fbpx

הקו שבין הזעם על מלחמת יום כיפור למחאות החברתיות של המילניום החדש // 40 שנה למחאת מוטי אשכנזי // מאת יותם ירקוני

"היום אתה אומר 'מחאה' וישר חושבים מילקי. אתה לא מבין. זה היה זעם, לא מחאה, זעם נורא." (מוטי קירשנבאום)

0

מוטי אשכנזי לא קם פתאום בבוקר והרגיש שהוא עם. הוא גם לא התחיל ללכת. הוא פשוט התייצב בפברואר 1974 בגבעת הממשלה בירושלים ובידו שלט התובע משר הביטחון משה דיין להתפטר מתפקידו בעקבות כשלי מלחמת יום כיפור. זה היה חורף קר במיוחד. קשה היה לתקוע את השלט באדמה הסלעית. אבל אשכנזי הוא איש עיקש והוא עשה מה שעקשנים עושים: תקע את השלט ולא זז מהגבעה.

כעבור פחות משלושה חודשים התפטרו מתפקידיהם ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. לא בגלל הצבעת אי־אמון בכנסת, ולא בגלל שוועדת חקירה בראשות שופטים נכבדים הורתה להם להתפטר. גולדה ודיין הלכו הביתה כי לא הייתה להם ברירה אחרת: הם איבדו את אמון הציבור. זה היה חסר תקדים. לא רק הממשלה שינתה את פניה – הדמוקרטיה הישראלית הגדירה את עצמה מחדש.

"אם היו קוראים לו דוד בלומנפלד, יכול להיות שלא הייתה מחאה וזה לא היה עובד. אבל השם שלו תפס. מוטי אשכנזי זה שם חזק מאוד", מאבחן ל'ליברל' מוטי קירשנבאום, אז איש הטלוויזיה הישראלית שסיקר את המחאה. על גליה הוא גם רכב ויצר את תכנית הסאטירה המיתולוגית 'ניקוי ראש'. קירשנבאום צודק. אבל בחלוף 40 שנה, כיצד אפשר לבחון מה ייחד את מחאת אשכנזי ואת האופן שבו התקבלה בציבור הישראלי?

חיילים בדרך לחזית במלחמת יום כיפור // צילום: איתן האריס, לע״מ

חיילים בדרך לחזית במלחמת יום כיפור // צילום: איתן האריס, לע״מ

אף פעם לא מרוצים

לכאורה, יש משהו מאוד יהודי בעצם המחאה, כל מחאה. ההיסטוריון ססיל רות תיאר פעם את היהודי כפרוטסטנטי (מוחה) נצחי "המסרב תמיד להיות מרוצה מהמצב הקיים ולעולם לא יקבל עליו את התיאוריה הפוליטית המקובלת". הסוציאליסט רוברט ויסטריך כתב: "בכל מאורע פוליטי חריג, בכל זעזוע, בכל אתגר חברתי, נמצאים היהודים בקו החזית. בכל מקום שבו מתרחש שינוי מדיני בהתלהבות חרדית, המנהיגים המובילים היו היהודים".

ייתכן שהנטייה הזו נולדה בגלות, סביב הוויכוחים הבלתי נגמרים מעל דפי התלמוד, ברוח המשפט ממסכת שבת "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". ואולי המקור הוא דווקא התפיסה המשיחית שגורסת כי בכוחו של האדם לשנות את התנהגותו, ודרך כך את העולם כולו. ואולי הכול מתחיל בכלל באדם וחוה, שהפרו הוראה מפורשת, אכלו מהפרי האסור ובידלו בכך את מינם משאר בעלי החיים.

כך או כך, יהודים אכן התבלטו לאורך ההיסטוריה כשחקנים חשובים בתנועות השינוי והמהפכנות, אבל דווקא כשקמה בישראל מדינת היהודים קרה דבר אחר: למרות סיבות מוצדקות רבות למחאות, ובראשן היחס לחלק מהעולים החדשים, הלגיטימציה של עצם המחאה הועמדה בספק. כשגאו אירועי מחאת העולים ב־1949 הזמין אליו יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק את הכתבים הפרלמנטריים, וביקש מהם להעביר לציבור את המסר הבא: בישראל אין מקום להפגנות בפתח בניין הכנסת, שכן הדבר פוגע בכבוד הבית ועלול לערער את המערכת כולה. הפתרון הנכון, אליבא דשפרינצק, היה לארגן משלחת שתיפגש עם חברי כנסת ובתנאי שלא תתקיים מחאה בראש חוצות. בימינו היו אומרים על כך: א־הה.

גם כשהתייצבה מעט המערכת השלטונית בישראל, סירבה מפלגת השלטון מפא"י להתרכך. בכל מה שקשור למחאה, כמעט לא הייתה משמעות לשאלה מיהם המוחים, על מה הם מוחים או איך הם עושים זאת. המשטרה הופעלה באופן מאסיבי ואלים. זה קרה נגד החרדים שהפגינו בשנות ה־50 בכיכר השבת בירושלים, וגם נגד 'מרד הימאים' ב־1951. שלא לדבר על דיכוי המחאה המזרחית בוואדי סאליב בחיפה של 1959. וכשלא הופעלה אלימות של ממש, השלטון נהג לצנזר חלק מהמחאות, או פשוט להשחיר את שמם של המוחים ובכך לערער את הלגיטימציה של מאבקם בעיני הציבור – לעתים כמעשה אישי, ולעתים קבוצתי או מגזרי. השיטה הזו בלטה במיוחד במחאת 'הפנתרים השחורים' ב־1971, טרום מלחמת יום כיפור. היא נוסתה (וכמעט הצליחה) גם במקרה של מוטי אשכנזי, ועוד נגיע לזה. אבל תחילה – להתחלה.

אל תהיה פאניקר

בספטמבר 1973 היה מוטי אשכנזי סרן במילואים בן 33, רווק, בעל תואר שני בפיזיקה ובפילוסופיה של המדע. מאחוריו 15 שנות שירות בצה"ל, כולל שתי מלחמות. הפעם הוצב בחצי האי סיני, בגדוד 68 של החטיבה הירושלמית, ומופקד על 'בודפשט', או בשמו הקודם 'מוצב החוף'. 'בודפשט' היה המוצב הצפוני ביותר בקו בר־לב, על שפת הים התיכון סמוך לפורט פואד, ונחשב ל"עיניים של חיל הים מול המצרים".

החיילים של אשכנזי ירדו למילואים האלה בתקופת החגים, מצוידים בחכות, בכיסאות פיקניק, בגיטרות ובהרבה שש־בש. וזה ממש לא מפתיע, בהתחשב בדברי המח"ט שקיבל את פניהם בבסיס: "אנחנו מעריכים שבחודשים הקרובים יהיה שקט בגזרה המצרית". אחד החיילים עוד העז לשאול מה יקרה אם המצרים בכל זאת יחליטו לתקוף, "הרי אנחנו לא בדיוק סיירת מטכ"ל…". המח"ט היה רגוע: "אין להם טכנולוגיה מתאימה"; "זו תהיה התאבדות של המצרים"; "יהיה לנו מספיק זמן לשלוף אתכם ולהביא במקומכם סדירניקים עם טנקים וכל מה שצריך".

לפי ההנחיות, מפקד המעוז המוחלף ואנשיו לא מתפנים ממנו עד שהמעוז נקי, מאורגן ומסודר. אבל כשאשכנזי מגיע ל'בודפשט', הוא מגלה שהתיק של המפקד היוצא כבר ארוז, למרות מצבו הנורא של המוצב: הבונקרים מזוהמים וחלקם מוצפים מים, התעלות מלאות חול, חולדות מתרוצצות בכל מקום, הגדרות קרסו, שער המוצב הוא לא יותר מחוט טלפון שעליו מלופף סמרטוט אדום. גבעת חלפון.

אשכנזי מנסה לעיין בקלסר המוצב, כדי ללמוד אותו, אבל הדפים דבוקים זה לזה. הוא מפריד את הדפים ולומד את הרשימה. איפה שני המקלעים הכבדים שרשומים בקלסר? אה, הם הועברו למעוז אחר כבר לפני כמה חודשים, משיב לו המפקד היוצא. ושתי הבזוקות שרשומות? אולי ככה כתוב, אבל לי הייתה רק אחת וגם היא נמסרה לתיקון לפני שבוע.

זהו ערב ראש השנה, והחיילים שאיישו את 'בודפשט' עד עכשיו מתים לצאת הביתה. אבל אשכנזי הוא איש עקשן. עוד בסיני היה עקשן. הוא דורש מהיוצאים לנקות את המעוז, לסדר ולארגן, לאסוף תחמושת ולמסור לו רשימות מלאים אמיתיות. אחרת הוא לא חותם להם שחרור. המפקד היוצא מדווח למג"ד שלו, שמדווח למג"ד של מוטי, שמורה לפקוד על אשכנזי לשחרר את החיילים. אשכנזי מסרב. החבר'ה נאלצים להפשיל שרוולים ולהתחיל לנקות. "מכל המעוזים מתקבלים אותם דיווחים, אבל רק אתה מתרגש", כועס עליו המג"ד, ומורה לו לשחרר את החיילים לאלתר. הם עוזבים ומקללים.

למחרת היום מציג אשכנזי לחייליו שלו את תכנית השיקום שהגה ל'בודפשט'. החיילים מתמרמרים, הבטיחו להם נופש ופתאום הנודניק הזה עם העבודות במאהל שלו. למפקדת החטיבה מוסר אשכנזי את רשימת חומרי הביצור וכלי הנשק החסרים לו. התשובה שהוא מקבל: "שתהיה לך שנה טובה, מוטי".

בימים הבאים הוא מגלה שכל המוקשים שאמורים היו להגן על המוצב מפני פלישה היו ואינם. נסחפו עם החול. במקביל, הוא מגלה בחול עקבות חדירה של קומנדו מצרי. "זה חבר'ה שלנו", אומרים לו במפקדה. התצפיות מגלות שהמצרים מבצרים את מוצביהם, ובו זמנית פוערים פתחים בסוללות העפר הענקיות שעל גדת תעלת סואץ. אשכנזי מדווח. "תודה, נחזור אליך". שלושה ימים לפני יום כיפור מופיעות צלליות של טנקים מצריים. למחרת נשמעת בבירור ב'בודפשט' תנועת השרשראות. "זה הכול תרגיל, אל תדאג".

כשהמח"ט מגיע למוצב, אשכנזי חושב שסוף־סוף מקשיבים לו. עד מהרה הוא מגלה שהמח"ט עסוק בעיקר בלהציג לאשתו ולילדיו את הגזרה הפסטורלית. בערב יום כיפור, 5 באוקטובר, מגיע המג"ד לביקור קצר. "חבר'ה, תפסיקו להתרגש, זה הכול תרגיל. תפסיקו לעשות פאניקה". אבל חלק מהחיילים של אשכנזי מפחדים, מולם קומנדו מצרי והם בסך הכול חיילים פשוטים. "עזבו את הקומנדו האלה", אומר המג"ד בביטחון, "המצרים הם כולם חארות. אתה יורה ירייה אחת וכולם בורחים. אני מכיר אותם מצוין".

בליל ה־5 באוקטובר התקשר לאשכנזי חבר שלו שישב במטה הגדוד וסיפר שהמג"ד חזר מ'בודפשט' ואמר לאנשיו שצריך להחליף את אשכנזי. "הוא פאניקר. גורם לדמורליזציה בקרב החיילים".

הדחת אשכנזי תיאלץ להמתין שנתיים־שלוש.

מוטי אשכנזי, 1977 // צילום: יעקב סער, לע״מ

מוטי אשכנזי, 1977 // צילום: יעקב סער, לע״מ

כאן לא קופת חולים!

כשאני שואל את מוטי אשכנזי, בחלוף 40 שנה מהמחאה ההיא, מתי החליט לצאת ולמחות נגד הממשלה הוא עונה מיד: "ב־6 באוקטובר ב־13:50 בצהריים, כשירדה עליי רביעיית הסוחוי הראשונה. ידעתי שאם אני יוצא מפה חי – אדאג שמי שאחראי לפרוץ המלחמה ייתן את הדין. לא ידעתי עדיין איך או מה, רק ידעתי שלא אתן לזה לעבור. אבל קודם כל הייתי צריך לחיות".

ב־14:00 החלה הפגזה כבדה על 'בודפשט'. העמדות קרסו, קווי הטלפון והחשמל נותקו, מצבור הדלק התלקח, חדרי האוכל נהרסו. חיל האוויר לא בא לסייע, גם הטנקים שהיו אמורים להגיע בוששו לבוא. ממול, במרחק של פחות מקילומטר, המצרים מתקדמים עם כוח גדול, ולאשכנזי אין אפילו בזוקה. מה שיש לו זה מרגמות, ותוך זמן קצר נהרגים גם שני החיילים שמפעילים אותן וחייל נוסף, משגיח הכשרות, שהתנדב לעזור.

בסופו של דבר מגיעים שני טנקים והם אכן מסייעים לאשכנזי לבלום את התקדמות המצרים. ברשת הקשר דיווחים על צליחה המונית של תעלת סואץ, המעוזים בקו בר־לב נופלים בזה אחר זה. החבר'ה שמפעילים את מכ"ם חיל הים ב'בודפשט' מבקשים לברוח בשחייה. אשכנזי מסרב ומאיים לירות בכל חייל שיברח לים.

ההפצצות הכבדות יוצרות בור גדול במרכז המוצב, ואחד הטנקים נופל פנימה ונתקע. במהלך החילוץ הטנק מתנגש באחד הבונקרים, ושני מוטות הפיתול נפגעים. הטנק עומד בשיפוע, ואחד החיילים מתקשר לסדנה של החטיבה כדי לשאול מה לעשות. "תבוא לסדנה, אנחנו צריכים לראות בעיניים שלנו". אשכנזי מסביר לחבר'ה בסדנה שזה בלתי אפשרי לנטוש מוצב חזיתי באמצע לחימה כדי לתקן מוטות פיתול, ומבקש שיסבירו לו בקשר מה לעשות. "אין פה ייעוץ טלפוני. כאן לא קופת חולים. אתה לא יכול לבוא? זבש"ך!". את זה אפילו אסי דיין לא היה מעז לכתוב.

למרות ההרוגים במוצב וההפגזות הבלתי נגמרות, אשכנזי מתעקש לערוך לחייליו בבוקר היום השני למלחמה, 7 באוקטובר, מסדר בוקר. ביקורת נשק, גילוח, צחצוח, סידור מיטה. החיילים המומים. "מעניין אם הפצצה שתיפול עליי תדע להעריך את העובדה שאני מגולח", מעיר אחד מהם. אשכנזי מתעקש. לשיטתו, זה חשוב לשגרה הצבאית. כי אם יש מסדר, יש צבא. ואם יש צבא, יש מדינה. ואם יש מדינה, יש לאן לחזור בסוף המלחמה.

המצב בתעלה הולך ומחמיר. זעקות החיילים במעוזים הנופלים נשמעות היטב ברשת הקשר ב'בודפשט'. מטוסי חיל האוויר שמגיעים לסייע מופלים כמו זבובים על ידי הטילים הסובייטיים של המצרים. אחד משני הטנקים יוצא מכלל פעולה. המכ"ם של חיל הים שובק חיים. גם התותחים. אפילו החולדות נעלמו. אחד התותחנים, שלמד משפטים באנגליה לפני שעלה לארץ, מסביר לחבריו מהי אמנת ז'נבה ומהן זכויות השבוי. החיילים דנים ברצינות בכניעה. אשכנזי שוקל זאת אך מחליט להישאר. "בודפשט לא נכנעת. כולם שמעו?".

ביום החמישי למלחמה, כשהמצב בחזית משתפר מעט, מגיע ל'בודפשט' מפקד האוגדה, אלוף קלמן מגן. החיילים הרעבים והעייפים בעיקר רוצים סיגריות, וקלמן אומר להם: "אתם המכבים של עם ישראל. במטכ"ל כבר סתמו עליכם את הגולל, איש לא האמין שתחזיקו מעמד". למחרת, כעבור שישה ימי לחימה אינטנסיביים, מגיע כוח נח"ל להחליף את אשכנזי וחייליו. בלילה הנגמ"שים המחלצים פולטים אותם על חולות נח"ל ים, והם נרדמים מיד. בבוקר מגיע קצין מהאוגדה, מצוחצח ומסורק, ואומר להם ש"אם ישבו בתעלה צנחנים סדירים כל העסק היה נראה אחרת". אבל החיילים תשושים מדי בשביל לריב. מתוך 250 איש מהגדוד שירדו לתעלה לפני ראש השנה נפלו 60. מתוכם 30 מפלוגה ג', הפלוגה של מוטי אשכנזי. גם אלה שחזרו לא תמיד חזרו. חלקם נשאר שם, בסיני. עד היום.

קפה בלי הל

בצה"ל הגיעו למסקנה שהפלוגה של אשכנזי לא כשירה עוד ללחימה, ומי ששרד את התעלה נשלח עכשיו לאזור מעלה אדומים, למקרה שהירדנים יפתחו בחזית שלישית. אשכנזי עוד ניסה לשכנע את הקודקודים שייתנו לחייליו לחזור לחזית, שלא ירגישו שנכשלו, אבל זה לא עזר.

אחת ממשפחות ההרוגים כעסה על הגדוד, כיוון שלא קיבלה מידע על נסיבות מות בנה. אשכנזי החליט לאסוף את כל המידע האפשרי ונסע לבקר אותה. תחילה, הוא מספר, המשפחה הייתה מאוד בוטה כלפיו, במיוחד האלמנה הצעירה. אחרי שהצליח לפוגג קצת את הכעס ולמצוא מסילות אל לבם החליט להפוך זאת למנהג, ובחודש נובמבר החל לבקר את משפחות כל הרוגי הפלוגה. היו משפחות מלוכדות ותומכות, אבל היו גם משפחות מצוקה שהתחננו לעזרה. בעיקר נתקל אשכנזי בכעס אדיר על הצבא ועל המדינה. קיללו אותו, ירקו על הרצפה, לפעמים גם גירשו. "זו הייתה הוויה מאוד קשה ומורכבת, כי מבחינתם אני צה"ל. אף פעם לא ניסיתי לבוא ולומר, 'תראו, אני הייתי דווקא בסדר'. בשבילם אני הייתי המערכת. אני לקחתי את הבנים שלהם, את הבעלים, את האבות, ולא החזרתי. לא יכולתי להגיד להם 'זה לא אני'. אז אתה סופג. נפשית, זה היה מאוד קשה". לעצמו, כאמור, הבטיח שכשיצא מלפיתת ההיררכיה הצבאית, ימצא את הדרך לדרוש דין וחשבון מהאחראים למחדל.

הפסקת האש במלחמת יום כיפור נכנסה לתוקפה כבר בסוף אוקטובר 1973, אבל גיוס המילואים נמשך עוד חודשים ארוכים. המשק הישראלי נכנס למצב של מעין קיפאון, וזעם המילואימניקים, בגולן ובסיני, הלך וגבר.

"היום אתה אומר 'מחאה' וישר חושבים מילקי. אתה לא מבין. זה היה זעם, לא מחאה, זעם נורא", נזכר קירשנבאום. "חיילי המילואים שצילמתי בתעלה וגם בגולן אמרו במהלך השירות, 'כשזה ייגמר אנחנו עולים על ירושלים, עם הנשק. כי ככה זה לא יימשך'. וכשהתחלנו את 'ניקוי ראש' באפריל 1974, בתכנית הראשונה עשיתי מערכון על חיילים שיושבים ושותים קפה. יש מדורה, אחד אומר לשני, 'די, ככה זה לא יימשך'. השני ממשיך, וככה גם השלישי, 'ככה זה לא יימשך, אני יותר לא שותה קפה בלי הל'. מערכון ההל המפורסם. וזה באמת לא נמשך הרבה".

אחד הקולות הראשונים שקרא בפומבי לפיטורי דיין בא דווקא מתוך הממשלה. שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, אמר לעיתונאים במזנון הכנסת שדיין צריך ללכת הביתה בגלל כישלונות המלחמה. בסוף אוקטובר, אחרי הפסקת האש, נפגשה ראש הממשלה עם עורכי העיתונים והם שאלו אותה לגבי תביעת שפירא. היא אמרה שאין איש זכאי להסיק מסקנות בלי בדיקה, ובכל מקרה אין לעשות זאת במזנון הכנסת. דיין הציע לגולדה את התפטרותו, אך היא דחתה את ההצעה. שבוע אחר כך התפטר שפירא. גולדה לא ביקשה ממנו לחזור בו.

בדצמבר, כשהוא עדיין בשירות מילואים, התראיין מוטי אשכנזי לאהרון דולב מ'מעריב'. זה היה מעשה יוצא דופן. אשכנזי עדיין לא החל במחאתו וגם לא קרא בראיון לפיטורי דיין. הוא פשוט סיפר לדולב על ההזנחה הקשה שבה נתקל ב'בודפשט'. העובדה שהדובר היה מפקד המעוז היחיד שלא נפל בקו בר־לב העניקה תוקף משמעותי לדבריו. זה כמובן לא מצא חן בעיני מפקדיו של אשכנזי, ואכן המח"ט קרא לו לבירור. אבל הדברים בעיתון עוררו הדים רבים. ועדת אגרנט, שמונתה בינתיים על ידי הממשלה כדי לבדוק את כשלי המלחמה (של הדרג הצבאי, כמובן), קראה לו להעיד בפניה.

בתחילה האמין חלק נכבד מהציבור בישראל שהוועדה תמצה את הדין עם מקבלי ההחלטות שהובילו למחדל. לדברי אשכנזי, עצם קיום ועדת חקירה ממלכתית נתן אליבי לציבור רחב לשבת ולא לעשות דבר. על כל פנים, אשכנזי התאכזב מההופעה בוועדה. "בגלל הראיון לא הייתה להם ברירה אלא להראות שהם מקשיבים גם לי וחוקרים את הכול. אבל למעשה הוועדה נבחרה כדי להוציא את הדרג המדיני מהבוץ, ואת היהירות הזו אתה שומע היטב בחקירה שלי. מי אני בכלל? קצין זוטר. שאני אדבר על נושאים קצת יותר רחבים? מה פתאום. חלק גדול מהזמן הם בכלל לא הקשיבו, או שאמרו לקצרנית לא לכתוב את מה שאני אומר".

בינתיים הגיעו הבחירות, שנדחו בגלל המלחמה בחודשיים, לסוף דצמבר. למרות הזעם הציבורי שהלך וגבר, החליטו המפלגות שלא לפתוח את רשימות המועמדים ולהשאירן כפי שנקבעו עוד לפני המלחמה. זה הרגיז מאוד. ועדיין, אף על פי שהליכוד בראשות מנחם בגין (שהתמודד לראשונה במסגרת מאוחדת זו) התחזק, והמערך בראשות גולדה נחלש מעט – השלטון נותר על כנו.

"לא רק שהיא נשארת בשלטון ולא פורשת – היא הולכת לבחירות ומנצחת!", נזכר קירשנבאום. "אבל דיין ופרס, שהבינו שמשהו פה לא בסדר, אמרו 'אנחנו לא נכנסים לממשלה החדשה של גולדה'. כדי לשכנע אותם היה צריך לתת עילה, להראות שהם נרתמים. מה הייתה העילה? העילה הייתה שאחרי שנגמרה המלחמה אנחנו חיממנו את הגבול הצפוני עם הסורים ביוזמה שלנו. לא היה צריך לירות אפילו: שיירות של צבא היו נוסעות בלילה עם אורות על הכביש למטולה. שיירות, עם רמזים כאלה ורמזים אחרים, 'אנחנו לא מפרסמים מה הולכים לעשות'. אז באחת התכניות הראשונות של 'ניקוי ראש' עשינו את 'מכתב לאסד' לפי השיר 'מכתב לרבי' מתוך 'איש חסיד היה'. הסברנו לאסד, אל תתרגש, אנחנו צריכים להכניס את דיין לממשלה, צריך ליצור איזו סיבה, איזו מתיחות, אל תגיב בפזיזות. מה שאנחנו חטפנו על זה. קראו לי להנהלה: 'מה אתם מעלילים על ישראל שהיא בכוונה יוצרת פרובוקציה עם הסורים? מחממת את הגבול הסורי בכוונה? אתם? בערוץ הממלכתי?'. הוועד המנהל דרש שנתנצל על המערכון. החבר'ה שלי, הכותבים, לא רצו. אמרתי להם: עזבו, בואו נעשה כזו התנצלות שאף אחד לא יבקש מאיתנו יותר דבר כזה. בתכנית הבאה לקחנו את אותו 'מכתב לאסד', שרנו אותו בדיוק אותו דבר עם אותן מילים, רק שבסוף אחת השחקניות הוסיפה: 'ראה מכתבנו זה כמבוטל'. ובאמת, מאז אף אחד לא ביקש שנתנצל".

דיין, גלילי וגולדה, 1970 // צילום: פריץ כהן, לע״מ

דיין, גלילי וגולדה, 1970 // צילום: פריץ כהן, לע״מ

מפגין בודד

ב־2 בפברואר 1974, יותר מארבעה חודשים לאחר שגויסו, שוחררו מוטי אשכנזי ואנשיו משירות מילואים. מהאפסנאות הלך לבקר בבית של ידידה ונפל ל־30 שעות שינה. למחרת הכין יחד עם ילדיה כמה שלטים: דיין תתפטר, שביתת רעב, אחריות מיניסטריאלית. כאלה.

האמת צריכה להיאמר: אשכנזי כבר היה אדם פוליטי בשלב הזה של חייו. זו לא הייתה המחאה הראשונה שלו, וגם לא השנייה. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הצטרף לתנועה לשלום וביטחון, שתמכה בהקמת מדינה פלסטינית. מאוחר יותר היה לו רומן קצר עם 'הפנתרים השחורים', במסגרת ניסיון לשיתוף פעולה בינם לבין סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. התנועה לשלום וביטחון לא הצליחה לסחוף את ההמונים, ואילו 'הפנתרים' תויגו כעבריינים אלימים. אשכנזי ידע שאסור לו ליפול לבורות האלה, ולכן החליט שהוא יוצא למחאה על דבר אחד ועל דבר אחד בלבד, שלא יהיה צבוע בשום צבע פוליטי. מחאות הסטודנטים באירופה ובארצות הברית של השנים שקדמו עמדו ברקע, אך לא היו בהכרח המודל. המטרה הייתה ליצור מכנה משותף שירכז סביבו ציבור רחב ככל האפשר. כמו כן החליט אשכנזי לצאת להפגין לבדו, מתוך הבנה שאם אכן יצטרפו אליו אנשים נוספים ייווצר אפקט של התפתחות, של התעצמות.

ביום הראשון, כאמור, נאבק באדמה הסלעית עד שהצליח לתקוע את שלטיו. לקראת הצהריים יצא במקרה ממשרד ראש הממשלה כתב מעיתון 'על המשמר'. הוא שאל כמה שאלות, רשם משהו והמליץ לאשכנזי להתיישב ממש מול שער המשרד. השוטרים עקבו בדאגה אחרי אשכנזי שהתקרב לשער, אבל כמפגין בודד הוא לא נזקק לאישור משטרתי להתקהלות. בלילה נשאר לישון שם, על הגבעה.

למחרת, בעקבות הפרסום ב'על המשמר', החלו להגיע אנשים. "רובם קיללו אותי וירקו, חלקם לחצו את ידי והלכו בלי לומר מילה. היו כאלה שישבו לצדי כמה דקות ואז המשיכו". כבר בשלב מוקדם התברר שגם בקרב התומכים יש דעות רבות ומנוגדות. היו שהזדהו עם המטרה אך לא עם הדרך, אחרים הסתייגו מהעיתוי. היה מי שטען שנחוצה מהפכה, שאשכנזי 'צמחוני מדי' ושהוא לא יותר מעלה תאנה לשלטון שיוכל להתהדר בדמוקרטיה הפלורליסטית שלו (טיעונים דומים לאלו שנשמעו במחאת האוהלים של קיץ 2011).

רבים מהתומכים השאירו את שמותיהם ומספרי הטלפון שלהם על פתקים, ונתנו לאשכנזי למקרה שיזדקק להם. הוא לא ידע מה לעשות עם כל זה. אישה אחת שהגיעה לתמוך בו בעקבות הפרסום התנדבה לעזור. שמה היה דליה מרט. בעלה הצנחן, יוסי, היה במילואים בגולן במשך חודשים רבים, והיא הגיעה לגבעה של אשכנזי כשבזרועותיה תינוקת. "הוא לא ידע מי אני, ואני לא ידעתי מי הוא", מספרת מרט ל'ליברל'. "הוא נתן לי את כל הפתקאות האלה ואמר לי, 'קחי, תעשי עם זה משהו'. אספתי את כולן ואחר כך, בכל פעם שהייתה הפגנה התקשרתי לאנשים האלה. הכנתי כרטיסייה מסודרת". בעלה, יוסי מרט, מספר: "דליה הלכה להזדהות, והיא חוזרת ואומרת, 'תשמע, זה איש יוצא מהכלל, אתה מוכרח לבוא לראות, יש פגישה הערב בשמונה בדירה שכורה בבית הכרם'. לפגישה הגיעו מוטי, נורית שילה שהפכה לימים לנורית אשכנזי, פרופ' אהוד שפרינצק ושנינו. היו דיונים מה כדאי לעשות. אהוד בא עם כל מיני טקטיקות, אבל מוטי דבק בדרך הפעולה שלו: מטרה אחת שהיא בת־השגה".

עד מהרה עבר מטה המחאה המאולתר לדירה ששכרו בני הזוג מרט בכנסיית גת שמנים שבמזרח ירושלים. במהלך היום היו יושבים מול משרד ראש הממשלה, ובלילה שוקעים בדיונים בדירת המרטים. מיום ליום גבר זרם התומכים, וזמן לא רב לאחר מכן הבחינו יוסי ודליה שמתנהל מעקב אחר הבית שלהם. אחר כך החלו להישמע רעשים מוזרים בקו הטלפון. "אישית, דווקא מאוד אהבתי את זה שעוקבים אחרי הבית שלנו", מספרת דליה, "כי הגיעו אלינו הביתה המון אנשים שלא הכרתי, ויוסי היה רוב הזמן במילואים, וככה הרגשתי ששומרים עליי".

"היה לי בן דוד בדרגה די בכירה בשב"כ, וכשסיפרתי לו, הוא שאל, 'מה מפליא אותך?'", מספר אשכנזי. "הוא אמר לי, 'תראה, הם לא טיפשים. הם צריכים לבדוק מי אתה ומה אתה'. זה לא שחששתי, זה היה פשוט לא נעים. אני חושב שזו הייתה האימה של השלטון. זה התחיל מזה שהתייצבה אצלי פלוגת צנחנים שלמה, ואחר כך גדוד צנחנים, ואחר כך חטיבת שריון. מבחינתם, הם בטח חשבו, 'מה, בסוף תגיע גם אוגדה?'".

ואכן, יחידות מילואים שלמות התייצבו על הגבעה בירושלים. "אנחנו יוצאים לחופשה קצרה מהשירות בגולן, כשיש לנו מנדט מהפלוגה ליצור קשר עם מטה המחאה", מספר דדי צוקר, לימים מראשי 'שלום עכשיו' וחבר כנסת, ואז צנחן צעיר במילואים. "תמכנו במוטי בגבעה, ואחר כך גם הגענו לדיונים בגת שמנים. היינו מלאי עצבים. לא דיברנו אז על עם פלסטיני ולא בטיח. זה היה חרון אותנטי לגמרי, כוס של האמ־אמא של החבר'ה האלה ששלחו אותנו. הייתה תחושה של 'אנחנו משנים את כיוון הסיבוב של כדור הארץ', ו'שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה'".

כשחזרו צוקר וחבריו למילואים בגולן, הודיעו להם שעליהם להתייצב אצל המג"ד הנערץ עליהם, חזי שלח (אביו של ח"כ עפר שלח), למשפט צבאי. "זה היה צחוק גדול", נזכר צוקר, "חזי מעמיד אותנו לדין על התססה פוליטית או המרדה או משהו כזה, כי אין לו ברירה. קיבלנו נדמה לי שבעה ימים על תנאי, ומיד אחרי זה נשארנו לדבר איתו על איך אפשר להמשיך ולעזור למחאה. עם המג"ד שהרגע שפט אותנו. זו הייתה האווירה".

הפגנת ה־ 400 אלף, 1982 // צילום: יעקב סער, לע״מ

הפגנת ה־ 400 אלף, 1982 // צילום: יעקב סער, לע״מ

כריזמה של פקיד בנק

יש שני דברים שעליהם מסכימים כמעט כל מי שהשתתפו במחאה של 1974: היא הצליחה באמת לרכז סביבה תומכים מכל קצווי הקשת הפוליטית – מאנשי 'מצפן' בשמאל ועד ותיקי לח"י ומייסדי 'גוש אמונים' מימין. חובשי כיפות וחילונים, קיבוצניקים ועירוניים, אשכנזים ומזרחים; והיא הצליחה בזכות העקשנות של אשכנזי והודות להחלטתו לרכז את המחאה סביב נושא אחד, ולמרות דמותו הבלתי כריזמטית. צוקר מגדיר אותו כ"דיקט". קירשנבאום אומר שהיה אנטי־כריזמטי בעליל, וגם היה מודע לזה. "אשכנזי זה אדם נטול פוזה לחלוטין. אחד שאתה פוגש במס הכנסה. הדיבור שלו היה גמגומי, אפילו האינטונציה. עומד לך בן אדם כזה עם משקפיים, שאתה חושב שהרגע יצא מהבנק אחרי שסיים את יום העבודה שלו. אבל התואר שלו כמפקד 'בודפשט' ובעיקר העקשנות שלו – עשו את העבודה".

כשהגיעו לגבעה אנשי המילואים הזועמים, על נשקם, המשטרה נבהלה מאוד. גם אשכנזי. הוא חשש שיתפתח עימות אלים שיהרוס את המחאה כולה. לכן יזם פגישה עם מפקד המחוז. "אמרתי לו: תוריד ממני את השוטרים שלך, ואני מתחייב בפניך שלא יגיעו יותר מפגינים עם נשק. אנחנו לא נפרוץ את הגדרות, ואתם תנהגו באיפוק ולא תיצרו לי פרובוקציות. וכך היה. תחשוב על זה, המרחק בין המפגינים לבין השער של ראש הממשלה היה חמישה מטרים. והיו שם אנשים שעם כל הכעס וכל הכאב לחצו לאלימות".

בראיונות לרדיו ולטלוויזיה הוא קורא שלא להגיע לגבעה עם נשק. וגם על זה הוא חוטף. "מגיעים מילואימניקים שלפעמים הם היחידים ששרדו מיחידותיהם, והם רוצים נקם, ואני מסרב".

בשלב מסוים, כשהוא כמעט מתמוטט, מפסיק אשכנזי את שביתת הרעב שלו ומתפנה לבית החולים, שם הוא עובר ניתוח להוצאת רסיסים שנשארו בגופו עוד מימי המלחמה. כשהוא חוזר לגבעה, מגיעה אליו קבוצה של שישה הורים שכולים. "באנו לבקש ממך להפסיק את המחאה שלך", הם אומרים לו. "כל יום שאתה נמצא פה, כל ראיון עיתונאי שאתה מעניק, פוגעים בזכר הבנים שלנו. בעצם ההפגנה אתה אומר לכל עם ישראל שהבנים שלנו, הדבר הכי יקר לנו, מתו כטיפשים. שמותם בקרב היה מיותר, חסר ערך. אתה מבקש להתפרסם על חשבון הילדים שלנו. מי נתן לך זכות לדבר בשם 3,000 החללים? האם אבא שלך נהרג במלחמה?". כעבור שעה ההורים השכולים עוזבים את הגבעה, אבל אחד מהם מדדה בחזרה לאוהל המחאה, נעמד מול אשכנזי ואומר לו: "עד עכשיו חשבתי אותך לסתם אחד ששונא את המדינה שלו. כעת אני רואה שאתה גם פחדן".

את החיזוק הנפשי מוצא אשכנזי אצל שני אנשים: האחת היא נורית, אשתו לעתיד שנרתמת כל כולה לארגון המאבק. השני הוא אסא קדמוני מהצנחנים. לקדמוני כבר יצא בשלב הזה שם של גיבור ישראל. בצנחנים קוראים לו היורש של מאיר הר־ציון, לאור גבורתו בקרב סרפאום בתעלת סואץ, שם עצר כמעט לבדו גדוד מצרי שלם ועיכב אותו במשך ארבע שעות חשובות. למרות הקור הירושלמי, קדמוני מופיע על הגבעה בטי־שירט ובמכנסיים קצרים. הצטרפותו למחאה מעוררת הדים רבים.

מאה אלף אשכנזים

עשרה ימים לאחר שעלה לגבעת הממשלה קיבל אשכנזי טלפון מהפילוסוף פרופ' נתן רוטנשטרייך. הפרופסור סיפר שתלמידו לשעבר, גד יעקבי, התקשר בשם שר הביטחון דיין וביקש לארגן פגישה. אשכנזי מסכים, אך מתנה בכך שהפגישה תתקיים בארבע (או בשלוש) עיניים. רוטנשטרייך חוזר ואומר שדיין מסכים.

על הפגישה שנערכה בבית הפרופסור בשכונת טלביה ישנן שתי גרסאות. אשכנזי זוכר שדיין זלזל בו ונהג בו בפטרונות. "אז מה אתה חושב, שאתה תצליח להביא להתפטרותי?", שאל אותו שר הביטחון. אשכנזי השיב: כן. "גם אלף מוטי אשכנזי לא יביאו להתפטרותי", אמר דיין, ואשכנזי השיב: "אם אלף מוטי אשכנזי לא יביאו להתפטרותך, אז מאה אלף מוטי אשכנזי יעשו זאת!". אחר כך ניסה אשכנזי, לגרסתו, לברר עם דיין מה היו מטרות המלחמה והתפיסה האסטרטגית מול מצרים וסוריה. לאשכנזי היו דעות משלו בנושא והוא לא היסס להציג אותן. "תראו אילו פרטנזיות (יומרות) יש לבחור הזה", אמר דיין לחברי פמלייתו כשאצבעו מורה על אשכנזי. "אגיד לך מאיפה נובעות הפרטנזיות שלי", ענה אשכנזי, "מכך שכאשר החיילים שלי ישבו מכווצים בבונקרים ב'בודפשט' ושאלו למה לא באים לחלץ אותם, אמרתי להם: 'תסמכו על דיין. הוא לא יפקיר אותנו. הוא בוודאי רואה את תמונת הקרב הכללית'. היית אלוהים בשבילנו. כעת אינך אחראי למצב המדיני שהביא את מצרים למלחמה, אינך אחראי למצב הדפוק של ההכנות ולציוד הירוד של צה"ל, אינך אחראי למחדל המודיעיני, לתכנון האסטרטגי של מתקפות הנגד, בקיצור – לכלום. אלוהים בורח מאחריות".

גרסת דיין שונה, כמובן. באוטוביוגרפיה 'אבני דרך' כתב כי אשכנזי עצמו נראה לו כן, לא מזויף, אבל ש"יש לו יומרות ותסביך גדלות (…) הוא ביקר והצליף בלי רחמים, ולעצמו חלק מחמאות וציונים לשבח בשפע. לא היה בדבריו אף ניצוץ של אמונה, של דרך חיובית. רק 'אנטי', רק קיעקוע". דיין גם טען שאשכנזי איים עליו במרומז: "הוא רוצה בשינויים שיבואו בדרכים דמוקרטיות, אבל יש גם מי שמוכן לעשות זאת בדרכים אלימות. חברים אומרים לו שהם מוכנים להיכנס, עם תת־מקלע עוזי, למשרד הממשלה ולחסל את חבריה".

דיין תיאר כיצד יצא באחד הימים מישיבת הממשלה ועבר ליד המפגינים. "אישה צעירה, כנראה אמו או אשתו של חייל שנפל, צעקה לעברי: רוצח! הרגשתי כאילו סכין נתקעת בלבי". על אי־נפילת 'בודפשט' נתן דיין קרדיט למיקומו הגיאוגרפי, ולא לאשכנזי. בהרצאה שנשא ב־1980 אמר: "מרגע שראיתי כי נושא הדגל של העם הוא מוטי אשכנזי, בכיתי בתוך לבי. בכיתי על הגישה ההרסנית מבפנים… הגישה ההרסנית הזו, הריסת עצמנו מבפנים, הייתה ונשארה הבעיה".

אמנם הפגישה בין דיין לאשכנזי הסתיימה בלחיצת יד, אך לא הניבה דבר. או בעצם אולי כן. "גד יעקבי, שהיה עושה דברו של דיין, הסיע אותי הביתה מהפגישה כי כבר לא היו אוטובוסים", נזכר אשכנזי. "בדרך הוא שאל אותי מה אני עושה למחייתי, וסיפרתי לו שערב המלחמה התפטרתי מעבודתי כמרפא בעיסוק בבית החולים טלביה לחולי נפש. למחרת התקשרה לנורית חברה שלה שעבדה ב'מעריב' וסיפרה לה שדב גולדשטיין, שהיה אז עיתונאי חשוב, עומד לפרסם עליי מאמר גדול ש'חושף' כי לפי יודעי דבר אושפזתי בעבר כחולה נפש בטלביה. הקשר למידע השקרי היה ברור. הרמתי טלפון לגולדשטיין, סיפרתי לו את האמת והפניתי אותו למנהל בית החולים, פרופ' ויניק. הדברים לא הופיעו למחרת בעיתון". מי שכן הופיע היה השליש הגדודי, חנן, שהגיע לגבעה וסיפר לאשכנזי שעומדים לגייס אותו שוב בצו 8. רק את פלוגה ג' מגייסים, הפלוגה שלו. במקביל, חברים מ'בודפשט' מספרים לו שהגיעו אליהם אנשים מטעם אלוף הפיקוד וביקשו לשמוע על פאשלות שעשה לכאורה במהלך הקרב על המעוז.

ובמקביל לניסיונות האלה, מספר התומכים במחאה הולך וגובר מיום ליום. להפגנה הראשונה מגיעים 2,000 איש. לשנייה עוד כמה אלפים. לשלישית – 25 אלף איש. בתחילת אפריל מפרסמת ועדת אגרנט את דו"ח הביניים שלה שמטיל את האחריות על הצבא ולא על הדרג המדיני. אבל הלחץ הציבורי עושה את שלו, ופחות משבועיים אחרי דו"ח אגרנט גולדה ודיין מתפטרים. את הבשורה הזו אשכנזי כבר מקבל כשהוא חוזר מסיור במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה. מילואים.

| קפצת משמחה?

"לא".

איפה הכסף

צוקר מודה שאילולא אשכנזי, 'שלום עכשיו' לא הייתה באה לעולם. קירשנבאום קושר את 'ניקוי ראש' במחאת אשכנזי. אמנון רובינשטיין כתב בספרו 'נסיון פוליטי מסוים' כי תנועת 'שינוי', שתביא 15 מנדטים בבחירות 1977, נולדה עקב המחאה של 1974.

ד"ר איתן אורקיבי, המתמחה בחקר תנועות מחאה, טוען שההישג העצום של אשכנזי היה שהצליח להלבין בפעם הראשונה בתולדות ישראל את המחאה עצמה. "הפחידו מאוד את הציבור מפני מחאה. קודם לכן, מחאה הייתה מזוהה או עם שוליים פוליטיים או עם מקופחים. לא היינו רגילים לראות מחאות ציבוריות בהיקפים כאלה, ועוד בסוגיות של צבא וביטחון, שהיו במשך שנים ממש טאבו. פה כבר לא היה אפשר להאשים את הבוהמיינים מתל אביב, או את הלא נחמדים ממוסררה, או את הפסיכים מהאוניברסיטה העברית. הפעם אלה היו קצינינו, לוחמינו, גיבורינו. זו הייתה, מבחינת השלטון, מחאת היורשים".

האם המחאה הצליחה? "כן ולא", אומר אשכנזי. "לכאורה הצלחנו מהבחינה הזו שהנה התפטרה הממשלה, דרשנו אחריות מיניסטריאלית וקיבלנו. אלא מה? שמאז התובנות של הפוליטיקאים רק החריפו את הבעיה, כי המגמה הפכה לכך שמראש לא לוקחים אחריות על הדברים, כדי לא לעמוד אחר כך בפני מצב שבו יצטרכו לשלם על האחריות שלהם". או כפי שניסח זאת יפה אוסקר וויילד: כאשר האלים רוצים להעניש אותנו, הם פשוט נענים לתפילתנו.

אשכנזי המשיך להיות מעורב בתנועות מחאה רבות שקמו בישראל מ־74' ועד היום. להבנתו, התנועה שהצליחה יותר מכולן, ושבה לא נטל חלק על אף שצמחה במקביל למחאה שלו, היא גוש אמונים. "זו תנועה שהצליחה כי היא בעצם השתלטה על מפלגה, המפד"ל, ובמובן מסוים על המדינה. היא אונסת אותנו, אונס פוליטי, כלכלי וחברתי, עד היום הזה".

בהפגנה הגדולה שסיכמה את הקיץ של המחאה החברתית ב־2011 הוזמן אשכנזי לנאום. "בירכתי בתחילתה והייתי צריך מיד ללכת כי הייתה לי התחייבות משפחתית. מניסיוני בהפגנות, הייתי בטוח שלא אצליח לצאת בקלות מכיכר המדינה כי אלך נגד זרם המפגינים. התפלאתי לגלות שאני דווקא נסחף עם הזרם החוצה, שיש יותר יוצאים מנכנסים. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות. הפרשנות שלי היא שמעמד הביניים הבין אז שיש לו כוח, והוא הזדהה עם הרעיון של המחאה – אבל לא עם ההנהגה שלה. למשתתפים היה ברור שמה שחשוב זה מספר המפגינים, שייתן תוקף לתביעותיהם. אז הם באו כדי שיספרו אותם לפי הפלאפונים, אבל הם לא באו כדי לשמוע את מנהיגי המחאה".

מחאת ברלין? "זו אדווה על פני המים", אומר אשכנזי. "התהליך הרבה יותר עמוק. הלמ"ס פרסם שמ־96' ועד 2008 ירדו כל שנה מהארץ יותר מ־10,000 משפחות עם ילד אחד לפחות. אלה אנשים משכילים, עובדים, אלה שהשקעת בהם הכי הרבה כסף. זו בעיה אמיתית".

ובכל זאת, אשכנזי אופטימי. הוא עדיין מאמין במדינה ובמחאות וביכולת שלהן להשפיע ולשנות. כשאני שואל על טיפים למחאה הבאה, הוא אומר שחשוב שההנהגה לא תהיה נגועה בשלטון ושאנשיה יהיו ידועים כאנשים ישרים. וחשוב שיהיה כסף. "ושתהיה להנהגת המחאה שליטה על הקופה. זה מה שחיסל בסופו של דבר את המחאה שלנו אז, אנשים שחשבנו שהם בעדנו השתלטו על הקופה ומסמסו את העניין מבפנים. אם היום היו לי 100 אלף שקל, הייתי מקים מפלגה".

עוד מחאות גדולות בישראל

1952: מחאת השילומים

הפגנות גדולות ואלימות נגד ההסכם שנחתם עם גרמניה, בהובלת האופוזיציונר מנחם בגין. שם גילו אוהדיו את יכולותיו הרטוריות ("ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון!").

1959: אירועי ואדי סאליב

התקוממות של בני עדות המזרח נגד הפלייתם וקיפוחם על ידי שלטון מפא"י. השר לוי אשכול ביטא את תחושות חבריו, כשביטל את זעם המוחים: "יש אנשים (…) חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק".

1971: הפנתרים השחורים

תנועת מחאה של צעירים בני עדות המזרח. הוקמה בירושלים. ההפגנות לוו בתקריות ובהתנגשויות אלימות. אטימותה של גולדה מאיר הסתכמה באמירה שייחסה להם: "הם לא נחמדים".

1982: מחאת לבנון הראשונה

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה והטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, 'שלום עכשיו' תופסת תאוצה. בשיא מביאה התנועה 400 אלף מפגינים לכיכר מלכי ישראל. הוויכוח על המספר הזה נמשך עד היום.

1993–1995: מחאת אוסלו

סדרת הפגנות ופעולות מחאה של הימין, ובעיקר של מתנחלי יש"ע, נגד ההסכמים. בתווך קמה גם תנועת המחאה נגד ירידה מרמת הגולן ('העם עם הגולן').

1996: מחאת האתיופים

הפגנות המוניות, שהתעוררו בעקבות החשיפה של זריקת תרומות הדם של בני העדה. מנות הדם, אגב, עדיין מופלות, בשל מדיניות משרד הבריאות ושיעור נשאי האיידס בקהילה.

1997–2000: 'ארבע אמהות'

תנועת מחאה שקמה בעקבות 'אסון המסוקים' וקראה ליציאה מלבנון. עמדו בעקביות בצמתים וספגו קללות (בין השאר) ברחבי הארץ, עד שפירקו את התנועה אחרי יציאת צה"ל ב־2000.

1998: מחאת הסטודנטים

גל הפגנות, פעולות מחאה ושביתות רעב ברחבי הארץ במאבק להפחתת שכר הלימוד. רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו הוציאה להם פיצות, ואהוד ברק גרף את הבחירות שאחרי.

1999: הפגנת החרדים נגד ביהמ"ש העליון

350 אלף מפגינים מתכנסים למחאה ועצרת תפילה בירושלים, עקב "רדיפה מתמשכת של בית המשפט", לדברי ראשי הקהילה.

2000: אירועי אוקטובר

גל הפגנות ומהומות של ערביי ישראל, שבאו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. העימותים עם כוחות השיטור הידרדרו, ובשיאם נורו למוות 13 מפגינים. ועדת החקירה הממלכתית שמונתה מתחה ביקורת קשה על הממשלה, אבל גם על מנהיגי הציבור הערבי.

2004–2005: מחאת גוש קטיף

מחאה נרחבת ומתמשכת נגד תכנית ההתנתקות של ממשלת שרון. הפינוי, בסופו של דבר, עבר בשקט יחסי. הסרטים הכתומים של המחאה נשארו דווקא נוכחים כמה שנים לאחר מכן.

2006: מחאת המילואימניקים

גל הפגנות נגד ממשלת אהוד אולמרט בעקבות התנהלות מלחמת לבנון השנייה. כפי שסיפר ב'ליברל' אלדד יניב, לפחות חלק מההתארגנות הזו תודלקה מאחורי הקלעים בידי בנימין נתניהו ואנשיו.

2011: המחאה החברתית

וגם: מחאת האוהלים/ מחאת יוקר המחיה/ מחאת הקיץ הגדולה. תנועת אוהלים שקמה בחודש יולי והפכה לגל מחאות עצום עם הפגנות המוניות של מאות אלפי אנשים. ספיחיה מלווים אותנו עד היום, ומולידים מחאות משנה (ע"ע: מילקי).

2014: 'הפגנת המיליון'

מחאת החרדים הגדולה נגד חוק הגיוס החדש וקמפיין ה'שוויון בנטל' של יאיר לפיד. הכותרת שניתנה לפני האירוע התבדתה, ומספר המפגינים עמד על כחצי מיליון.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook