גורל העולם תלוי, במידה רבה, ברפורמת המיסים שהציג החודש דונלד טראמפ. לכל הפחות, גורלו שלו תלוי בכך, וזה לא עניין שראוי ליטול בקלילות לאור עוצמתו כנשיא ארה"ב.
עם הבחירה המהממת בטראמפ, פרץ מיד ויכוח ענק בין שני מעמדות קריטיים בעולם הכלכלי. מצד אחד ניצבו האקדמאים הכלכליים, דוגמת פול קרוגמן. הם הביטו במצע וברטוריקה של הנשיא האמריקאי, ועיניהם חשכו. הם חזו נשיאות של סוף הגלובליזציה, פרוטקשניזם, מלחמות סחר, קיצוצי מיסים לעשירים בלבד. אורגיה של טירוף שתשרוף – בהתחלה לאט ובטוח ואז מהר ובאורח נורא – את הכלכלה כולה. המסר של האקדמאים נע בין חרדה לפאניקה עמוקה. אם אפשר היה לתרגם את דבריהם להמלצות קנייה ומכירה, המשמעות הייתה: לכו תקנו זהב. מובן שעמדותיהם הפוליטיות של הכותבים האלה, והעובדה שטראמפ ניהל את אחד הקמפיינים האפלים בהיסטוריה, לא סייעו להרגיע את תמונת המצב שהציגו.
מהצד השני ניצבו הסוחרים בוול סטריט, וכשאני כותב "סוחרים" אני מכוון גם לבתי ההשקעות הגדולים. חלקם אולי סלדו מטראמפ, אבל רבים מהם הכירו אותו. הם בעיקר התעניינו באלמנט אחד משמעותי ביותר בתוכנית הכלכלית שלו, אם אפשר לכנות אותה כך – רפורמת המס. מבט חטוף ברפורמה ההיא, יחד עם הבטחותיו לדה־רגולציה של השווקים הפיננסיים (רגולציה שהושתה בעקבות השפל של שנות ה־30, ואז שוב אחרי המשבר של 2008), המחישו להם שמדובר בבוננזה אדירה. הגאות בשוק המניות האמריקאי מאז שנות ה־70 קשורה באופן ישיר לסביבת הריבית הפוחתת. כאשר הכסף זול, בועות נכסים – פיננסיים או נדל"ניים – נוטות לצמוח ולהתפתח יפה. הביזנס העיקרי של וול סטריט, הבהיר פעם וורן באפט, איננו מבוסס על תשואות לבעלי המניות אלא על עמלות למתווכים למיניהם. ברור שהעמלות האלה גדלות באורח נפלא כאשר יש הרבה כסף פנוי בשווקים. דרך אחת להזרים כסף לשווקים היא צורות שונות של הדפסתו, כמו הרחבה כמותית, ודרך שנייה היא באמצעות הורדת מיסים. מובן שהורדת מיסים למעמדות הביניים, ששיעורי החיסכון שלהם בארה"ב נמוכים ממילא, לא תוביל בהכרח להזרקה מסיבית של ממון לשווקים הפיננסיים. אך הורדת מיסים לאחוזון העליון מייצרת בדיוק את התופעה הזו. לכן הסוחרים, ניו יורקרים קשוחים וערמומיים, ראו נגד עיניהם את ה"ג'קפוט" האמיתי: המון כסף פנוי של עשירים שמחפשים השקעה.
מי ניצח? עד כה, באורח ברור, הסוחרים. מדד ה־S&P הוסיף כ־2 טריליון דולר לערכו מאז היבחרו של טראמפ. ענף ההיי־טק לבדו הוסיף טריליון דולר בעליות שערים מאז שטראמפ נכנס לתפקידו. זהו הראלי המרשים ביותר בשווקים מאז נבחר ג'ון קנדי לנשיאות, לפני קרוב ל־60 שנה. רפורמת המיסים לבדה איננה יכולה להסביר את התופעה הזו, יש גם נתונים אובייקטיביים. שניים עיקריים: ראשית, המצב המעולה של הכלכלה האמריקאית אחרי שמונה שנות אובמה. הממשל בתקופת אובמה הצליח לחלץ את המשק ממשבר חריף, וזה לקח שנים – זו הייתה ההתאוששות האיטית בהיסטוריה האמריקאית. אך משעה שהמנוע התניע, הכלכלה המריאה. שיעורי האבטלה צנחו דרמטית. כל כך דרמטית, עד ששוק העבודה החל חווה תופעה נדירה ונורמלית מאוד: עלייה בשכר הריאלי, עניין שמתרחש כאשר יש תחרות בריאה על עובדים מיומנים. ממשל אובמה, בכלים המוגבלים שקיבל (כמו תוכנית התמרוץ) השקיע יפה בתשתיות ובחינוך, כמו גם בתעשיות חדשות. כאשר נבחר, כתב אחד מכותבי הטורים הכלכליים בארה"ב שכל מה שעל טראמפ לעשות הוא – כלום. רק לקצור את הפירות מתקופת הנשיא הקודם בשנתיים־שלוש הקרובות.
המרכיב השני בצמיחת שוק המניות הוא האווירה שהביא טראמפ לשוק התעשייתי הכלכלי של "פתוחים לעסקים". די לרגולציה, כמו גם לרטוריקה על חוסר שוויון בהכנסות. הממשלה הפדרלית התחילה להתקצץ כמעט באורח טבעי, וזה סנטימנט שהשוק אוהב מאוד.
************
אבל רפורמת המס הייתה העיקר. במצב שבו טראמפ נהנה משליטה מוחלטת בשני בתי הקונגרס, ההנחה המובלעת של השוק היא שרפורמה כזו תעבור. ועל דבר אחד אין חולק, רפובליקנים ודמוקרטים: כללי המיסוי האמריקאיים, גם לשכירים וגם לחברות, מורכבים ולא יעילים. מדיניות המס האמריקאית היא טלאי על טלאי. אין קוהרנטיות ולרוב האמריקאים גם חסרה בהירות ממש.
ואז טראמפ נבחר. התברר שהנשיא, לפחות לפי שעה, לא התבגר. יותר מכך, התברר שבחירתו היא רק סימפטום להתפוררות העמוקה של הימין האמריקאי. ימין שמרני חילוני, ימין אוונגליסטי, ימין פופוליסטי לאומני ממש, ליברטריאנים ואחרים – כולם מנהלים מלחמת אזרחים ארוכה וחריפה. טראמפ הוא התוצאה של מלחמת האזרחים הזו; הוא התוצאה של "גינה שהוזנחה והגיע אליה מין פולש", אם לצטט דברים שאמר לי העיתונאי תום פרידמן בשעתו על המפלגה הרפובליקנית. כתוצאה מכך, הרוב שיש לו לכאורה, איננו רוב אמיתי. ההוכחה המשמעותית ביותר לכך היא כישלון רפורמת הבריאות. במשך שנים הבטיחו הרפובליקנים שוב ושוב לבטל ולהחליף את 'אובמה קר', וברגע האמת התברר שאין להם כל יכולת לכך. עבור רבים זה היה רגע של תקווה עצומה – הנה המפלגה הרפובליקנית ראתה סוף־סוף את ההיגיון. אבל זה היה גם רגע של חולשה משמעותית, של הבנה כי הנשיא איננו מנהיג את מפלגתו.
עכשיו, כאשר טראמפ נכשל בטיפוס על הר החרמון, הוא פונה בהתלהבות לאוורסט. כי רפורמת המס שלו היא אוורסט פוליטי, בזה אין ספק. אם כל מה שיצליח לעשות, חקיקתית, זה העברת רפורמת מס – הוא כבר יוכל לעצב מחדש את אמריקה. מיותר לציין שניתוחים אובייקטיביים של הרפורמה הזו מבהירים שמדובר, כמצופה, במתנה אדירה לעשירים. המרכז האמריקאי למיסוי, שנחשב לחסר הטיה פוליטית, קבע בניתוח של הרפורמה כי האחוזון העליון ירוויח בין 8% ל־9% כבר ב־2018. עבור אנשים שחיים במשק בית שמשתכר כ־450 אלף דולר בשנה (מינימום), מדובר בהרבה מאוד כסף. כמה ירוויחו 80% מהאמריקאים? חוסכים להם במקרה הטוב בערך 1.2% מס. אגב, כמה כסף כל זה יהיה שווה? עבור האלפיון העליון, ה־0.1% מהאמריקאים, מדובר כבר ב־2018 במתנה ממוצעת של 722 אלף דולר לכל אחד!
וזה עוד לא הסוף. כי כמובן אין מקורות תקציביים ברורים לטריליוני דולרים, מתוך המתנות האלה שמעניק הממשל. ישנה כמובן הנחת העבודה הקבועה, שקיצוצי מיסים יגדילו את הפעילות הכלכלית, אבל גם הרפובליקנים לא חושבים שזה יספיק. הקיצוצים יגדילו את הגירעון הממשלתי הענק ממילא, ויחייבו קיצוצים בתקציבי תשתיות ותחומים אחרים. הכל כפוף לציווי הפונדמנטליסטי שמפעלים ועסקים יקומו בעצמם; בלי חינוך אפקטיבי וחינמי שיכשיר את עובדיהם, ללא כביש טוב שיוביל את סחורותיהם, בלי רשת חשמל שתספוג תקלות מכל סערה חולפת.
אבל זהו כבר דיון עקרוני, והוא לא מעניין את וול סטריט. היא הסכימה לספוג את טראמפ על שיגיונותיו, כעסקה עבור המתנה האדירה שהוא עתיד לתת לה. עכשיו הנשיא צריך לקיים. אם יצליח בכך, המשק האמריקאי יגאה בטווח הקצר, ובעיקר שוקי המניות. אם ייכשל, ובכן, מה שווה טראמפ בלי חומה עם מקסיקו, ללא רפורמת בריאות חדשה ובלי רפורמת מיסוי? ומה זה אומר על כוחו האמיתי של הנשיא האמריקאי? רגעי ההכרעה של נשיאותו הולכים ומתקרבים.
