ימים אחדים טרם כתיבת שורות אלה, עמדתי בחנות בקניון במרכז הארץ. לאחר ששילמתי על מתנה והמתנתי לאריזה ולהדפסת החשבונית, המוכר המעונב (או ליתר דיוק ה"מאורנב") שאל אותי אם ארצה שפרטיי לא יישמרו במחשב ולחש במתק שפתיים מלווה בקריצת עין "בגלל מס הכנסה". שאלתי אותו בפליאה אם התופעה הזאת רווחת, הוא חייך אליי חיוך שבע ימים, שבחסותו הסביר לי שאחת הסיבות שאנשים מעדיפים לרכוש מוצרי אופנה בחו"ל היא מכיוון שהם לא רוצים רישומים של הקניות שלהם בישראל; והבקשה לא למסור את פרטיהם היא כזו המוּכרת ותדירה, בוודאי בקניון זה.
נזכרתי השבוע גם בסיבוב בחנות רהיטים מוכרת לפני מספר חודשים, בו שמעתי כבדרך אגב זוג דובר עברית עם מבטא צרפתי כבד, מבקש מהמוכר לשלם בשטרות מזומנים של יורו; המוכר חיש קל לקח אותם הצדה, לפינה מרוחקת, שם ספר את השטרות המרשרשים. לי היה די ברור שהכסף הזה בוודאי מועבר מתחת לאף של רשויות המס הצרפתיות, ובסבירות גבוהה גם מתחת לאפן של רשויותינו אנו.
***********************
הדוגמאות הללו ממחישות את קצה הקרחון של נורמת הגניבה הכי נסבלת והכי מתקבלת בסלחנות בישראל: העלמת מס. אצלנו מקבלים בהבנה לא מוסברת את העובדה שחלק נכבד מהתוצר של המשק מתנהל לו בכלכלה נפרדת מתחת לאף של כולנו.
איך ייתכן שרובנו, אנשים שמתפרנסים ביושר ומתנהלים בנורמטיביות במרבית תחומי החיים, הופכים להיות משתפי פעולה – שלא לומר עבריינים – כשמדובר ב(אי) תשלומי מסים. הרי האחריות היא על כולנו, והרי רבים מאיתנו משתתפים בדרך זו או אחרת בכלכלה השחורה ושותפים לעבירות המס. כשאנחנו משלמים לשיעור הפרטי במזומן, כשאנחנו מקבלים הנחת מע"מ אצל טכנאי מכונת הכביסה; וכשאנחנו מנהלים מו"מ דומה עם השיפוצניק שאולי לא ימהר לשלוף את פנקס החשבוניות.
רובנו, שמרוויחים כסף "לבן" ולא יכולים להעלים מס (אם כי מיד נידרש ל"תכנון מס קריאטיבי"), עובדים בעבודות מסודרות ובעסקים רשומים, "משחירים" את אותו הכסף בשיתופי פעולה עם הכלכלה השחורה. המצפון נשאר נקי יחסית, שהרי לא החזקנו דירה בבני ברק עם מלאי מוצרי חשמל, או הברחנו עשרות פריטים יקרים במזוודות. בסך הכול רכשנו שירותים או מוצרים, בידיעה שהאדם שמולנו עושה זאת מתחת לשולחן. העלמנו עין, אולי הרווחנו קצת ואולי לא. איפה האסון?
הצורך של רבים מאיתנו לקבל את המוצר הזול יותר מביא אותנו להתעלם מהעובדה שעל ההכנסה שלנו אמנם שילמנו מס, ואכן מכונת הכביסה ששילמנו עליה במזומן תעלה פחות, אך היא תמשיך להזין את מפלצת תעשיית ההון השחור שאוכלת מחצית מהמשק של כולנו.
אז נכון שבשנים האחרונות יש אכיפה מוגברת בתחום הזה בדיוק, וגם החקיקה התקדמה, אבל ישראל עדיין נמצאת במקום מאוד לא מחמיא בדירוג המדינות המערביות, בגלל שוק הצללים שהיא פיתחה. זה שבנציגיו אנחנו נתקלים כמעט מדי יום.
התמונה השחורה מוצגת מול פרצופינו: לא מזמן התפרסמה רשימת הערים שבהן נמצא מספר רכבי היוקרה הגדול ביותר. הכותרת בכלי התקשורת הבליטה את העובדה כי בעיר נתיבות משייטים חלק מהתושבים ברכבי מזראטי ופורשה, יגואר ומרצדס. ההבלטה נבעה כנראה בשל העובדה שזה בהחלט נתון מוזר. העיר משתייכת לאשכול השלישי מבין דירוג עשרת האשכולות הסוציו־אקונומיים בישראל לפי הכנסה לנפש, כשבעשירי מדורגים היישובים החזקים ובראשון היישובים העניים ביותר. אז איך יכול להיות שבאחת הערים העניות יש הכי הרבה רכבי יוקרה? אינני רוצה להכתים את כל בעלי רכבי היוקרה בנתיבות ובוודאי לא להאשימם. אבל משהו במספרים לא מסתדר. גם אם זה המקרה וגם אם לאו, המחשבה על הפער בין ההצהרה "על הנייר" לבין ההכנסות בפועל צריכה להטריד את כולנו.
פרשת בר רפאלי זכתה אף היא לסיקור תקשורתי נרחב וחסר תקדים, אבל בניגוד אולי למה שחושבים ברשות המסים, היא לא באמת תשפיע על הנורמות ועל היחס שלנו לעבירת מס. אף אחד לא באמת מצקצק ורואה בדוגמנית היפה עבריינית של ממש. גם אם לכאורה בעיני הרשויות היא חשודה בהצהרות כוזבות. עבירות מס גם כאשר הן נתמכות ראייתית, לרוב מקבלות יחס של התנהלות עסקית לא תקינה, שלאחריה מתקיים משא ומתן מול רשויות המסים שבסופו נקבע ה"כופר"; והרעש הגדול מתפוגג כלא היה. החקירה המתוקשרת של רפאלי לא תרמה לרשות המסים, לא לאזרחי המדינה ובוודאי לא תביא לשינוי הלך הרוח הסלחני כלפי עבירות מהסוג הזה.
***********************
בעבר היה מי שקושר את הסלחנות שלנו להעלמות מס למנטליות הגלותית. אנחנו היהודים, שתמיד התגוררנו בגולה ונשלטנו על ידי שלטונות זרים, חשנו ניכור לממשל ולא הרגשנו שותפות לתרומה הקולקטיבית. וכך העסק הקטן בשטייטל או הבסטה בבזאר הפכו למוסך או מכון קוסמטיקה בציון המתחדשת. התחושה שרווחה, שבה היהודים "דופקים את המערכת", השתרשה גם כש"המערכת" היא שלנו ובשבילנו. ואגב, הנטייה הזו לניכור המערכת מובנת כאשר מדובר באוכלוסייה של המגזר הערבי בישראל ואכיפת המס הדלה יחסית שם.
מי שמתנגד לאכיפה אגרסיבית בקרב עסקים קטנים שולף בדרך כלל את קלף ה"חזקים" מול ה"חלשים". ואכן אחת הטענות הרווחות נגד אכיפת המיסוי והענישה בקרב עסקים קטנים ונותני שירותים היא שהקרב האמיתי הוא מול חברות הענק, העשירים, ותכנוני המס של כל אלה. החזקים צריכים להיות במוקד, טוענים לא פעם, ולא החלשים. חברות אחזקות, חברות ארנק, רישום חברות בחו"ל ועוד שלל אמצעים נועדו להפחית את נטל המיסוי על חברות שעושות כסף ומעוניינות למקסם את הרווח. האם דין ניצול קריאטיבי של הכללים והחוק כדין מי שמתעלם מהכללים או עובר עליהם ביודעין? אינני חושבת שמי שמנצל את הכללים לטובתו, כמוהו כמי שעובר עליהם ומתחמק מהם. ההבדל הוא בין האסור למותר, למרות שבשורה התחתונה לעסקים הגדולים יש הרבה יותר מה להבריח מאותם עבריינים קטנים. בסופו של דבר, כלל לא חייבת להיות סתירה: אפשר הרי להצר את צעדי תכנון המס הקריאיטיבי במקביל לאכיפה מוגברת וחיסול השוק השחור.
בשורה התחתונה, המבט הקטן והקריצה בעת סיכום החשבון צריכים להיעלם. אנחנו צריכים לשנות את תרבות החיים בשחור ולהחליפה בחיים בלבן. בעידן בו אנחנו מתחילים לקלף מעלינו נורמות של שנים כמו תרבות המאכערים והשחיתות הציבורית ולדרוש מנבחרי הציבור שלנו להתנער מהקומבינות, ראוי שגם אנחנו נתחיל להחיל על עצמנו את הכללים הללו: להפסיק להתנהל בשחור ולהתחיל לחיות בלבן – או בשקוף. תקדישו לזה קצת מחשבה.
.
צילום: thinkstock
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
