בניגוד לעמדה המקובלת, ההיסטוריה אינה כותבת את עצמה. אם זה היה נכון, ודאי הייתה מקפידה להבליט תכונות מכובדות כמו אמינות ויושר. אם זה היה נכון, לבטח הייתה מבדלת עצמה מבני משפחתה הפרועים והמחוצפים: מדע בדיוני, סאטירה ופרודיה, ולא מאפשרת לפרטים חסרי חשיבות כמו נשיאים או עשירים להטיל בה רבב. אם זה היה נכון, ללא ספק הייתה משפצת את קורות החיים שלה, מעסה בשמן כתית כל תפקיד, מפלשת טייטלים כמו כוסות לאירועים יוקרתיים, ומרשימה במיוחד בריאיון העבודה הבא.
במובנים מסוימים, היסטוריה היא כמו לינקדאין. אם תעיפו מבט ברשת החברתית שמשמשת לקשרים מקצועיים ועסקיים, תוכלו בקלות לזהות את סימני התקופה: כולם מלכים ומוכשרות, כולם מנהיגים וקיסריות, כולם משפיעים ומנהלות, כולם חשובים וכולן חשובות. וכמו בהיסטוריה, כך גם בלינקדאין: הגיבורים מצולמים על רקע בהיר ומחמיא, עטויים בחליפות, תמיד יפים ואופנתיים, דיוקן באדיבות ז'אן פוקה, צילום באדיבות לע"מ, שפתיים על סף דאק פייס, באדיבות המדריך המקוצר לסלפי המושלם. לינקדאין הוא מצד אחד חלי ממן, קסם שמשיל ממך בין חמישה לעשרה קילוגרמים ויזואליים, ומצד שני הוא מבט דרך משקפי מציאות רבודה שמעניקים לך טונות של חשיבות עצמית.
הרזומה, אותה היסטוריה מקצועית מהודקת, מורכב משורות קצרות של רגעים משמעותיים שהצמיחו חברות, הקפיצו מניות ושיפרו את פני הגלקסיה לאין שיעור. כולם בלינקדאין, בלי יוצא מן הכלל, מהווים חלק משמעותי ומרכזי בשוק העבודה. כל עובד זוטר הוא תומך לחימה במאבק הקפיטליסטי, כל מי שפרסם פעם פוסט באינסטגרם הוא מנהל רשתות חברתיות, כל מי שנרשם פעם לניוזלטר הוא יועץ לענייני דיגיטל. שורש תופעת ריבוי השרים לענייני דברים מיותרים בממשלת נתניהו־גנץ נעוץ עמוק יותר מבפרסונות כדודי אמסלם או אורלי לוי־אבקסיס; האשם אינו נתניהו, אלא הקפיטליזם. אם אתה בוס גדול בחברה גדולה אתה כנראה מחזיק 1,000 עובדים שכל אחד מהם הוא גם ביצועיסט וגם אחראי וממונה ומנהל אנשים או תחומים. סליחה, הוא לא מגיע ל"עבודה", הוא מגיע ל"משרד". אתם מוזמנים להתלונן להנהלה. סליחה, לשדרה הניהולית.
–
בדיוק כמו ששוק העבודה התרחק שנות אור ממושגים מיושנים כמו "מעמד הפועלים", כיבס את הסרבלים המהוהים ונפטר מעבודת הכפיים ומהדימוי הארצ'י באנקרי, כך גם השתנה הייצוג התרבותי של ההיסטוריה. היסטוריה היא כבר לא אסופה אסתטית אותנטית של מסרשמיטים מחרישי אוזניים, אזוב ועצבת בשחור־לבן וקקופוניה רדיופונית. עכשיו היא מגיעה ב־HD או K4 עם כבל תואם; משחזרת את הצבעים המדומיינים אך אמיתיים שלא עברו בעינית המצלמה העתיקה; מונגשת באינפוגרפיקות מרהיבות; מציגה מציאויות אלטרנטיביות, כדי להפחיד, לעורר מחשבה או להראות שיצא לנו דווקא בסדר; סוגדת ומעלה לדרגת אלוהים את הנערץ ממילא; מספקת שעשועוני מוח דיסטופיים על התפר בין פילוסופיה לטכנולוגיה.
בזכות נקודת הזמן הטלוויזיונית העכשווית, שמגדירה הכל מחדש בשילוב מדויק ומופלא של פרספקטיבה, טכנולוגיה ויצירתיות, בועטת ההיסטוריה בתדמית המאובקת, המעופשת והעבשה שנוצרה לה. ההיסטוריה היא כבר לא ארכיאולוג מיוזע שכורע על ברכיו מול העתיקות של גזר, אלא פצצת כריזמה, מאדר פאקר מסוכן, ממזרה שובבה. היא מרילין מונרו, פרנק סינטרה. איסה ריי, דונלד גלובר. דו־מינית, אנדרוגינוס. 'דבס', 'הקנוניה נגד אמריקה', 'מבוא להיסטוריה', 'היו זמנים בהוליווד', 'הריקוד האחרון'. עכשיו נקפוץ 20 או 30 שנה קדימה, עִצמו עיניים ודמיינו את ישראל 2020; אתם לא רואים את דוד ביטן, אתם רואים את עומר ינקלביץ'.
לכל אורכה, ההיסטוריה תמיד טעתה. הצעירים של היום שואלים כבר מזמן איך זה יכול להיות שאנשים שחורים ישבו רק בחלק האחורי של האוטובוס. הנכדים שלהם לא יבינו איך ראש ממשלה כיהן בזמן שעמד למשפט, איך גופי תקשורת נשלטו על ידי אנשים שמחזיקים חצי מהשוק, איך חלק מחברי הכנסת הצליחו לקשור בעצמם את שרוכי הנעליים. ובגלל שהיא תמיד טעתה, מהרגע האבולוציוני הראשון, וכנראה גם תמיד תטעה, עד הפיתוח הטכנולוגי או האסון האקולוגי שימחק את האנושות – העיסוק בהיסטוריה תמיד מרתק את היוצרים.
–
הצורך המיידי והבסיסי ביותר הוא לפשט את ההיסטוריה המוכרת. הסדרה 'מבוא להיסטוריה', שבנויה מפרקים בני 20 וקצת דקות, מציגה נושאים רחבים ומגוונים, כמו למשל מזון מהיר, זריחתה של סין, איידס, המרוץ לחלל ורובוטים, בעזרת אינפוגרפיקות וקטעי ארכיון. בניגוד לאקספליינרים, שמשכילים להסביר תהליכים של אירועים ממוקדים יותר, זו סדרה שנאלצת להסתפק – מפאת גודל הנושא וקוצר היריעה – בממדים שטוחים כמו צירי זמן תוך שהיא מדלגת לרוב על ההשלכות החברתיות, הנסיבות הפוליטיות וההשפעות התרבותיות.
בפעמים אחרות מזהים היוצרים אדמת טרשים חרוכה בשעת בצורת, ומנצלים את הנסיבות כדי לרענן אותה, להרוות את צימאונה, להפיח בה רוח חיים ובכך להעצים עוד יותר את ההיסטוריה העצומה ממילא. כך, למשל, בלב ליבו של משבר הקורונה שמחק את הספורט התחרותי לחלוטין והותיר את צופי הספורט מול שידורי הליגה הבלארוסית בכדורגל, יצא 'הריקוד האחרון'. הסדרה הדוקומנטרית, שמלווה את השושלת המפוארת של שיקגו בולס לאורך שנות ה־90 של המאה שעברה, מצליחה להתעלות אפילו על ההתפעמות שהותירה ההיסטוריה בזמן אמת. לפתע, כל ניסיון להשוות בין מייקל ג'ורדן האלוהי, שניצח את 'משחק השפעת', ללברון ג'יימס האנושי, שהושבת ככל בני התמותה בתקופת הקורונה, או לכל כוכב אחר – נראה מגוחך וחסר סיכוי; כל זאת למרות שבימי שגרה ההשוואה בין השניים לגיטימית ואף מתבקשת.
ניסיון נוסף הוא להציע היסטוריה אלטרנטיבית. הסדרה 'הקנוניה נגד אמריקה', עיבוד טלוויזיוני של דיוויד סיימון לספר של פיליפ רות', מעיזה לברר מה היה קורה ליהודי ארה"ב בתחילת שנות ה־40 אם צ'רלס לינדברג היה נבחר לנשיא. בניגוד להיסטוריה ה"אמיתית", בהיסטוריה האלטרנטיבית אנחנו לא יודעים איך זה נגמר. ובניגוד להיסטוריה ה"אמיתית" שיודעת היטב לסמן מי הטוב ומי הרע – בהיסטוריה האלטרנטיבית האפור היום אפור מאוד. התשובה לשאלה "מי צודק" – היהודי השמרן והבדלן שמנסה להשאיר את הקהילה היהודית מסוגרת או היהודי הליברלי והגלובלי שמתחכך בראשי המפלגה הנאצית בבית הלבן – תלויה במשתנים כמו זמן ומקום.
גם אם נשתיל אלגוריתם יציב ברגעים דומים לאורך ההיסטוריה, לא בהכרח נקבל תוצאות זהות של התנהגויות. הדבר הנכון היחיד: יצירה היסטורית אלטרנטיבית, כמו 'הקנוניה נגד אמריקה' או אפילו 'היו זמנים בהוליווד' של קוונטין טרנטינו, היא בסופו של דבר, בסך הכל, דרמת מתח עם סוף טוב יותר ורע יותר בו־זמנית מההיסטוריה האמיתית – אין ברירה אחרת במסגרת אמנותית שמנתקת את עצמה במודע מדטרמיניזם. ואם תשאלו את מישל ורוברט קינג – יוצרי 'הטובות לקרב' שמתארים בעונה החדשה מציאות חלופית שבה הילרי קלינטון ניצחה את טראמפ – הישמרו לכם מדעות קדומות ומהנחות יסוד.
ואם כבר דטרמיניזם, כדאי להזכיר את 'דבס', סדרת מתח ומסתורין שעוסקת בענפים הדקים – הפילוסופיים והטכנולוגיים כאחד – שצמחו מתוך הגזע של השאלה הגדולה, הוותיקה והבלתי נגמרת "מה קורה כשמשנים פרט קטן בהיסטוריה", קטן ברמה של שערה אחת בראשו של ישו. התשובה היא, כמובן: קורים דברים רעים מאוד. גם אם השינוי הנקודתי אמור להיות חיובי, גם אם השערה ממש מציקה לישו בעין בזמן שהוא צלוב, שינוי ההיסטוריה מהווה פגיעה אנושה בעתיד. ההיסטוריה לא כותבת את עצמה. היא לא היוצרת ולא התסריטאית, אלא דמות מרכזית. התרבות הפופולרית לימדה אותנו חוק זהב לגבי דמויות: כשדמות "טובה" מרגיעה שהיא חוזרת – היא בדרך כלל מוצאת את מותה. כשדמות "רעה" רומזת או מבטיחה לחזור – היא בדרך כלל תצליח לעולל משהו רע. ואם למדנו משהו מההיסטוריה – היא תמיד חוזרת. הנה, עכשיו היא שוב כאן, וזה אף פעם לא סימן טוב.
