות, ייצרו עולם חדש, טרוצקיסטי, אנרכיסטי, צודק יותר, טוב יותר. 

אבל כדאי לזכור ששנות ה־60 הסוערות האלה, של הנוער לשלטון, הן במידה רבה מיתוס. כן, היו בהחלט צעירים לוהטים בזעם אידיאולוגי בשמאל. אבל אחרי שדה גול התפטר, לא דני האדום מונה לנשיא, אלא פומפידו, ובית הנבחרים הצרפתי שנבחר היה בורגני יותר, שמרני יותר מקודמו. בארה"ב ב־1968 לא נבחר לנשיאות אייבי הופמן המהפכן – אלא ריצ'רד ניקסון, השמרן, הרפובליקני.

בשוך מחאת הצעירים המפורסמת ביותר של המאה ה־20 במערב, שלטו בכל מקום השמרנים. והם לא היו צעירים, אלא להפך: ניקסון ופומפידו, גולדה מאיר וברז'נייב. 

לימים יאמר ניל פוסטמן האמריקאי על התקופה הזו: אנחנו (השמאל, הרדיקלים) הסתערנו על וכבשנו את הפקולטה לאנגלית וספרות. הם (הימין, השמרנים) הסתערו על וכבשו את הבית הלבן, הקונגרס, בית המשפט.

ויש בכך משהו, כמובן.

חלק מאותם צעירים לוחמים, אידיאולוגים נחושים, לא קיבלו את רוע הגזירה. המסקנה שלהם מכישלון מחאות מאי 68' הייתה שצריך לפנות לדרך אחרת – דרך הטרור. בקבוצות הטרור של שנות ה־70 – באדר מיינהוף, הבריגדות האדומות, הצבא האדום היפני, הגרילה של אמריקה הלטינית; וכמובן קבוצות טרור ממניעים הפוכים, של ימין קיצוני ניאו נאצי, תומכי עליונות לבנה, לאומיות, דת – רובם המוחלט של הפעילים היו צעירים. 

כמובן מדובר בקצה. מיעוט מבוטל פונה לאלימות. אבל התפיסה שיש מאבק בין־דורי, במובן המודרני, היא עניין די חדש, של המאה ה־20. והיא עולה ודועכת – עד שלהערכתי, בתקופה האחרונה היא עולה כדי להישאר, לפחות לעתיד הנראה לעין. בין השאר מפני שהיא באה ממניעים אחרים, עם תחושת דחיפות אחרת, עם סדר יום אחר.

כשהידע מחלחל מלמעלה

נחזור להיסטוריה, ונזכור שבמרביתה היה כבוד לזקנים, מסיבה פשוטה מאוד: הם היו הזיכרון הארגוני של קבוצת הציידים־לקטים, הם היו בעלי הידע והניסיון. בעולם כזה, כשלצורך הישרדות פשוטה חייבים לדעת ולזהות צמחי מרפא ורעל, לזהות עקבות בעלי חיים טורפים ולעקוב אחרי בעלי חיים שאפשר לצוד ולאכול, ידע הוא כוח, כמו שאמר פרנסיס בייקון.

לימים, כאשר המין האנושי כולו, או כמעט כולו, הם איכרים בווריאציות שונות, הידע עדיין היה דבר שנצבר לאיטו וחייב להילמד – לימוד מאב לבן. גשמים והשקיה, מתי ומה לזרוע ולשתול, מתי לקטוף, איך לטפל בפרה. לא היו ספרי לימוד, וממילא איש כמעט לא ידע קרוא וכתוב. כל בעלי המקצוע למדו מהמומחים שהנחילו להם את הידע. 

ולא רק שמרבית בני האדם היו איכרים – הם נולדו, גדלו, התחתנו, ילדו ומתו באותו מקום, בדרך כלל. אורח החיים היה איטי יותר, לא היה מצב שבו הילד יודע לפתע יותר טוב מהאב מפני שקרא באינטרנט כיצד לחלוב פרה.

כך כתב הסופר היהודי־אוסטרי הגדול שטפן צווייג, ביצירת המופת שלו "העולם של אתמול": "מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם כדי שיתייחסו אליהם ברצינות".

כאשר החל גל ההגירה הגדול המודרני במאה ה־19 מאירופה לאמריקה, ולימים בתהפוכות המאה ה־20 ומלחמותיה, היו מיליוני בני אדם לפליטים. בבת אחת התמוטטו יחסי הכוחות הקלסיים במשפחות – הורה סמכותי, לעתים בעל עסק, מרוויח את פרנסת המשפחה, היה בבת אחת לפליט חסר ישע שהידע שלו אינו רלוונטי וקשה לו יותר ללמוד את שפת המקום החדש, בעוד הבן יצא להביא פרנסה למשפחה וקלט מהר יותר את שפת המקום החדש. 

דיוויד סרנוף, למשל, יהודי־אמריקאי יליד ביילורוסיה דאז, מגיע לארה"ב, וכשאביו חולה הוא יוצא לחלק עיתונים לפני לימודיו. וכשהמצב החמיר, הוא התחיל לעבוד במשרה מלאה כנער שליח בחברת מרקוני – לימים חברת אר־סי־איי, שסרנוף יתקדם בה עד לצמרת וישנה את פני הרדיו והטלוויזיה בארה"ב ובעולם כולו. 

עם זאת, עדיין הבן והבת כיבדו את הוריהם, בדרך כלל. הם יצאו לעבוד – והביאו את המשכורת הביתה. וגם אם יצאו לתרבות רעה בעיני הוריהם, לפחות בין דור המהגרים לבין ילדיהם, ההורה עדיין היה בעל הכוח, גם אם לעתים סמלי. 

השינוי הדרמטי ביחסי הכוחות בין הדורות יתחולל במאה ה־20, ומסיבות שונות. שינוי כזה לוקח זמן רב, או נישא על גבי קטסטרופה פתאומית המביאה לשינוי דרמטי של שבר, חוסר אמון באותם מוסדות שבמשך דורות אזרחים צייתו להם בהכנעה. מלחמת העולם הראשונה, למשל, שתפיל את המבנים הנרקבים ותחשוף אותם. בית הוהנצולרן, בית הבסבורג, בית רומנוב, בית עות'מן ייעלמו, ארצותיהם יעברו שינוי דרמטי, פירוק והרכבה מחדש. האמון בגנרלים, האמון בשיטה יתפוגג בשדות הקטל של ורדן, איפר, הסום, עמק איזונצו. 

אחרי המלחמה היו קרבות רחוב אלימים כשמהפכנים צעירים, מהימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקו על השליטה בערי בירה. אבל העם – עד כמה שאפשר להשתמש במילה הזו – חיפש עוגן בטוח, אחרי השנים הקטלניות של המהפכה והשפעת הספרדית שבאה בעקבותיה. ומצאו את היציבות, את הביטחון בשורה של אנשי צבא מזקינים, בעלי פאות לחיים למופת ושפמים משתפלים. הם יהיו הידיים הבטוחות, השמרניות, האוטוריטריות לעתים, על ההגה. והם היו: פילדמרשל פילסודסקי הפולני, אדמירל הורתי ההונגרי, פילדמרשל הינדנבורג הגרמני, פילדמרשל מנרהיים הפיני ואחרים. 

במלחמת העולם השנייה לא היה מאבק בין־דורי, וגם לא מיד אחריה. אולי מפני שלכל הצדדים, מבוגרים וצעירים, היה ברור לחלוטין על מה המלחמה, מה מטרותיה. לא ראינו במלחמה, או אחריה, את הטיעון של קשישים מנותקים השולחים צעירים אל מותם למען מטרות בלתי ברורות כמו במלחמת העולם הראשונה.

התהליכים החשובים שלאחר המלחמה, בניית העולם החדש, נעשו בידי מבוגרים, קשישים: ג'ורג' מרשל, אבי תוכנית מרשל המצילה את מערב אירופה מקריסה כלכלית ואולי השתלטות קומוניסטית, היה בן קרוב ל־70 בזמן החלת תוכניתו. מקימי הגוף פורץ הדרך, שעבר כמה גלגולים וכיום הוא האיחוד האירופי, היו קנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר, בן קרוב ל־80 בשעת הדיונים, אלצ'ידה דה גספרי האיטלקי בן ה־70 ורובר שומן הצרפתי, באמצע שנות ה־60 שלו. 

מובן שאי אפשר להסתכל על העולם כולו כעל מקשה אחת. צעירים יהודים בארץ ישראל, למשל, נשאו את נטל המלחמה, הקמת היישובים, ההעפלה. יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, שגם היה הרמטכ"ל בפועל בחלק ניכר ממלחמת העצמאות, פרש מצה"ל בדרגת רב־אלוף בגיל 35. 

זרמים של שינוי

שנות ה־50 היו שנים של שמרנות פוליטית בעולם המערבי, של כינון ממשלות שהביאו יציבות ושגשוג כלכלי. 

מתחת לפני השטח כמובן רחשו זרמי מעמקים. הביטניקים האמריקאים, משוררים חדשים, מוזיקה שהמבוגרים האמריקאים וכמובן הממסד כולו התחלחלו ממנה, אבל הצעירים התלהבו – רוקנרול – כבשה את המצעדים. אבל בשלב זה מדובר בשוליים בלבד, פורצי דרך אומנם, והשפעתם תורגש בהמשך. 

הדימוי מוצדק, חלקית. כן, הצעירים מסתערים לעתים קרובות יותר על הבריקדות. יש להם מה להפסיד, הם יותר נלהבים ונחושים. המנהיגים והתיאורטיקנים שלהם מבוגרים יותר, אבל הידיים המבצעות, המשלבות זרועות בהפגנות, המתעמתות עם סוסי המשטרה – וכן, גם הזורקות מטעני חומר הנפץ – הן של צעירים. וצעירות. 

אבל לא הם ישנו את העולם, פעילי הטרור, מתנגדי המשטרים שעלו על הבריקדות נגד הממשלות השמרניות של אירופה או אף מתנגדי המשטר באלימות או באמצעים אחרים באמריקה הלטינית.

כי לטווח הארוך – ודאי לצורך המאמר הזה, המדבר על מאבק בין־דורי ושחלק משמעותי ממנו הוא הטענה שיחסי הכוחות בין הדורות השתנו בתחומים קריטיים בשנים האחרונות – האנשים שיעשו את השינוי הדרמטי ויערערו את המבנים המסורתיים פעלו אף הם בשנות ה־70. 

הם צעירים עד גיחוך והם ישנו את העולם כולו. לא באמצעות רימונים או הפגנות, אלא באמצעות אייקוני מחשב ומתמטיקה בינארית. ביל גייטס היה בן 20 ושותפו פול אלן בן 22 כשייסדו את חברת מיקרוסופט בשנת 1975. שנתיים אחר כך ייסדו סטיב ג'ובס בן ה־22 וסטיב ווזניאק בן ה־27 את חברת אפל. עידן ההייטק החל.

כמובן, עמק הסיליקון החל עם חברת HP, שהקימו ויליאם יולט ודייב פקארד בשנת 1939. וגם הם היו צעירים מאוד – בני 25 ו־26, בהתאמה. אבל הם היו חברה אחת בעולם של פעם. כעת, בשנות ה־70, העולם הולך להשתנות לחלוטין, והשינוי יאיץ ויתרחב: אחרי אפל ומיקרוסופט יבואו פייסבוק וגוגל ואמזון. לא רק בארה"ב: צעירים בכל רחבי העולם ימציאו אפליקציות ורשתות חברתיות ויקימו חברות ויעשו אקזיטים וישקיעו בחברות ובטכנולוגיות חדשות סביב עולם חדש, שונה, הייטקי. 

העניין אינו רק הכסף, אלא הפער הטכנולוגי. זה כבר קרה במהפכה התעשייתית, אבל פס הייצור הביא לכך שכל אדם למעשה היה יכול להשתלב בכלכלה החדשה. לא תמיד מרצונו או בהתלהבות, כמובן. אבל עכשיו העולם ישתנה. פערי הידע יתרחבו – ולראשונה בהיסטוריה הם יהיו לטובת הצעירים. המחשב האישי היה רק ההתחלה. 

הערצה, שנאה, קנאה

העולם העריץ את הצעירים האלה. העריץ ושנא וקינא בו־זמנית. כן, כותב שורות אלה הוא על סף הבומריות. לא, אני לא מתגעגע לעולם של קול אנושי עייף ומתוסכל מהצד השני של התלונה. אני אוהב את האפשרויות הטכנולוגיות – אבל כמו תמיד, הן באו עם מחיר, עם תוצאות בלתי צפויות. לעתים הפוכות מהכוונה המקורית או לפחות כפי שהובעה. פייסבוק הייתה אמורה להיות רשת שבה לאדם הבודד יש קול, יש קהילה. היא עשתה זאת – אבל גם הפכה למקור לחדשות כזב, למניפולציות, ובסופו של דבר, מטרת החברה אינה להפוך את העולם למקום טוב יותר, אלא למכור פרסומות. 

אחד המחירים היה ההערצה, פשוט כך, של העולם כולו לצעירים הנפלאים האלה, מיתוס היזם הטכנולוג שיוביל אותנו בכוח חזונו אל העולם האידיאלי המרושת של העתיד. בהחלט הרווחנו לא מעט – אבל היו שהרוויחו הרבה יותר. בין השאר הם עצמם, שהיו למיליונרים, למולטי־מיליונרים, למיליארדרים. ראינו זאת סביבנו בישראל – את הכתבות המעריצות, את מכוניות הפאר בכבישים, את עליית מחירי הנדל"ן – וחלק מהאנשים מרגישים שהם נותרו מאחור. בצדק. זה בדיוק מה שקרה.

לאותה הערצה בלי שום ביקורת היה גם צד אפל יותר. הינה, למשל, הסיפור על עלייתו ונפילתו של הקריפטו. העולם הכלכלי הילל את סם בנקמן פריד, הידוע בכינויו sbf, שייסד בורסת קריפטו, ובגיל 30 – כלומר, גילו כעת – כבר עבר את השלבים של רעיון חדש, מדהים ומסעיר שכל העולם הטכנו־כלכלי כורע ברך בפניו; כמעט פולחן אישיות המתאר את צניעותו, את סגנונו, את חזונו, את האלטרואיזם שלו ושל חבריו היוצרים עולם טוב יותר; הפיכתו למיליארדר השווה בשיא יותר מ־32 מיליארד דולר; ועד, בשעת כתיבת הדברים, להיותו אדם ששווי הונו הרשמי הוא אפס, וכנראה בעתידו נמצאות צרות משפטיות רבות.

היו כאלה שהתריעו, למשל המשקיע המיתולוגי וורן באפט, שהשמיע צפירות אזעקה. אבל האיש אפילו אינו בומר, הלוא כן? הוא אולטרה־בומר. הוא בן 92. הוא לא מבין את העולם החדש, אמרו כשהתעקש להבין כיצד חברות שלא הרוויחו אגורה ואין להן מודל עסקי ברור מקבלות ממנהלי קרנות הון סיכון ובנקים מיליארדים על סמך הערכות שווי של הכנסות עתידיות שלעולם לא יבואו. הוא איש האתמול, שלא לומר השלשום.

אבל לעתים אנשי השלשום צודקים אף הם. ולעתים הם משיבים מלחמה – מטאפורית, אולי מעשית. זוכרים את מפלגת הגמלאים שקמה בישראל ולרגע הייתה הפתעת בחירות? זוכרים את סדרת הטלוויזיה "נבלות", על פי נובלה של יורם קניוק ובה פלמ"חניקים זקנים יוצאים למסע רצח של צעירים ברחובות תל אביב. סהרורי? בדיוני? לגמרי. אבל אולי מבטא זעם, חשש, מאבק בין־דורי – והפעם כשהמבוגרים חשים במצור, שהעולם נגזל מהם, שהם אינם רלוונטיים עוד. 

הצעירים ימשיכו להיות חוד החנית של העולם הטכנולוגי החדש, ברור. ובתחומים רבים מאוד המעגל יסתובב – נחזור למצב שבו לא צריך המון הכשרה, המון לימודים למקצועות העתיד, ליזמות העתיד, שעדיין בלתי אפשרי לחזות אותה כלל.

אבל לא רק בטכנולוגיה, לא רק בהקמת חברות שהן חוד החנית של העולם המודרני צעירים רכבו על הגל, בעצם החלו אותו.

והערצה, מוצדקת לעתים, לא חייבת להיות נחלתם של בוגרי או נושרי סטנפורד יהירים שבזכות רעיון – לעתים מעולה כמו גוגל, לעתים בעייתי כמו בורסת קריפטו – הופכים למיליארדרים. צעירים המתווים דרך יכולים להיות דמויות אחרות לגמרי.

עידן האידיאליסטים

יש גם אחרים. ראויים לא פחות, ובעצם הרבה יותר, להערצה. כאלה היוצאים להיאבק למען מטרה ראויה. כלומר, מעבר לעשיית הון במסווה של קידום האנושות. שוב, היו כאלה גם בעבר, למשל, רואת החזיונות הצרפתייה הצעירה ז'אן דארק, המובילה צבא נגד הפולש האנגלי. 

חשבו על הצעירים, ובעיקר על הצעירות המפגינות בשעת כתיבת המאמר באיראן נגד המשטר. צעירות אמיצות לב, המסכנות את חייהן כשהן מסירות את החיג'אב בפומבי. חשבו על צעירים וצעירות אחרים המפגינים בסין, ברוסיה, בבלרוס, בשורת דיקטטורות חשוכות נגד המשטרים.

חשבו על גרטה ת'ונברג השוודית. קיטונות של לעג נשפכו עליה, מיהי אותה נערה חצופה עם הפרעת קשב המטיפה לעולם על איכות הסביבה. מפריעה לצמיחה הכלכלית. דורשת ממנהיגים דין וחשבון כי הם יורישו לה ולבני דורה עולם נחנק מפלסטיק, שבו הדגים נעלמים, האוויר מזדהם ומי השתייה והאדמות הפוריות מתמעטים.

גרטה מסמלת את טענת המאמר הזה. היא באה לומר שהדרך שבה דברים נעשו עד כה – שהמבוגרים האחראים עושים דברים והצעירים מצייתים, מסיימים בית ספר, לומדים באוניברסיטה, משתלבים במשרה מתגמלת, מתחתנים, מביאים ילדים ופורשים לגמלאות – לא עובדת יותר. 

אין עוד משרות בטוחות, רבים בוחרים לא להינשא או לא להביא ילדים, והעולם צפוף יותר, האקלים בו על סף קריסה. וחייבים לפעול עכשיו. היא מנסה לעורר את העולם. לא בהצלחה מלאה. אבל בהחלט גם לא בכישלון.

היא לא לבד: צעירים פועלים למען מטרות אלטרואיסטיות בכל העולם. בניגוד למיתוסים. מתנדבים בתוך מדינותיהם ומחוצה להן, מקימים ארגוני צדקה וסיוע, מסייעים בזמן אסונות טבע, מתנדבים לרפא, להאכיל, ללמד, להפיג בדידות. לא רק צעירים – אבל בהחלט גם הם.

מלאלה יוספזאי, למשל. נערה, אז, היוצאת נגד הקבוצה אולי מטילת האימה ביותר בעולם, כשהיא יודעת שבמדינתה פקיסטן היא תיחשב למורדת במסורת, באמונה, שדינה מוות. וכל זאת כי ביקשה להיאבק על זכותן של נערות ללמוד בבית ספר תיכון. היא נורתה, ובקושי שרדה את ניסיון הרצח. לימים זכתה בפרס נובל לשלום. היא – ונערות אחרות הנלחמות נגד דיכוי, למען מימוש זכותן להשכלה, לשוויון זכויות, לעבודה – גם הן הגיבורות של העידן הזה. מלאלה בת 25 כעת. היא זכתה בפרס היוקרתי ביותר בעולם בגיל 17 בלבד.

אבל היא סמל. וסמל קריטי. היא מראה כיוון. היא זו שבאה ואומרת שיש אלטרנטיבה ראויה. שעל כל צעיר – וגם הם צעירים, כזכור – שהתגייסו לאל־קעידה או לדאע"ש או לנתיב הזוהר ויצאו לזרוע הרס וחורבן, יכול להיות צעיר בעל אידיאלים ראויים, הפועל לפיהם. 

בניגוד לעבר, הפעם מקשיבים להם. לא רק צעירים אחרים, גם המבוגרים. הגיבוי האוטומטי למורה, למעסיק, לממשלה, הוא חלק מתקופה שהייתה, לא תחזור, וגם לא מתגעגעים אליה. זה קיים בעולם החרדי בישראל, בדתות היררכיות אחרות שבהן מעריצים את הדלאי לאמה, האייתוללה, האפיפיור. אבל העולם משתנה.

הידע מבוזר יותר. גם יכולת ההשתכרות. הורים רואים בפליאה את ילדיהם יוצאים לעתים מהבקו"ם בשחרור כשחברות הייטק מחזרות אחריהם ומציעות שכר שההורה לא הגיע ולא יגיע אליו. כשזה המצב, יחסי הכוחות משתנים.  

סימן שאתה צעיר?

בבחירות האחרונות בישראל הייתה הדר מוכתר ללעג ולקלס. אולי בצדק, לא זו הנקודה. היא שמה את האצבע על נקודה נכונה – צעירים חשים שעולמם שונה משל הוריהם, הם חשים שהעולם שאליו הם מתבגרים או גדלים יהיה קשה יותר, בעייתי יותר. בכל תחום. והם רוצים לפעול עכשיו. וזה בישראל, הדי אדישה פוליטית לנושאים האלה. בעולם זה בולט בהרבה. בארה"ב לא נדיר למצוא חברי בית נבחרים בשנות ה־20 לחייהם. חלקם, אלכסנדריה אוקסיו קורטז למשל, בעלי השפעה פוליטית מעל ומעבר למושב שבו ניצחו.

צעירות לא מוכנות לקבל יותר עולם שבו גברים מבוגרים ובעלי עוצמה הם טורפים מיניים. שהם יכולים להטריד – או אף לאנוס – ולא לשלם מחיר. זה מאבק שלא הוגבל רק לצעירים, כמובן, אבל הוא גם מסמל את התקופה, את שינוי הערכים בה. תמיד ידעו שזה נורא, שזה לא בסדר. וזה עבר. זה היה חלק מתרבות העבודה בארגונים גדולים וקטנים. נשים ידעו שיקבלו הערות, שייגעו בהן, שיקטינו אותן. ואנו רואים שינוי. 

כן, לכל שינוי יש גם תגובת נגד. וגם היא, חלקית, באה מצעירים ומצעירות נלהבים – הרי גם אלה המתנגדים להפלות בכל לבם ונפשם בארה"ב, חלקם צעירים, כמו גם אלה הנמצאים ונמצאות מולם בבריקדות.

תרבות הביטול, בחלקה, נובעת בדיוק מהמקום הזה. היא באה לומר שאנו, הצעירים, הדור הנוכחי, לא מוכנים יותר לקבל עולם שבו יש הנחות למבוגרים העושים מעשים מעוררי סלידה. או עשו, כי "ככה זה". על כן, מי שפוגע בערכים "הנכונים" – והדיון מהם הערכים הנכונים הוא חשוב, אבל ימתין ליום אחר – יבוטל. 

סופרת שהעולם כולו העריץ לפני דקה תבוטל בדיוק בידי אותם אנשים שקראו בשקיקה את כל ספריה בגלל דעותיה השמרניות על טרנסג'נדרים. קומיקאי, סטנדאפיסט שדעותיו לא נראות לקובעי הטעם. וכמובן, אומנים שתקפו מינית, אנסו והיו או עודם גזענים ישלמו מחיר – כלכלי, חברתי. 

הנחמה לבומרים, מלבד כך שבסופו של דבר הם עדיין, בדרך כלל, בעלי ההון והמעמד, היא שהם יודעים שהנקמה מוגשת קרה: כלומר, הבן הצעיר, שעל פי הדור מוגדר מילניאל, יקבל מהצעירים ממנו את אותה מידה של בוז מתנשא שהוא שופך על הוריו שלא מתמצאים בין חמישה שלטי רחוק וקשה להם להגדיר את המחשב. רק עניין של זמן.

הזמן הזה כבר הגיע: מתברר שאנחנו חיים בעולם נפלא שבו שנייה מילניאלית מגדירה את דורו של אדם, בארה"ב לפחות. מהי אותה שנייה מילנאילית? ההמתנה הכמעט בלתי מורגשת שמילניאל ממתין לפני שהוא עונה בשיחת זום או הקלטת וידיאו – זכר לזמן שלקח שנייה עד שהמכשיר החל להקליט. הדור הצעיר יותר, מה שנקרא דור ה־Z, כבר גדל לתוך הטכנולוגיה. מבחינתו, מובן מאליו שהיא שם ותהיה זמינה לנצח. והם מתחילים לדבר או להקליט מיד.

ואם אנחנו עדיין בחלק של מבוגרים יחסית הלועגים לצעירים: אז בני דור ה־Z, דור הטיקטוק, אמרו בסקר שכמה אימוג'יז – בהם בוהן זקורה למעלה לאות אישור, לב אדום ועוד הם פוגעניים. למה פוגעניים? לא לגמרי ברור. משיבה אחת לסקר אמרה שהם משדרים מסר פסיבי־אגרסיבי. אולי רגישות יתר, וייתכן בהחלט שמדובר בתהליך של אינפנטיליזציה. שדור של מפונקים, זו הטענה, לא יודע להתמודד עם שום דבר. סביהם לחמו במלחמות, הביאו פרנסה הביתה בכל דרך בזמן משברים כלכליים, והם, אם לא קיבלו מדליה על השתתפות בבית ספר, חשים מקופחים ושחייהם נהרסו.

אז המאבק עכשיו אינו רק בין מבוגרים לצעירים – הגדרות נזילות מטבען, וכמובן משתנות ככל שחולף הזמן. היום דורות הם בני עשור ופחות. הטלפון החכם, פייסבוק, עוד לא בני 20. הצעירים הכה מגניבים של לפני רגע קט בלבד מגלים לפתע שהם כעת מי שהיו. שמייסדים נערצים של תרבות ההייטק הם בשנות ה־60 לחייהם, שלועגים לאלילות פופ כי הן ממתינות שנייה לפני ההקלטה. בעצם, זו הילדה בת ה־10 הלועגת לכוכב הרוק שהחל את מהפכת הנוער לשלטון. 24? אוי, זה ממש זקן.