פרשנים פוליטיים ניחנים בדרך כלל בזיכרון יוצא דופן. את מה שעורכי ויקיפדיה השמיטו מההיסטוריה הפוליטית, את הפרטים שגוגל לא יכול לאתר גם אם באמת אתגרו אותו, חיטוט קל במוחותיהם יכול לשלוף כל פיסת מידע. הכל קיים שם. מי אמר למי ומתי, מי נבחר לאיזו כנסת ובאיזה מקום, מה חושב פוליטיקאי אחד על יריבו, וכמובן חישובי עומק של מה כל מפלגה צריכה כדי לגרד עוד כמה מאות קולות בחור כלשהו ולהבטיח את עתידה. אבל גם אם שכחו פרט מסוים, ישנו אחד שלא ישכחו לעולם – את התאריך 29 במאי, שבלילו ההכרזה על בחירות חדשות לראשונה בהיסטוריה, חודש לאחר שהכנסת התכנסה.

קשה להאמין שיש עיתונאי אחד ששמח באותו רגע על רעידת האדמה הפוליטית הזאת. גם הצעירים והמורעלים שמבין העיתונאים טרם התאוששו מהשגרה המסויטת של לקום כל יום לתופת חדשה של סערות פוליטיות ומרתון דיווחים אינסופיים. כלל ועיקר כשמדובר בפרשנים ותיקים, שיוצאים מכל מערכת בחירות סחוטים כמח"טים בשדה הקרב, או כמו שהיטיב לומר אחד מהם, "זה כמו שיגידו לפרשן צבאי חודש אחרי 'צוק איתן': יאללה, מתחיל 'צוק איתן 2'".

בנסיבות כאלה ייחודיות ומטורללות, מעניין במיוחד לבחון דרך עיניהם של מסקרי ומפרשני התחום את המערכה השנייה שאליה נקלענו, ושתביא אותנו לקלפיות כשבוע לאחר יציאת גיליון זה.

הגורלית הפעם גורלית מאוד

"מה שהשתנה בין סבב א' ל־ב' זה שלמעשה אין עכשיו בחירות, הציבור עייף, הפוליטיקאים עייפים, משרדי הפרסום עייפים", אומר עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12. "אי אפשר לרמות אותו אדם פעמיים בתוך שנה, וקמפיין תמיד יש בו מן הרמייה. אתה מציג את עצמך כמי שאתה לא. וכיוון שכולם כבר רימו ונחשפו, מי כי הוא אכזב ככחול לבן, ומי כי הוא פעל לחסינות כמו נתניהו, ומי כי הוא לא עבר את אחוז החסימה כמו שקד ובנט, אז כולם מעדיפים לשתוק.

"מה גם שהקשב הציבורי מאוד נמוך, וכל זה נכון כמובן לתקופה של לפני הבחירות ולא לשבוע האחרון, וזה מעורר את המחשבה אם לא הגיע הזמן לאמץ את המודל הבריטי, שבו עושים את הבחירות ארבעה שבועות. גם כך מתוך 110 הימים שעוברים בממוצע מהכרזה על הבחירות ליום הבוחר, רוב הזמן במערכת בחירות רגילה הוא זמן מת לחלוטין. כלום לא ייגרע מכבודה של ישראל או מהדיון הציבורי אם נחווט את כל זה לחודשיים", מציע סגל.

יוסי ורטר: "מערכת הבחירות הזו היא ראשונית בנסיבותיה, ויש סיכוי גבוה שמה שיתחולל בעקבותיה יהיה גם הוא ראשוני וחסר תקדים"

"על כל מערכת בחירות אנו אומרים שזו הגורלית ביותר. ובכן, זו באמת גורלית", אומר פרשן 'הארץ' יוסי ורטר. "היא ראשונית בנסיבותיה, ויש סיכוי גבוה שמה שיתחולל בעקבותיה יהיה גם הוא ראשוני וחסר תקדים". איילה חסון, מגישת 'שישי' ופרשנית בחדשות 13, גם סבורה שמדובר במערכת בחירות גורלית, אבל עומדת על הפער בין חשיבותה לישנוניותה. "בסבב הראשון הייתה מערכת בחירות מאוד תוססת. מלאת כותרות, מלאת התפתחויות. המערכת הזאת שונה, בגלל הדכדוך, בגלל שהציבור חושב שמשהו לא טוב ופסול קרה כאן, ובגלל הקיץ, אוגוסט, החופשות, המיאוס, הכל ביחד. מבחינת אירועים חדשותיים או עניין ציבורי, היא כאילו מאוד חשובה ומאוד דרמטית אבל גם משמימה ולא מעוררת הרבה עניין עיתונאי".

אמנון אברמוביץ', הפרשן הבכיר של חדשות 12, מסכים שמדובר בפתית שלג ייחודי. "זו פעם ראשונה שבחירות נערכות פעם אחר פעם באותה שנה בהפרש של חמישה חודשים. הטמפרטורה היא אותה טמפרטורה, והסיבה היא אותה סיבה: נתניהו. את הקודמות הוא הביא עלינו בגין כתב החשדות. את הנוכחיות בגין השימוע וכתב האישום. הציבור הוא אותו ציבור, המפלגות אותן מפלגות, ושינוי דרמטי, בנוסח קריאת הקרב 'מהפך', לא צפוי.

"היחיד שאמור לצאת נשכר מהבחירות הללו הוא אביגדור ליברמן. ערב הבחירות הקודמות התחייב נתניהו שאין לו כוונה כלשהי להתחבא מאחורי חסינות ולהסתתר מפני מערכת המשפט. 'מה? מה פתאום?!', הוא אמר במופע משכנע של הפתעה וסלידה מעצם העלאת הרעיון המופרך והנפסד הזה. למחרת הבחירות התברר שכל מטרתו היא אחת: חסינות. שאין לו מטרה אחרת כלשהי. הוא סבב את הארץ וחיפש מקלט אפילו אצל מפלגת העבודה השמאלנית. ליברמן, מסיבותיו שלו, מנע מנתניהו לבצע את זממו, ובשל כך הוא אמור לצאת נשכר".

ירון דקל, מגיש 'השבוע' ו'דקל סגל' ופרשן ב'כאן', ב'מקור ראשון' וב'ליברל', מסכים: "בסבב ב' הכל יותר שקוף. נתניהו פועל למען קואליציית חסינות. ח"כ מיקי זוהר חשף את זה דקה אחרי סבב א'. כחול לבן, שהיו נחרצים בעניין ממשלת רוטציה, כבר פחות נחרצים מסבב א'. ליברמן, שטען בסבב א' שיתמוך בנתניהו, פועל כמעט בגלוי עכשיו להחלפתו. נשף המסכות הוסר במידה מסוימת. ודבר נוסף: אחרי כישלונו של נתניהו כבר מדברים באופן יותר גלוי על היום שאחרי. בסבב הזה דובריו ומקורביו נדרשים להגן עליו הרבה יותר, ולהשיב על שאלות בנוסח: מה יקרה אם ייכשל שוב כפי שנכשל בפעם הראשונה?".

חידת ליברמן

מדינה שלמה תלויה ועומדת על שני אנשים. נתניהו, ראש הממשלה בעל הוותק הארוך בהיסטוריה שלנו שמחפש חסינות, וליברמן, לשון המאזניים הכי לא צפויה באותה היסטוריה פוליטית.

פרשנית 'אל־מוניטור' מזל מועלם חושבת שאפקט ליברמן הוא הסיפור הגדול בין שתי מערכות הבחירות: "זו המורכבות האמיתית. קריאת התיגר של ליברמן והפסילות ההדדיות והרבות בין המפלגות הן השוני הגדול – והן מה שיהפוך את המערכת לכאוטית ביום שאחרי הבחירות. נתניהו, האיש הכי חזק במערכת, 'נפסל' מראש על ידי מפלגות השמאל־מרכז מלהיות פרטנר, בשעה שליברמן פוסל את החרדים והימין הקיצוני. הסיבה לכל זה היא נתניהו. מה שבעבר יכול היה להסתיים בממשלת אחדות, מתברר כבלתי אפשרי בעידן נתניהו והחקירות.

"הפרדוקס הוא שמצד אחד נתניהו 'פסול' אך בה בעת הוא השחקן הפוליטי החזק ביותר בזירה, והוא הוכיח שליטה יוצאת דופן במערכת הפוליטית כאשר הצליח לגרור כנסת חדשה לבחירות חוזרות ולגרום לנבחרים החדשים להצביע נגד האינטרס של עצמם".

"חברי כנסת שזה עתה נבחרו, פיזרו את עצמם והתאבדו מרצונם החופשי", מזכיר בן כספית, פרשן 'מעריב'. "אלה אירועים מכוננים הצרובים כעת בח"כים המכהנים וגם באלה שיכהנו. יש להם השלכה ממשית בכל התחומים: פסיכולוגי, מעשי, יישומי". גם כספית מציב את ליברמן כלשון מאזניים, אבל מכיוון קצת אחר: "יש את 'גוש איווט'. אני לא מאלה שסופרים אותו בגוש המרכז־שמאל. הוא יצר גוש משל עצמו ואי אפשר לנבא כיצד ינהג. הוא מצהיר שימליץ רק על מי שיקים ממשלת אחדות בלי חרדים וקיצונים. ולא פוסל את גנץ. כלומר שינוי מפת הגושים עד כדי קרוב לתיקו, פלוס ליברמן האניגמה". גם דקל מזכיר את האקט המדהים של ההצבעה לפיזור הכנסת, בהקשר של מפלגת השלטון: "המחשבה שהמנדט יעבור לבני גנץ הייתה מבהילה מספיק כדי שהליכודניקים יצטופפו תחת נתניהו וילכו אחריו כסומא באפלה. אם ייכשל פעם נוספת, יהיה מי שירים ראש בליכוד. השאלה מי יהיה הראשון נותרה פתוחה".

ירון דקל: "נשף המסכות הוסר במידה מסוימת. ודבר נוסף: אחרי כישלונו של נתניהו, כבר מדברים באופן יותר גלוי על היום שאחרי. בסבב הזה דובריו ומקורביו נדרשים להגן עליו הרבה יותר"

שלום ירושלמי, פרשן פוליטי ב'מקור ראשון' מסכים. "הפעם יודעים בימין איך להתייחס לליברמן. הוא חפץ חשוד, ובימין יודעים שהוא לא בכיס שלהם. המוטיבציה בליכוד היא להגיע ל־61 מנדטים בלי ליברמן. נתניהו הוכיח שהוא יודע לעשות את זה. ליברמן מנענע את עריסת הבחירות ולכן השינויים האחרים שקרו פחות חשובים: החזרה המביכה של בנט ושקד לבית היהודי, הפרויקט הגרנדיוזי של אהוד ברק שהסתיים במקום עשירי במרצ, החזרה המשפילה של כחלון לליכוד, והחיבור שאולי יביך בקלפי בין עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס".

"בסוף זו מערכת בחירות שמסתמנת כתיקו", מחדד יוסי אליטוב, פרשן העיתון 'משפחה' החרדי. "זה עמיר פרץ שמתעקש לא להצטרף וליברמן שממתג את עצמו במרכז. במצב כזה של מועד ב' כולם יותר קצרים ומתוחים. ואנחנו גם נראה את רובי ריבלין יותר נשכן. אף אחד לא יהיה פה טבעוני, כולם פה יהיו בשריים. כשביבי יצא לקרב במועד א' הוא יצא לשנות סדרי בראשית, חסינות ומה לא. היום אנחנו מדברים שבמקרה הטוב הוא נלחם על ההישרדות שלו".

חסין סוויטי, פרשן פוליטי וסופר ערבי ישראלי, מצביע על האירועים הביטחוניים ככאלה שיכולים להשפיע באופן דרמטי על התוצאות, בניגוד לבחירות מועד א'. "אנחנו קרובים להתלקחות, למלחמה או למיני־מלחמה בכמה גזרות. נתניהו מעוניין או לבטל את הבחירות בגין מלחמה או ליזום צעד אחד או שניים ולצבור נקודות כ'מר ביטחון' ולהוסיף לו כמה מנדטים. נתניהו יכול להציל את עצמו מהשוט המשפטי, ואם יקבל עוד כמה מנדטים יזכה לחסינות".

התפתחות נוספת היא כמובן הרשימה המשותפת שחזרה אחרי הפילוג. "זה ייתן אופציה לעוד מנדט או שניים, ואיימן עודה יכול להיות במצב מסוים יו"ר האופוזיציה, על כל המשתמע מזה", אומר סוויטי.

נתניהו, על כל המשתמע ממנו

אם היו תקוות אחרי מערכות הבחירות האחרונות שתהיה איזושהי התבגרות של הציבור או של התקשורת ונושאים כבדי משקל יעלו על שולחן הבוחרים, הן התבדו במהרה. שוב התפצל השיח לשני מחנות: רק נתניהו – ורק לא נתניהו, ובתווך: בעיקר פיקנטריה פוליטית.

"המצב הפוליטי מתאפיין בעובדה פשוטה וגולמית אחת", מרחיב כספית. "אלה לא בחירות על שלום ולא על מלחמה, לא על אידיאולוגיה ולא על אסטרטגיה, אפילו לא על ימין ושמאל. מדובר במשאל עם על נתניהו. מצד אחד, אלה שאומרים שהוא מעל החוק, הוא חייב להישאר ראש ממשלה בכל מחיר גם אם יתברר שהוא פדופיל ופעיל דאעש. מצד שני, אלה שאומרים שהוא חייב ללכת בכל מחיר ואי אפשר להמשיך לסבול אותו כראש ממשלה גם אם יצנח לבדו מעל פרויקט הגרעין האיראני וישמיד אותו בשידור חי. האנרגיה היחידה שמזיזה אנשים ואירועים בבחירות הללו, כמו גם ב־2015 ו־2019, זה פרו־ביבי מול אנטי־ביבי. על הדרך זה מאכל כל חלקה טובה בשיח הציבורי, מייצר מוטציות עילגות ואלימות של קנאים, מלבה את הבעירה הפנימית ומשסה איש באחיו".

בן כספית: "חברי כנסת שזה עתה נבחרו, פיזרו את עצמם והתאבדו מרצונם החופשי. אלה אירועים הצרובים כעת בח"כים. יש להם השלכה בכל התחומים: פסיכולוגי, מעשי, יישומי"

"יש שתי דרכים להסתכל על המצב הפוליטי הנוכחי", מציע סגל. "האחת היא בתור טלנובלה: איווט שונא את ביבי, ביבי שונא את איווט, ולכן יצאנו לבחירות. הדרך השנייה היא להסתכל על זה כמו קורס במדע המדינה, שבו ליברמן מבקש לאתגר את התזה של החוקר נתניהו, והתזה של החוקר נתניהו שמתבססת על פרופ' בגין מ־77' אומרת שיש בישראל ימין ושמאל, בניגוד למה שאמר גנץ שאין ימין ושמאל. רב המאחד את הרוסים, מתנחלים, חרדים ומזרחים על פני מה שמפריד ביניהם. ליברמן אומר: לא נכון, בואו תראו, העולים מרוסיה ועוד נספחים מעדיפים את העקרונות של מדינה חילונית, אזרחית, על פני החלוקה המיושנת לימין ושמאל.

"ואם ליברמן צודק אז הוא מחסל את הקריירה של נתניהו, ואם נתניהו צודק והוא משיג 61 מנדטים אז הוא חיסל את ליברמן, וזה ההיבט המלהיב של הפוליטיקה, שזה לא אקדמיה – מי שהתזה שלו לא נכונה פשוט יימחק ב־18 בספטמבר. לכן הבחירות האלה, כמה שהן נראות משעממות – הן מאוד מלהיבות".

"כל סקרי העומק מצביעים על כך שהציבור הישראלי ב־2019 לא נוטה לעזוב את הגוש שלו", אומרת מועלם. "כלומר אין מעברים טקטוניים בין הימין לשמאל־מרכז כפי שהיה בעבר. לנתניהו יש גרעין די יציב של 30 מנדטים, וכך לכחול לבן. כמו כן מרבית הציבור היהודי נמצא בימין: ליכוד, מפלגות הימין והחרדים. עם זאת, ליברמן הוא בעל פוטנציאל להעביר מנדטים בין הגושים. מצביעיו המסורתיים באים מהימין – הרוסים – והחדשים הם מהשמאל־מרכז".

——

בשאלה אם ישרוד את קרב חייו, הדעות חלוקות. רוב הפרשנים חוזים שנתניהו ינצח את הבחירות. האם יעלה בידיו להקים קואליציה? ואם כן, האם יזכה לראותה מבלי לפרוש בעצמו? כאן נמצא פרשנויות לכאן ולכאן.

"כמעט בוודאות אנו יודעים לומר שבחודשים שאחרי הבחירות יוחלט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו. על כל סעיפי האישום או על חלקם", אומר ורטר. "גם למי שמכירים את כל השחקנים ומדברים איתם באופן שוטף, קשה להעריך כיצד ישפיע הדבר עליהם, על שותפיו הקואליציוניים בהווה והפוטנציאליים להמשך. אם יצליח להקים קואליציה, בנסיבות האלה. נדמה שהשחקנים עצמם לא יודעים לענות על כך, או אפילו לזהות את האינסטינקטים הנכונים שלהם עצמם, בתוכם.

"בהנחה שליברמן יעמוד בדיבורו ולא ימליץ על אף מועמד שיחתור להקים ממשלה צרה – לבני גנץ אין ממשלה כזו אפילו על הנייר – אנו עלולים למצוא עצמנו במשבר פוליטי וחוקתי חריף: הממשלה היחידה המעשית תהיה ממשלת אחדות, אולי רוטציונית. מאחר שלנתניהו תמיד יהיה גוש גדול יותר, הוא ייראה כמועמד הראשון להרכיבה ולעמוד בראשה. וכאן מגיע האבל הידוע: וטו של כחול לבן וכיוצא בזה".

"אם יש 61 תומכים ללא ליברמן", אומר דקל, "יש סיכוי גבוה גם להישרדות וגם לחסינות מבחינה פוליטית. האם בג"ץ יאשר החלטת כנסת לחסינות לנתניהו? סימן שאלה גדול. בחוק החסינות הקיים, סעיף החסינות לא ניתן עד כה לפרשנות. מה בדיוק פירושו של סעיף 4 ד' לחוק החסינות: 'ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי, לתפקוד הכנסת או ועדה מוועדותיה או לייצוג ציבור הבוחרים'. מה זה ייגרם נזק לייצוג הבוחרים? לא ניתנה לכך פרשנות ולא ברורה מטרת המחוקק. ללא 61 תומכים, סיכויי נתניהו לשרוד קטנים יותר. זה בעיקר תלוי בעריקים מגוש מרכז־שמאל – מכחול לבן או העבודה־גשר, שיסכימו לפיתויים שיציע בנדיבות רבה".

"סיכויי ההישרדות של נתניהו אינם גבוהים, אבל קיימים", אומר ירושלמי. "הוא יכול להגיע ל־61 מנדטים ולעבות את הממשלה עם חלקים מכחול לבן או העבודה־גשר. הוא יכול להעביר את פסקת ההתגברות. הוא גם יכול לצלוח את השימוע ולמתן את כתב החשדות נגדו להפרת אמונים בלי קלון. קומבינציה של התנאים הללו תשאיר אותו ראש הממשלה לעוד שנים רבות".

"יש הבדל מהותי בין נתניהו שאנו רגילים אליו לנתניהו הנוכחי, והוא שהנוכחי לא יקבע את גורלו", מסביר כספית. "נתניהו תלוי עכשיו במשתנים חיצוניים רבים. משימת ה־61 קשה מאוד, אם כי לא בלתי אפשרית. גם אם תושג, וזה לא בטוח, אולי אפילו כמעט בטוח שלא יימצאו שם 61 ידיים שיצביעו על פירוק בג"ץ וחסינות. קשה להאמין שהוא ישיג את מספר הידיים הזה שיסכים שבג"ץ לא יוכל להתערב בהחלטות מעין שיפוטיות של הכנסת, או בהחלטות מנהליות. בסך הכל, הייתי מגדיר את סיכויי ההישרדות כנמוכים מ־50%".

איילה חסון: "במערכת הקודמת השיח היה שנתניהו עומד להפסיד והוא תמיד מתנהג במערכת בחירות כאילו הוא עם הגב לקיר והוא עושה מאמצים מאוד מתוחכמים לצלוח ולנצח. במערכת הזאת אין תחושה שהוא או הם עם הגב לקיר, אבל הסיטואציה שלו הרבה יותר מורכבת. פעם אחת הוא כשל בהרכבת הממשלה, אז במצליחן הפוליטי הכי גדול במדינה כבר דבק משהו. ליברמן יצא מהארון וטרף את הקלפים, ובמערכת הזאת הוא הלך בשיטת הסלמי עוד צעד ועוד צעד עד הסכם העודפים עם כחול לבן שאפשר להגיד שהוא דקלרטיבי, אבל הוא לא דקלרטיבי. הוא מעניק ליריב של נתניהו סוג של יתרון.

עמית סגל: "יש שתי דרכים להסתכל על המצב. האחת היא בתור טלנובלה: איווט שונא את ביבי ששונא את איווט ולכן יצאנו לבחירות. השנייה היא כמו קורס במדע המדינה, שבו ליברמן מבקש לאתגר את התזה של החוקר נתניהו"

"נתניהו בסיטואציה מאוד לא פשוטה, גם אם שמים בצד את העניינים המשפטיים שהם בהחלט פקטור חשוב. אם אני מסתכלת על המערכת הפוליטית – יש לו יריבים בכל המפלגות ובתוך המפלגה שלו. חלק מהשחקנים האלה לא באמת יריבים אמיתיים שלו, אבל יש להם אינטרס אחד משותף להוריד אותו: להוריד את הכי חזק כדי לפנות את הדרך לכל השאר. הרבה מהבריתות שאנחנו מכירים כעת יתפרקו; אחרי נתניהו הם יהפכו להיות יריבים אחד של האחר. האינטרס שלהם הוא זמני, להפילו".

הפוסל במו"מו פוסל

הכתבה הזאת נכתבת לפני הבליץ הגדול של ראש הממשלה, בינתיים הוא מדבר רק למצלמות של יונתן אוריך וטופז לוק. את מסע החריש בין חדשות 12 ועד למקומון של קריית גת הוא עדיין לא החל. לאיש אין ספק שגם זה יגיע. השאלה שחוזרת על עצמה היא את מי הוא מעדיף איתו, וגם לא פחות חשוב – את מי הוא מעדיף לא לקחת בשום מקרה.

"נתניהו חושב שכבר אין עניין של גוש", משוכנע אליטוב. "הוא אומר למי שאומר: 'הגוש נפל, איווט הימני ואיילת הימנית יכולים לברוח לי ביום פקודה. אז מה זה משנה כמה היא תקבל. היחידים שנאמנים לי הם החרדים. אם התקרבתי למספר הקסם של 40 מנדטים, כולם יעמדו אצלי בתור'. אם יקבל 30, השותפות יזוזו ממנו והנשיא ריבלין יקבל ביטחון ללכת למהלכים יותר אמיצים. לכן הוא לא עושה שום מאמץ להרכיב ממשלת ימין. ממשלת החלומות שלו, ורואים את זה לפי האיתות של טראמפ עם תוכנית השלום: הוא מכשיר את הקרקע לבני גנץ להיפרד מלפיד, ולעמיר פרץ לבוא ביחד לממשלת נתניהו, חרדים, גנץ ופרץ.

"זו הממשלה המועדפת על נתניהו, חד וחלק, וטראמפ כנראה נשלח לפתוח לו צירים בשמאל כדי להביא לו אנשים. גם אם יכניס את ימינה, הוא יגרום להם להתפרק כדי להעיף את בנט ושקד. כששאלו אותו מה יקרה אם יצטרך לבחור בין שקד לליברמן, התשובה שלו הייתה: 'יש לכם ספק בכלל?'. הוא ירוץ לליברמן וישאיר את שקד בחוץ. נתניהו לא מאפשר לצוות שלו לפגוע לליברמן בבטן הרכה – השחיתות שהייתה בישראל ביתנו. הם מתווכחים אידיאולוגית ולא נוגעים במה שצריך לגעת. המסר הסמוי הוא שאחרי כל המלחמות הם יכולים לשבת יחד. הם לא יפגעו אחד בשני".

אני שואל את אמנון אברמוביץ' איך ייראה היום שאחרי אם יתממש התרחיש שנתניהו לא יצליח לסגור קואליציית ימין־חרדים. "אם קואליציית החסינות לא תצליח לאגור 61 מנדטים, ולעת עתה נראה שהיא לא תצליח, צריך לעשות הכל – לשכנע, לקוות, להתפלל, כל אחד על פי יכולתו ואמונתו – שלא נלך לבחירות פעם שלישית באותה שנה. כי עם כל הכבוד לנתניהו, לזכות החפות שלו ולחירותו האישית, ויש כבוד לכל אלה ביחד ולחוד – הבית השלישי והדמוקרטיה אמורים, למיטב הבנתי, להתקיים גם אחריו".

"אנו נמצאים בפתחה של תקופה שתתאפיין בחוסר יציבות פוליטית, בכל פרמטר כמעט", מוסיפה מועלם. "גם אם נתניהו ישרוד, כתבי האישום ינשפו בעורפו ויחלישו אותו. כתוצאה מכך הליכוד ייכנס לתקופת דמדומים, מכיוון שאין יורש טבעי לנתניהו. במקביל, בכחול לבן התרחיש של פיצול הוא ממשי, ואם גנץ לא יביא שלטון גם שם תיפתח מלחמת ירושה".

איך בכל זאת יתנהל המו"מ? גם כאן הפרשנים מתפצלים. כשמלאכת הרכבת הקואליציה נראית בלתי אפשרית, רשימת התרחישים הולכת ומתארכת וגם המנוסים ביותר נזהרים מלתת תחזית אחת.

"זה יהיה מו"מ מכוער, נמרח, מלא פיתויים והצעות מופרכות", אומר ירון דקל. "כמו כל מו"מ קואליציוני, בתוספת מרכיב משמעותי אחד – סוגיית הישרדותו של נתניהו. המו"מ יעמוד בצל העניין הזה. לוח הזמנים שלפיו קודם צריך להרכיב ממשלה, ורק בחלוף חודשים אחדים יחליט היועץ המשפטי אם להגיש כתב אישום, מסבך את חיי הפוליטיקאים והופך את העניין להרבה יותר מעניין".

"במצב של דד־לוק, אינסוף תסריטים עשויים להיות רלוונטיים", מתאר ורטר את היום שאחרי. "התערבות חירום של הנשיא, שנחוש שלא לאפשר מערכת בחירות שלישית; הדחת נתניהו על ידי עמיתיו בליכוד אם יתברר מעל ומעבר לכל ספק סביר שאין ביכולתו להקים ממשלה; הפרת מחויבות של אחת המפלגות במחנה המרכז־שמאל והצטרפות לממשלת נתניהו – או כל דבר אחר שקשה לחזות אותו כעת. רק המספרים הסופיים יעצבו את מה שעשוי או עלול להיות המו"מ הקואליציוני המטורף והסוער בהיסטוריה. כך שאולי בניגוד לכל מערכות הבחירות שקדמו לכך, החלק המעניין באמת יגיע רק ב־18 בספטמבר, ולא לפני".

——

"אם למפלגות הימין יהיו 61 מנדטים, המו"מ יהיה טריוויאלי", אומר ירושלמי. "אם לא יהיה רוב לימין או לגוש השמאל, כפי שמראים הסקרים, ושתי המפלגות הגדולות לא יצליחו להסתדר לבד (כלומר, יגיעו ביחד ל־61 מנדטים ומעלה), ליברמן יהפוך להיות מלך המו"מ. לדעתי אין לו אופציה בשמאל־מרכז, ולכן הוא יתבע מנתניהו רוטציה בראשות הממשלה".

אליטוב: "אין קשר בין ליברמן של ערב הבחירות למוצאי הבחירות. זה לא משנה מה הוא אומר, שעה אחרי הבחירות הוא מחובק עם דרעי. הוא יוצא למסע רכש לאסוף קולות, כמו סוחר יהודי טוב, כל שטיק שמייצר קולות. אם יראה שאין לו ברירה מלבד ממשלה עם ימנים וחרדים, יקפוץ חזרה לעגלה המורכבת. גם הציבור שהולך איתו לא ישאל שאלות קשות אחרי שיעשה פניית פרסה".

"נתניהו יהיה סחיט מאוד", מעריכה מועלם, "אבל יוכל להבטיח לעצמו את ראשות הממשלה מתוך תקווה להרחיבה בהמשך. זה כמובן יהיה תלוי בהתפתחויות המשפטיות. אם זה לא יקרה, תתחיל התסבוכת הגדולה. נתניהו יצטרך לנסות לבנות קואליציה חלופית ולדאוג שאף אחד בליכוד לא שובר שורות. הצד השני: כחול לבן, פרץ, ליברמן יצטרכו להתארגן להקים גוש חוסם, דבר שהוא בלתי אפשרי בלי חלק מהליכוד. ביבי ייכנס לישורת האחרונה של קרב חייו: להשאיר את כל הליכוד מאוחד מאחוריו".

כספית, כמו ורטר, חוזר לאקס פקטור שברחוב הנשיא בירושלים, לא רחוק מבלפור. "איך ייראה המו"מ הקואליציוני? אין לדעת. יהיה תלוי מאוד בריבלין. הוא יצטרך למצוא דרך לעקוף את המכשולים, לבתק את הקשר הגורדי ולשחרר את המערכת הפוליטית מהמבוי הסתום שאליו נקלעה".

על דבר אחד יש הסכמה כמעט גורפת: רוב הפרשנים בטוחים שליל 29 במאי לא יחזור על עצמו. שלא יהיו בחירות נוספות, כי אין סבירות להתאבדות קולקטיבית נוספת. השאלה היא אם זה ניתוח של משאלת לב לאחר טראומה, או שתסריט הבלהות הזה הוא ריאלי בהחלט.

סגל מציע תסריט אחר: "אם יש לנתניהו 61 יהיה מו"מ פשוט מאוד, גם אם יהיה ארוך, ואם לא יהיו, אני חושב שעיקר הלחץ של כל מפלגה יהיה להפיל על השנייה את אשמת ההליכה לבחירות בפעם השלישית. זה יהיה מרכיב הרבה יותר משמעותי ממה שחושבים, מפלגות יאשימו זו את זו, ואני מדמיין שאם לא יהיו 61 תקום איזו תנועה לאחדות לאומית, הסכמים לחיות עם נתניהו תחת אישום או לחיות עם ליברמן לחלק מהתקופה או עם גנץ בנסיבות מסוימות".

 

"השפעה מוגבלת" | על תפקיד הפרשן בבחירות

בסוף 2018 המשיכה מגמה מעודדת (ואולי מפתיעה) במידה מסוימת של עלייה באמון הציבור בתקשורת. אבל כשצוללים למספרים, התמונה עודנה עגומה. זה לא השפל המדכדך של 2016 עם 24%, אבל גם 31% אמון מסמלים שהציבור מטיל ספק במי שאמור לתווך לו את המציאות.

הסיבות רבות וידועות. מעליית כוחן של הרשתות החברתיות והשתוללות המידע הנכון חלקית או שאינו נכון כלל, דרך הסתה מתמשכת של השלטון, ועד להאשמה גם של חלק מהעיתונאים (או לפחות המתכנים עיתונאים) במצב. כך או אחרת, מעמד התקשורת אינו גבוה בלשון המעטה, וחלק מהנפגעים הם כמובן בכיריה – הפרשנים הפוליטיים. אבל במצב כאוטי כמו זה שנקלענו אליו בחודשים האחרונים, דווקא בו הופך תפקידם חשוב מאי פעם.

איילה חסון: "יש פער עצום בין מדינת ישראל למדינת הטוויטר. ובגלל שהמון עיתונאים מאוד קשובים לטוויטר, אז הרבה פעמים הם מקבלים דיסטורשן"

ירון דקל: "הפרשן הפך עם השנים לדעתן. כלומר הוא מביע את דעתו ולא רק עוסק במתן פרשנות לאירועים הפוליטיים. פעם הפרשן יכול היה להישאר אובייקטיבי. היום, כשהדעות הן חלק מהפרשנות, בדרך כלל ידוע לאן נטייתו הפוליטית של הפרשן. הרשתות החברתיות והיכולת של מקבלי ההחלטות והמועמדים לתקשר ישירות עם הציבור מפחיתות את השפעת הפרשנים והכתבים".

"לפרשן הפוליטי וגם לעיתונאי המסקר יש השפעה מוגבלת בסך הכל", מודה שלום ירושלמי. "ראינו בעבר, בעיקר בבחירות 1996 וגם במערכות אחרות, תקשורת שלמה שעובדת עבור ניצחון השמאל נגד נתניהו – ללא הצלחה. הפעם ההשפעה של הפרשן מוגבלת הרבה יותר. המדיה מוצפת בפרשנים, עיתונאים, בלוגרים, מצייצים למיניהם. הביזור עצום ולא מרוכז כמו בעבר. היכולת של נתניהו לקבוע סדר יום ולהציף את הרשתות החברתיות במסרים אפקטיביים ברגעי האמת של הבחירות כמעט ומוחקת את כל הפרשנויות, התחקירים והסקופים שהצטברו במהלך מערכת בחירות שלמה".

בן כספית מסכים שמעמד הפרשן אינו כפי שהיה. "ההשפעה ירדה. כמעט אין פרשנים שלא מזוהים בדעותיהם ולכן 'מסומנים' בקהלים כאלה ואחרים. מצד שני, הרשתות החברתיות מפיצות את מה שנאמר ונכתב בהיקף נרחב, ואנשים כמו עמית סגל, שמשדרים בערוץ נצפה ונהנים ממספר עוקבים רב, הופכים לבעלי משקל סגולי גבוה יחסית בקמפיין".

"בעולם של רשתות חברתיות, השפעתו של הפרשן, בכיר ככל שיהיה, היא מוגבלת", מוסיפה מזל מועלם. "היכולת של שחקנים פוליטיים לפעול מעל ראשה של התקשורת המסורתית שחק את כוחם של הפרשנים. גם המהלכים האגרסיביים של נתניהו נגד עיתונאים ספציפיים ומסע הדה־לגיטימציה נגדם תורמים לתופעת השחיקה. כיום אנשי תקשורת הרבה יותר מבעבר 'יוצאים מהארון הפוליטי' – וזה חלק משינויי התקופה, והאתגר שהיא מביאה איתה. בעיניי, השליחות שלי כיום כפרשנית פוליטית היא לתווך את המציאות הכאוטית, הפייק ניוז ואחורי הקלעים של הקמפיינים לציבור, ועד כמה שזה קשה – לנסות להשאיר את האג'נדה האישית בבית".

יוסי אליטוב לא משאיר את האג'נדה בבית, וחושב שדווקא היא זו שתורמת לחיזוק מעמד הפרשן. "השינוי שחל היום הוא מבורך. בעבר הפרשנים הפוליטיים היו כאילו ניטרליים, מנותקים מכל תפיסה, בית מדרש ומוצא", הוא אומר. "אבל זה היה רק בכאילו. בסופו של דבר כל אחד שם את המקום שלו, בית גידולו. היום הכל הפך להיות מאוד שקוף. זה לא חיסרון. עדיף שיהיה גלוי ולא סמוי. רוכשים את התוכן מאנשים עם עמדות ברורות עם הערת אזהרה. לא רוצה לחזור לימים שהקול שבוקע מקול ישראל כאילו מייצג את כולם; זה היה סניף מרצ שמחק 80% מהעם".

איילה חסון מסמנת את טוויטר, מרחב המרעה של העיתונאים, כאויבם הגדול. "מעט מאוד פרשנים הם אוטוריטה", היא מסבירה. "חלק מהקולגות מתבלבלים כי הם מתייחסים לטוויטר בכובד ראש, כי נאמר כך או אחרת. הם לא עושים את ההבחנה שטוויטר זה לא באמת הציבור. טוויטר זה מאוד ברנז'אי, אז אתה מקבל כמה לייקים ואתה באופוריה; מקבל קללה, אתה בדכדוך. אז יש את הבלבול הזה אצל חלק מהפרשנים. בגלל שאני עושה כתבות ואני בשטח, אני מאוד מחוברת בכל הארץ, אז יש לי הזכות לחוש את הדופק האחר שמשקף טרנדים בציבוריות ואת המחשבה ואת ההתייחסות לפוליטיקאים. יש פער עצום בין מדינת ישראל למדינת הטוויטר. ובגלל שהמון עיתונאים מאוד קשובים לטוויטר, אז הרבה פעמים הם מקבלים דיסטורשן. לא מקבלים תמונת מציאות משקפת ולא מתארים תמונת מציאות".