fbpx

תקשורת פוליטית // רשימה מאת יונתן שם אור

0

חמוצים, תצחקו קצת

הקבצן מבלפור צודק. המבקרים שלו חמוצים. מכורכמי פנים. זעופים. נביאי זעם. הם הביטו על בית הקלפים בירושלים, ניתחו איך הבריטון מביס אותם, והעתיקו. הוא מפחיד אותנו בערבים שרוצים לסלק אותנו מכאן, אנחנו צורחים בכל חור שלא נותנים לנו לפתוח את הפה, מה זה פה, רוסיה? הוא מנפנף באיראן שתכף תבוא ותאכל אותנו, ואנחנו, בתגובה, מעלים לרשת שלט מגן ילדים ברמת השרון עם המילים בס"ד מעל הברכה לשנת ההדתה החדשה. אמא'לה. אלוהים בדרך.

 

שקרן, שקרן, שקרן, צועק עליו אלדד יניב כל מוצאי שבת מתחת לעץ המסכן היחיד בכיכר הבימה, מושחת, מושחת, מושחת. איזה כעס. איזה זעף. עמודי הדעות ב'הארץ' מלאים בניתוחים קדורניים, שרטוטי התהום שכולנו ניפול לתוכה אם הימין ימשיך לשבת על כיסא העגלון. וזה כלום מול מה שקורה על הקירות השחורים של פייסבוק. אם מעבירים אותם לשפה נמלצת או, למצער, מתקנים את שגיאות העברית, נשטפים במבול של נבואות המחווירות את תוכחות ירמיהו.

 

השמאל לא יודע להפחיד. הגנטיקה שלו בנויה על תקווה, על מחר אחר, על שחר של יום חדש. ציור ערטילאי של איזה עתיד קודר לא מזיז לאנשים שמשתזפים בים, שותים בירה, בודקים בנייד טיסות של הרגע האחרון, למה לא נקפוץ לברלין לאיזה סופ"ש מתודלק, ובטוחים שהמצב הזה יישאר לנצח, אלא אם הערבים הבניזונות יבואו עלינו, או האיראנים יזרקו אטום.

פעם, בימים אחרים, השמאל הבין היטב מהו הנשק היעיל ביותר. איזו חרב באמת חודרת לנפש היריב ומכניעה אותו. זה התחיל מזמן. בפלמ"ח צחקו, באצ"ל ובלח"י היו רציניים כמו מוסלמים אדוקים שנתקלים בקריקטורה על מוחמד. פעם טיפחו בתקשורת הומוריסטנים וסאטיריקנים. אנשים כמו עמוס קינן – סליחה, לא היו כמו קינן – אבל גם אלה שכמעט הגיעו ליכולותיו נחשבו לכוכבי־על, טאלנטים שהשתכרו הרבה יותר מכל עיתונאי אחר.

 

הסיגרים ממילצ'ן הם דוגמה טובה. עזבו שוחד, את מי זה מעניין. מי שמאשים ראש ממשלה בגלל כמה סיגרים שקיבל מחבר מצטייר כנואש, זעפן, טהרן ומאוד־מאוד חמוץ. עזבו פלילי, ציירו את התמונה. חמישי בערב. השיירה מתארגנת לנסיעה השבועית לקיסריה. שרה מכרכרת ליד המשרתים, בודקת שהכל נארז נכון. כל ביצה נעטפת בנפרד. מצחיק? קצת. אבל מה שבאמת מגחיך אותה זה לקיחת הביצים שנקנו לשימוש במעון הרשמי, ועכשיו היא משנעת אותן בשביל החביתות בבית הפרטי. כמו הנגדים האלה בצבא, שסחבו הביתה מזון מהמטבח ביחידה. פתאום היא נזכרת. ביבי. היא אומרת לאיש שלה, נגמרה השמפניה. לא אמרת שתדבר עם ארנון? וביבי עושה את השיחה. כמו קבצן בשדרה. אפשר לקבל סיגר?

 

ביבי "אפשר סיגר" עושה לו נזק יותר מאלף נבואות חורבן חמוצות. הבעל המגן, שאשתו הצליחה לשכנע אותו שמתקיפים אותה רק בגללו, הוא דמות נלעגת ומעוררת רחמים מקומדיה של מולייר, לא ממחזה של שייקספיר. הצחוק הוא כדור המוות שמכריע שליטים. 'שם הוורד' הוא חיפוש אחרי העותק שהכנסייה הסתירה. הקומדיה מאת אריסטו. כאשר אתה מותקף, אתה מועצם. זה סימן שאתה חזק. אם צוחקים ממך, אתה גומר את הקריירה כמו ילד כאפות. שליטים תמיד פחדו שיצחקו עליהם. גם ביבי פחד, עד שראה שהיריבים שלו איבדו את זה. חמוצים, הוא נהנה מעצמו, חמוצים.

אם לא תצחקו עליו, אתם שם בתקשורת, הוא ימשיך לצחוק על כולם. לא צחוק.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: ליאור מזרחי, "הארץ"

 

 

שתף