העולם, חייבים להודות, נעשה בזמן האחרון שבלוני, מפוהק וחדגוני. שבלוני כמו תחזית של דני רופ באוגוסט, מפוהק כמו חבל הכביסה של לירן חולצה אפורה, חדגוני כמו חנות כובעים בטקסס. כל מה שאמור היה להסעיר ולהתסיס את עולמות התרבות הפופולרית מתגלה כמשעמם. היצירתיות הפכה קורבן של העתקים על גבי העתקים. הוליווד הקלאסית נקברה תחת תבניות מקובעות. הטלוויזיה המסורתית, עד שכבר יצאה מהקופסה המגבילה, עד ששחררה קצת את עניבת החנק של הגופים המסחריים, עד שהצליחה לייצר סוף סוף משהו טוב בכבלים ובלוויין – בקושי מצליחה להתחמם מול הגחלים הדועכות שהיו פעם מדורת השבט, מסתבכת בניסיונות להמציא את עצמה מחדש מול חברות הסטרימינג, מלכות התוכן החדשות שעיקרו את הצורך בהגדרה האנכרוניסטית 'טלוויזיה'. והאינטרנט – הוא הדגיש את הבעיה כשהכשיר קרקע חינמית בדמות דפים אינסופיים, ערוצי העלאת תכני וידיאו ויותר מדי רשתות חברתיות עבור הוגי דעות חלולים, קומיקאים יבשושיים וקאבריסטים מזויפים בשם האינדיבידואליזם הקדוש. כל הצרה הזאת מובילה לסוף ידוע מראש: צונאמי של מידע מיותר ישטוף הכל ואנחנו נהפוך לנתיני ממלכת הדיסאינפורמציה, הבורות והבינוניות.
ופתאום, יום אחד, זה פשוט קורה: שמי האינטרנט נפערים ומתוכם צונחים אל העם הגולש בציון מלאכי יצירה. וניה הימן ורועי כפרי הם דוגמה טובה לאותם יוצרים. השניים, בתחילת שנות ה־30 לחייהם, נולדו וצמחו מתוך האינטרנט. הימן ביים פרסומת היפסטרית לבירה שפירא וכפרי יצר את סדרות הרשת 'ניצה ולחם' (עם ניב מג'ר) ו'חתולונובלה'. בשלב מסוים הם גם שיתפו פעולה בפרסומת מבריקה לפפסי מקס, בקליפ הנונסנסי 'כן ניגשתי לעידו' ובסדרת המערכונים 'בקיצור' ששודרה ב'ארץ נהדרת'.
אבל כיאה לבני דור האינטרנט, הפריצה הגדולה שלהם הגיעה דווקא כשכל אחד מהם פנה לדרכו. הימן קצר הצלחה בינלאומית: קליפ אינטראקטיבי שביים לשירו של בוב דילן 'Like a rolling stone' זכה לפרסים יוקרתיים ונבחר על ידי המגזין 'טיים' לקליפ הטוב ביותר ב־2013; וקליפ מרהיב שביים השנה לקולדפליי הצליח לשקם אפילו את כבודה האבוד של הלהקה הכי נקטלת בעשור האחרון והעניק לו את פרס האפקטים המיוחדים בטקס פרסי ה־MTV לפני כחודש. כפרי, לעומתו, חדר לעומק התודעה הקולקטיבית בצמתים הכי ישראליים: בפינה המוזיקלית החכמה והרגישה 'קלטת הילדים של רועי ונח' ב'ארץ נהדרת'; ובפרסומות כמעט הזייתיות שהצליחו למתג את מילקי כדבר שהכי קורה עכשיו, בדיוק 30 שנה אחרי תחילת המיתולוגיה של המעדן עם 'הקרב על המילקי'.
הימן וכפרי, יחד ולחוד, הם משוררי הרגע. הם ההוכחה לכך שאפשר לרכוש את חיבוק ההמונים גם אם לא הולכים בזרם המרכזי, שאפשר לעשות קליפ לקולדפליי ופרסומת למילקי גם אם לא מוותרים על השריטות. בשביל שניים כאלה, על רקע הבינוניות המדכדכת שמכרסמת כל חלקה טובה, היה שווה להמציא את האינטרנט.
.
צילום: רוני טל
.
למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
