fbpx

זה לא רק הגייז, טמבל // הטור של ניצן הורוביץ

0

תצפית מגג העירייה חשפה תמונה עוצמתית: שנים לא הייתה כיכר ההפגנות של ישראל מלאה כל כך. תחושת השינוי גברה כשירדתי מהגג. להערכתי רוב המפגינים, או לפחות חלקם המשמעותי, לא היו להט"בים. רבים פנו אליי והצהירו שבאו להזדהות ולתמוך, למרות שאינם חלק מהקהילה. הנקודה המשמעותית היא שהמונים חשו שהמחאה היא חלק ממשהו הרבה יותר גדול. ממה בדיוק? רבים הזדעזעו מחוק הלאום, אחרים רותחים על מעצר הרב שערך חופות מחוץ לרבנות, וכולם זועמים על השחיתות.

אי אפשר להבין את המחאה סביב חוק הפונדקאות בלי לעמוד על תחושת המחנק של ציבור ענק בישראל מצמצום המרחב הדמוקרטי. הישראלים המתונים – לא רק חילונים, לא רק שמאלנים, ובטח לא רק תל אביבים – מרגישים שהקואליציה הדתית ביותר בתולדות המדינה סוגרת עליהם ומאיימת על אורח חייהם. כבר חודשים רבים יש באוויר תחושת תסיסה: הפגנות על סגירת ערים בשבת, מחאות על הדתה מחריפה במערכת החינוך ובצה"ל, ויכוח נוקב על דמותה של ישראל. מתוך הקלחת הלוהטת הזו, פרצה גם מחאת הלהט"ב.

שורש העניין הוא העירוב המובנה והבלתי נסבל של דת ומדינה, וליתר דיוק: החיבור העמוק בין מוסדות הדת והפוליטיקה. אין שום סיבה למערכות משפט דתיות נפרדות וחשוכות, אין כל היגיון למנוע ממאות אלפי ישראלים להתחתן, ואין שום צידוק לאסור על אזרחים להקים משפחות. כל זה אינו נוגע כלל בצביונה של ישראל כמדינה יהודית, אלא הוא קומבינה פוליטית טהורה. הרבנות הראשית או המועצות הדתיות אינן מוסדות של ערכים ורוח, אלא מכשירים לצבירת כוח, כסף, ג'ובים והשפעה. אגב, גם הדתיים סובלים מהכפייה והקיצוניות של הממסד הדתי. הדרך היחידה לשחרר את ישראל מלפיתת החנק הזו היא להפריד את העסקנות הדתית מעטיני השלטון. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ואיננה מדינת הלכה. לתת לחוקי ההלכה מעמד חוקי מחייב – זו כפייה פסולה. אדם באמונתו יחיה.

חוק יסוד שבאמת נחוץ לישראל איננו חוק "הלאום", שמשפיל את האזרחים הלא־יהודים, אלא חוק יסוד להפרדת הדת מהפוליטיקה ומהשלטון. כפי שהמדינה מחויבת לאפשר חופש דת, היא חייבת להבטיח גם חופש מדת: המדינה לא תתערב בהחלטות של אדם בתחום שמירת המצוות, יחסי האישות או באופן שבו הוא מבקש להיקבר. כך יתאפשרו חופש בחירה בנישואים ובגירושים, הקמת משפחה, ביטול מונופול הכשרות וגם תחבורה ציבורית בשבת.

בספרו 'מדינת היהודים' כתב הרצל: "ובכן, תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ". ברוח הזו, לאורך השנים הועלו הצעות שונות להפרדת דת ומדינה, אך כולן מוסמסו ונדחו עקב התרפסות המפלגות בפני העסקנות הדתית. הן נהגו כך משום שהן ידעו שבוחריהן לא יבואו איתן חשבון על הבגידה הזו. החילונים כועסים: הם עדיין הרוב במדינה, אך רובם לא מצביעים בבחירות על פי האינטרס החילוני. החלוקה הפוליטית הקבועה בישראל אינה על כך. שאלת המפתח כעת היא, האם תנועת המחאה הרחבה תביא סוף־סוף גם לשינוי פוליטי?

כדי לחתור לשינוי כזה יש להציב יעד ברור: חוק יסוד להפרדת דת ומדינה.

.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: מוטי מילרוד, הארץ

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook