fbpx

40 שנה למחאת מוטי אשכנזי

0

מוטי אשכנזי לא קם פתאום בבוקר והרגיש שהוא עם. הוא גם לא התחיל ללכת. הוא פשוט התייצב בפברואר 1974 בגבעת הממשלה בירושלים ובידו שלט התובע משר הביטחון משה דיין להתפטר מתפקידו בעקבות כשלי מלחמת יום כיפור. זה היה חורף קר במיוחד. קשה היה לתקוע את השלט באדמה הסלעית. אבל אשכנזי הוא איש עיקש והוא עשה מה שעקשנים עושים: תקע את השלט ולא זז מהגבעה.

כעבור פחות משלושה חודשים התפטרו מתפקידיהם ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. לא בגלל הצבעת אי־אמון בכנסת, ולא בגלל שוועדת חקירה בראשות שופטים נכבדים הורתה להם להתפטר. גולדה ודיין הלכו הביתה כי לא הייתה להם ברירה אחרת: הם איבדו את אמון רוב הציבור. זה היה חסר תקדים. לא רק הממשלה שינתה את פניה הדמוקרטיה הישראלית הגדירה את עצמה מחדש.
"אם היו קוראים לו דוד בלומנפלד, יכול להיות שלא הייתה מחאה וזה לא היה עובד. אבל השם שלו תפס. מוטי אשכנזי זה שם חזק מאוד", מאבחן ל'ליברל' מוטי קירשנבאום, אז איש הטלוויזיה הישראלית שסיקר את המחאה. על גליה הוא גם רכב ויצר את תכנית הסאטירה המיתולוגית 'ניקוי ראש'. קירשנבאום צודק. אבל בחלוף 40 שנה, כיצד אפשר לבחון מה ייחד את מחאת אשכנזי ואת האופן שבו התקבלה בציבור הישראלי?

לכאורה, יש משהו מאוד יהודי בעצם המחאה, כל מחאה. ההיסטוריון ססיל רות תיאר פעם את היהודי כפרוטסטנטי (מוחה) נצחי "המסרב תמיד להיות מרוצה מהמצב הקיים ולעולם לא יקבל עליו את התיאוריה הפוליטית המקובלת". הסוציאליסט רוברט ויסטריך כתב: "בכל מאורע פוליטי חריג, בכל זעזוע, בכל אתגר חברתי, נמצאים היהודים בקו החזית. בכל מקום שבו מתרחש שינוי מדיני בהתלהבות חרדית, המנהיגים המובילים היו היהודים".

ייתכן שהנטייה הזו נולדה בגלות, סביב הוויכוחים הבלתי נגמרים מעל דפי התלמוד, ברוח המשפט ממסכת שבת "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". ואולי המקור הוא דווקא התפיסה המשיחית שגורסת כי בכוחו של האדם לשנות את התנהגותו, ודרך כך את העולם כולו. ואולי הכול מתחיל בכלל באדם וחוה, שהפרו הוראה מפורשת, אכלו מהפרי האסור ובידלו בכך את מינם משאר בעלי החיים.

כך או כך, יהודים אכן התבלטו לאורך ההיסטוריה כשחקנים חשובים בתנועות השינוי והמהפכנות, אבל דווקא כשקמה בישראל מדינת היהודים קרה דבר אחר: למרות סיבות מוצדקות רבות למחאות, ובראשן היחס לחלק מהעולים החדשים, הלגיטימציה של עצם המחאה הועמדה בספק. כשגאו אירועי מחאת העולים ב־1949 הזמין אליו יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק את הכתבים הפרלמנטריים, וביקש מהם להעביר לציבור את המסר הבא: בישראל אין מקום להפגנות בפתח בניין הכנסת, שכן הדבר פוגע בכבוד הבית ועלול לערער את המערכת כולה. הפתרון הנכון, אליבא דשפרינצק, היה לארגן משלחת שתיפגש עם חברי כנסת ובתנאי שלא תתקיים מחאה בראש חוצות. בימינו היו אומרים על כך: א־הה.

גם כשהתייצבה מעט המערכת השלטונית בישראל, סירבה מפלגת השלטון מפא"י להתרכך. בכל מה שקשור למחאה, כמעט לא הייתה משמעות לשאלה מיהם המוחים, על מה הם מוחים או איך הם עושים זאת. המשטרה הופעלה באופן מאסיבי ואלים. זה קרה נגד החרדים שהפגינו בשנות ה־50 בכיכר השבת בירושלים, וגם נגד 'מרד הימאים' ב־1951. שלא לדבר על דיכוי המחאה המזרחית בוואדי סאליב בחיפה של 1959. וכשלא הופעלה אלימות של ממש, השלטון נהג לצנזר חלק מהמחאות, או פשוט להשחיר את שמם של המוחים ובכך לערער את הלגיטימציה של מאבקם בעיני הציבור לעתים כמעשה אישי, ולעתים קבוצתי או מגזרי. השיטה הזו בלטה במיוחד במחאת 'הפנתרים השחורים' ב־1971, טרום מלחמת יום כיפור. היא נוסתה (וכמעט הצליחה) גם במקרה של מוטי אשכנזי, ועוד נגיע לזה. אבל תחילה – להתחלה.

רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של יותם ירקוני? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

צילום// שמואל רחמני

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook