שבת, שבע וחצי בערב. בעודי עומדת סמוך לקריית הממשלה בתל אביב, עוד יכולה לאמוד בעיניי את הנוכחות הדלה של כמה עשרות לובשי אפודים צהובים, הנייד שלי רוטט. "צהוב זוהר שוטף את הרחובות, אלפים משתתפים בשעה זו בהפגנה בתל אביב נגד גל ההתייקרויות", מבשר לי מייל רשמי מטעם מארגני המחאה. אני מסתכלת סביב, לרגע תוהה אם הגעתי לכתובת הלא־נכונה, אבל דוד מזרחי שעומד על הבמה המאולתרת עם המגאפון, לא מותיר לי מקום לספק. "את קולטת שהפסדתי משחק של בית"ר כדי לבוא לפה?", מתגאה בפניי האוהד הקשה, חבר לה פמילייה לשעבר, שעבר מאז להיאבק בגזענות, ואחרי זה גם בשחיתות, למען הנכים וכעת מוביל את המחאה על גל ההתייקרויות. "אתה הגעת, אבל איפה כל האלפים?", אני שואלת, והוא כבר נוטל את המגאפון שוב ועונה לכל הנוכחים: "אלפים בדרך לכאן באוטובוסים, תכף הצומת יוצף".
אבל גם כשמכבי ת"א גוברת על בית"ר ירושלים 1:2, ההפגנה מתרחבת למאות בודדות בשיאה. והתחזית האופטימית של מארגני המחאה בתחילת הערב? בעוכריהם כמו גול עצמי. "את יודעת כמה חודשים לקח למחאת האפודים הצהובים בצרפת להתפשט למאות אלפים?", שאל אותי אחד המפגינים, נראה כמנסה לנחם בעיקר את עצמו. "כמעט חצי שנה! אבל הם התמידו, ולאט־לאט ההמון הצטרף". זה החזיר אותי לתמונה אחרת, 14 ביולי 2011, אז סתם תאריך וסתם ערב של שוטטות בשדרות רוטשילד, כשנתקלתי במה שנראה כמו קמפינג אורבני. הצטרפתי לחבורה שהשתמשה במקרן כדי לראות סרט על ואן שחנה ליד. הגדרתי את הערב הזה כבילוי די ביזארי, אבל שלושה ימים אחרי כן זו כבר הייתה מהפכה. שורת אוהלים בשדרה, מאות אנשים בכל רגע נתון. בהמשך התרחבו לאלפים, ולעשרות ומאות אלפים. רק כשבחרו להכריז מראש שייצאו ל"צעדת המיליון", מול שיא היסטורי של 400 אלף מפגינים, היו מי שלטשו עיניים דווקא אל מאות האלפים שנשארו בבית והיו חסרים ליעד. משם, המחאה כבר החלה לדעוך.
אבל זה קרה אחרי חודשים של מאבק שהחל בלי יומרות, בלי הודעות פומפוזיות לעיתונות, ובעצם עלה על הציפיות – פשוט כי לאף אחד מראשוני מקימי האוהלים לא היו יותר מדי כאלה. זו הייתה בסך הכל יוזמה אישית של תל אביבית בת 25 שנאלצה להתפנות מדירתה ולא הצליחה למצוא אחרת במחיר סביר. היא לא דמיינה בחלומותיה הפרועים ביותר שככה זה ייגמר, ודווקא הגחמה האותנטית הזאת הצליחה לסחוף. וכעת? מובילי המחאה הם שועלי הפגנות ותיקים, רבים פרצופים מוכרים ממאבקים אחרים, עבור חלקם האקטיביזם הוא ממש מקצוע. כולם מסכימים שצריך שינוי, אבל כאן האחדות מסתכמת – מהרגע הראשון ישנם ויכוחים מחושבים על אם המחאה צריכה להיות פוליטית או להתרחק מזאת כמו מאש, אם כדאי להשאיל מצרפת גם את הרוח האלימה או דווקא להראות שאפשר אחרת, ואם יש להתחיל מפעולות סולידיות להעלאת המודעות ליוקר המחיה או שהדרך היחידה למשוך את תשומת ליבם של מקבלי ההחלטות היא לארגן אירוע גדול. וכשכל אחד בא עם שק של ציפיות לאיך תיראה המחאה – הסיכוי לאכזבה גדול בהתאם. בינתיים ההמון עוד לא איתם, וגם הם מבינים שה"הישגים" שהם מתגאים בהם – כמו צמצום התייקרות החשמל והחלטת אסם לדחות את העלאת המחירים – הם בגדר פלסטרים, שאמנם יקלו קצת על הכיס בתחילת 2019, אבל עלותם לקופת המדינה תגרור גזירות שיכאבו לא פחות בהמשך.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'
