fbpx

סטירת לחי // הטור של יונתן שם-אור

0

SLAPP הן ראשי תיבות. לא במקרה זה מצלצל בדיוק כמו סטירה חזקה במיוחד. הפירוש הוא תביעה אסטרטגית נגד מפרסמי ידיעות. זהו המינוח הרשמי לתביעת השתקה. גוף בעל כוח גדול, כמו תאגיד־על או פוליטיקאי חזק, מגיש תביעת דיבה בהיקף עצום נגד עיתונאי או גוף תקשורת שדורך לו על האצבעות.

לא תמיד התביעה מגיעה בכלל לבית המשפט. לרשות התובעים עומדים מקורות כספיים כמעט בלתי מוגבלים והם משתמשים בעורכי הדין היקרים ביותר. לעיתונאי הנתבע יש בדרך כלל אוברדראפט ומעטפה אדומה על השולחן שבתוכה אזהרת ניתוק מחברת החשמל. לך תתמודד עם הטייקון, עם התאגיד, עם הממשלה. הרבה תביעות דיבה מסתיימות בהתנצלות העיתונאי, אבל זה רק המהלך הראשון. תביעת ההשתקה סותמת לעיתונאי את הפה בהמשך הדרך. לא רק לו. גם לקולגות שקוראים ומפנימים.

יש הרבה מאוד תביעות השתקה. בישראל אין שום סנקציה ממשית על תביעה מופרכת. לכל היותר, הגוף שתובע 10 מיליון שקלים והפסיד נדרש לשלם את הוצאות המשפט של העיתונאי. בדרך כלל זה כלום ושום דבר. אבל בזמן האחרון, אומר עו"ד דור ליאונד שעוסק בתחום, יש ניצנים של מציאות חדשה בבתי המשפט. זה מתחיל להיות כסף ממשי. שרון שפורר קיבלה 100 אלף שקל. חברת נדל"ן שניסתה להשתיק חבר מועצה שלא אהב את ההתנהלות שלה תבעה, הפסידה וחויבה בתשלום של 120 אלף שקל. 10% אחוז מסכום התביעה. משהו מתחיל לזוז.

בגוף התקשורת העצמאי 'העין השביעית' יש מדור קבוע שבו מספרים על תביעות השתקה. דברים מעניינים. אבל משום־מה לא מצאתי שם זכר למבול תביעות הדיבה שעיתונאים מגישים. לא נגד תאגידים. לא נגד גופי ענק. נגד סתם אזרחים, שהעזו לכתוב עליהם לא יפה ברשת. הם לא תובעים את הפלטפורמה המפרסמת, כמו שעושה לינוי בר גפן באומץ רב ויוצאת חזיתית נגד טוויטר. בתביעות האלה העיתונאים הם בעלי הכוח. הם מפורסמים. הם עשירים (בדרך כלל הם אלה המצויים בצמרת רשימת המשתכרים בענף). הם בעלי יכולת. הם יכולים לקרוע את המשמיץ לא רק בכלי התקשורת, אלא גם ברשת. גם שם הם כוכבים גדולים, עם רבבות ומאות אלפי עוקבים. עמית סגל, שממש מפציץ בתביעות. גיא פלג. אורלי וילנאי וגיא מרוז. רשימה חלקית.

יש משהו לא נכון בעיתונאי מקצועי, שנהנה מגישה חופשית וקבועה לפלטפורמה גדולה, שמשפיע באופן יומיומי על סדר היום הציבורי – והוא מתנפל על אזרח שהעלה לרשת משהו שלא מחמיא לו. אולי אפילו באמת הזיק לו והוציא דיבתו. זה בדרך כלל לא כוחות. זה גם לא תמיד חכם. עיתונאי שמתחיל לסתום פיות של אחרים תורם בכך להשתקה שלו. הוא כבר לא יוכל להאשים את אלה שמנסים להשתיק אותו. אפילו שיזכה. אפילו שאותו אחד באמת לכלך עליו בטוויטר וכינה אותו "שופר". ביג דיל. על זה הולכים לבית המשפט? כמה פעמים עיתונאים שתובעים את המעליבים ברשת הרסו אולי אנשים, קריירות, משפחות? באמירות קשות, בדגשים שמעוותים את התמונה? כן, לשון הרע איננה חוקית. אז מה. עיתונאי שמוכן להשתמש בחומרים שהודלפו לו באופן לא חוקי – וכולם עושים את זה בוקר וערב – לא יכול לבקש את חסות החוק כאשר איזה אלמוני מעז לפגוע בו, אפילו שהוא בוער מלהט הרצון בנקמה.

תביעות דיבה של עיתונאים נגד קוראים ומגיבים הן הקדיש שנאמר ליד גוויית התקשורת. זה הסוף.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook