קחו אלף אסטרטגים. שימו אותם במלון הכי אדלסוני בלאס וגאס. תזמינו לשם נשיאי עבר, שליטי אתמול, מנצחים של מערכות אבודות. תנו מיקרופונים לקוסמי הסיסמאות, אשפי המניפולציה, גאוני הסקרים. תעשו פאנלים, דיונים, שיחות עומק, הרצאות טד. תביאו את במאי העל, את אלופי הפרסום, את היועצים, את הפרשנים, הדעתנים, העיתונאים, השדרים – תביאו את כולם לוועידה הגדולה שתנסה לייצר תובנה מקצועית: איך עושים ראש ממשלה.
תביאו אותם, ואחרי שלושה ימים של צ'פחות והקנטות, משקאות ואגו, מצגות ופוזה, תקבלו איזשהו מתווה. ככה עושים, ככה לא. ככה מנצחים, ככה תפסידו. האסטרטג הכי כריזמטי, הכי שנון, הכי מהפנט, ינעל את הוועידה. אולי לא תזכרו הרבה, הוא יסכם, אבל אני מציע לכם כלל אצבע. קחו את המועמד שלכם ותמדדו את הסיכוי שלו מול דוגמת הנגטיב. מול האדם שלעולם לא יכול לנצח. נניח אחד זקן, נמוך, נטול חן, לא מוכר, בלי כריזמה, שלא יודע לדבר. כמו כן, אין לו בכלל אגו, וחוץ מזה, הוא בעצם לא רוצה את התפקיד. זה הלוזר האולטימטיבי.
*****
יצחק שמיר עונה לחלוטין על התיאור הזה. והוא ניצח. יותר מפעם אחת. הוא הלך לעולמו לפני כשלוש שנים, ולא מכבר ציינו מאה שנים להולדתו. שבע שנים היה ראש ממשלה. לא הרבה השתנה מאז. שום טיעון פוליטי חדש לא התווסף לשיח. שום דבר לא התהפך. הכול בדיוק כמו שהיה, רק גדול יותר. ככה הימין אוהב, וככה אנחנו חיים.
הגאון מוועידת האסטרטגים לא טעה. מישהו כמו יצחק שמיר לא יכול לנצח בחירות. אלא, כמובן, אם עומד מולו מפסידן כרוני כמו שמעון פרס. אלא אם יש לו אנשים כמו רוני מילוא. ואלא אם מדובר במחסל מקצועי.
כל שנה, בואכה נובמבר, מתכנסים אנשים בכיכר, מדליקים נרות ומתפללים בעיניים דומעות ובלב כבוי מייאוש לאיזה משיח שיבוא ויגאל. בדרך לשם, ולא חשוב מאיזו עיר הגיעו, הם יעברו ברחוב רבין. העיתונים שוב ימוחזרו בקורות הפלמ"חניק שנרצח, ודעתנים נפוחים מעצמם יזכירו שוב ושוב את המורשת. מילים של כלום. נסו למצוא בווייז את בית ספר רבין, רחוב רבין, קריית רבין, פארק רבין, גשר רבין, נווה רבין, משהו רבין. הסוללה תיגמר לכם בזמן החיפוש. את רבין אנחנו מצמידים בפתקאות לכל קיר, שלא נשכח, כמו שעושים למוכי דמנציה וחולי אמנזיה. ליצחק שמיר אין אנדרטה. לא צריך. הוא עורה למחזור הדם של המקום הזה. כולנו יצחק שמיר.
.
לא מדברים על לח"י
עמוס קינן מת פעמיים. פעם אחת כמו כולם, כשהחמצן הפסיק להגיע למוח, ופעם שנייה ברומן הביוגרפי של נורית גרץ, אשתו. אולי, מבחינתה, הנקמה הייתה מוצדקת, קינן היה אדם שקשה מאוד לחיות איתו, בטח לרעיה, אבל העונש לא תואם לחטא. התרומה של קינן לכתיבה העברית לא תיאמן. הוא היה פובליציסט ענק, חכם מאוד, מנהיג חברתי־פילוסופי נוסח סארטר, בעל מלתעות מילים טורפות כל, שעיצב, במקלדתו, דורות של כותבים מעריצים.
כל זה לא קיים בספר של גרץ. אבל במקום זה הרווחנו, בעשרות אלפי מילים, פרופיל נפשי של לוחם לח"י בדימוס. מה קורה להם כשחגיגת הסטן והרימון עוברת? מה ממלא את החור בנשמה? ב־1952 הואשם קינן, לוחם הלח"י לשעבר, בזריקת מטען נפץ לבית של שר התחבורה דוד פנקס מהתנועה הדתית 'המזרחי'. הוא, יחד עם חבר נוסף, החליטו, אחרי ליל שתייה, לבטל בדינמיט את החוק החדש שאסר, לכאורה מטעמי חיסכון בדלק, על נסיעה בשבת. הוא זוכה בגלל חוסר ראיות, פוטר מעיתון 'הארץ' ויצא לפריז, לגלות מרצון של שמונה שנים.
אין תיעוד על פגישות בין קינן הלוחם ובין "מיכאל", שמו המחתרתי של מפקד לח"י יצחק שמיר, שישב גם הוא בפריז חלק מהתקופה. אין, כי יש שלושה חוקים. לא מדברים על לח"י, לעולם, ואף פעם. ואם מספרים, משקרים. ככה.
לח"י הייתה הקטנה שבמחתרות, והטורפנית שבהן. בשיאה היו בה פחות מ־400 איש. היא נוסדה בגלל מחלוקת. 1940. האצ"ל מפסיק את המלחמה בבריטים בגלל מלחמת העולם, בגלל הנאצים שהם אויב של כולם. חלק מהאנשים לא מסכימים. להפך, אומרים שם, זו ההזדמנות. מתפלגים. קמה לח"י. לוחמי חירות ישראל. המנהיג הוא "יאיר", אברהם שטרן. מנסים לייצר בריתות עם האויב של האויב. בהתחלה עם האיטלקים של מוסוליני, אחר כך עם הנאצים של היטלר. הערבים, אגב, לא נחשבים אז לאויב. לח"י מעולם לא פעלה נגדם. רק נגד הבריטים. הבולשת הבריטית תופסת את יאיר ומחסלת אותו במקום. היום היינו אומרים שיאיר נוטרל.
במקום יאיר, מוקמת הנהגה משולשת. יצחק שמיר, ישראל אלדד, נתן ילין־מור. שני האחרונים הם אנשי רוח, אינטלקטואלים מנוגדי גישה. אלדד, האבא של הח"כ שהפך פאנליסט לעת מצוא, חולם על מלכות ישראל. ילין־מור מתעמק בהשתלבות במרחב השמי־כנעני. רק שמיר מעשי, ביצועי, לא מתקשקש, לא מחטט, לא מחרטט. בעיני עצמו הוא יהודי, והוא לא סובל דיבורים. אבל הניגודים בין אנשי הלח"י היו קטנים בהרבה מהמשותף לכולם. משמיר המפקד ועד אחרון צעירי הלוחמים, כמו קינן. כולם זאבים בודדים, מתעבי חבר'ה, כולם אנרכיסטים שלא מסוגלים לקבל מרות, וכולם עבדים של רעיונות. קנאות היא תמיד השתעבדות.
שנות השיממון האפורות של אחרי המלחמה הן הייאוש הגדול של כל הלוחמים בעולם. הפלמ"חניקים נסעו לפריז לחפש את המחר. לקינן היה תירוץ. המשפט והפיטורים. שמיר הגיע לשם אחרי שגויס למוסד. זה לא היה דבר של מה בכך, למפקד לח"י, באותם ימי שלטון הברזל של מפא"י. אבל איסר הראל, מפקד המוסד, שידע מה הוא צריך, ניצל את הפוגת הרגע שבו בן־גוריון הותיר את ראשות הממשלה למשה שרת – והביא אליו את שמיר. התפקיד שלו היה ארגון חיסולים, בעיקר של מדענים גרמנים שעבדו בתעשיית הנשק של מצרים, והפעלת סוכנים במדינות ערב. הבסיס היה פריז. בין הגיחות האינסופיות שלו לקהיר, לדמשק ולבגדד, במסווה של איש עסקים צרפתי, נפגש עם קינן. הורמו כוסות. קינן קוניאק, שמיר בירה. אבל גם שם, מעולם לא דיברו על מה שלא צריך, על מה שאסור, על מה שאותו יש לשתוק. על ההוצאה להורג של אליהו גלעדי, ועל שם המחתרת שלהם.
.
חמור חמורתיים
"גלעדה", שמיר היה מתקן לכולם, "במלרע, עם מַפּיק ב־ה'". בן ובת נולדו ליצחק ושולמית שמיר. יאיר, על שמו של שטרן, וגלעדה, שקרויה על שם החבר מהמחתרת, אליהו גלעדי. יחד נאסרו על ידי הבריטים, יחד ברחו מלטרון, ויחד חלקו את הרגע האחרון בחיים של גלעדי. שמיר עם אקדח ביד יציבה, ואליהו בעמידה, במבט מתריס, ובחיוך שלעולם לא נמחק מהמוח של שמיר.
ההוצאה להורג של גלעדי הייתה כורח. הוא היה כריזמטי מדי, נחוש מדי וחסר כל מעצורים. כמו כל אנשי לח"י הוא האמין רק בפתרונות של הרג, אבל ניסה להרחיב את החזית. לא רק בריטים. גם יהודים. גם חברי מחתרות אחרות. גם חברים בלח"י שלא נאמנים במאה אחוזים. אפילו בשביל מחתרת קטלנית כל כך כמו לח"י זה היה יותר מדי. פעולות כמו שגלעדי תכנן היו מחסלות אותה, במכות־נגד של שאר המתחרות החזקות. קריאת השם של הבת על שמו של ה"loose cannon" לא נבעה מחרטה. שמיר היה עושה זאת שוב, בלי שום היסוס. הנצחת הזיכרון בשם של הבת באה מהלב. הוא באמת אהב את אליהו, אבל המטרה חשובה ממנו. "הוא היה אכזרי, זה נכון", אומר עליו יוסי אחימאיר, שהיה יועץ ואחר ראש לשכתו, "אבל הוא היה אכזרי קודם כל לעצמו".
בחירת שם היא עניין מורכב, קשה ועתיר התלבטויות. זה קשה לסופרים, זה קשה לעיתונאים, לעורכים, לזמרים, ליוצרים. זה קשה ליזמים שמקימים חברה. זה קשה להורים. זה קשה גם למקימי מחתרות. לא צריכים להיות אינטלקטואלים כמו אלדד או ילין־מור כדי לעמוד על משמעות של שם. גם יצחק שמיר, שלא סיים את האוניברסיטה, הבין מיד. נכון שלח"י זה ראשי תיבות, לוחמי חירות ישראל, אבל זה גם שם עצם שעומד בפני עצמו.
לאדם יודע ספר, ולו ברמה הבסיסית, השם מעלה מיד שתי אסוציאציות. הלחי השנייה שישו, בנאום על ההר, מציע להגיש למכה (כמדיניות חדשה במקום "עין תחת עין"). ודאי לא לכך התכוונו קלי ההדק וגובי חשבונות הנקמה של המחתרת החדשה. למה לנו את הברית החדשה, כשבתנ"ך יש לחי מתאימה בהרבה. שמשון, כמו שכבר קרה ועוד יקרה לו, שוב הסתבך והתחתן עם אישה פלישתית. כשבא אליה, אבא שלה הודיע שהיא כבר לא שלו, שהוא מסר אותה למישהו אחר. שמשון השתולל, חיבר לפידים בוערים בין זנבות של 150 צמדי שועלים, ושילח אותם להבעיר את שדות הפלישתים. אלה באו לבני יהודה, ודרשו מהם להסגיר לידיהם את המצית. שמשון נכפת ונמסר לאויב. אבל כשהוא בידיהם, הצליח להשתחרר, הביט סביבו, ראה גווייה של חמור, לקח את עצם הלחי והתחיל להכות. על ימין ועל שמאל. מצ'טה מסידן. הקרב הסתיים בניצחון. בלחי החמור, מתפאר שמשון, בלחי החמור, חמור חמורתיים הכיתי אלף איש.
לחי היא נשק לא צפוי, קטלני במיוחד. משתמשים בו אחרי שהחברים בגדו בך ומסרו אותך לאויב. והיא שייכת לחמור. העקשן האולטימטיבי. זה ששום דבר לא מזיז אותו מדעתו. לא מפלגות אחרות, לא אמריקאים, לא שמאלנים, לא חברים. כלום. יצחק שמיר היה מנהיג החמורים, ושום דבר לא השתנה אצלו. גם לא אצלנו. הים אותו ים, אמר פעם, והערבים אותם ערבים.
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
איור: דניאל גולדפרב
.
