- זהו יום הבוחר. סיסמה שהתרגלנו לומר. אומלל הבוחר שאלו האלטרנטיבות שמביניהן עליו לבחור את ההנהגה שתוביל את המדינה. שורה של מפלגות עומדת בפניו. ההיצע מוכר, מעייף, לא מאתגר. כל המפלגות מציגות סיסמאות חלולות. עוד מאותו הדבר. אין שאר רוח, אין אידיאולוגיה. קץ האידיאולוגיה ורוממות הכיסאולוגיה. אין את אותו משהו חמקמק, שגורם למצביע לומר – כזה אני באמת רוצה. זה האיש שהמדינה צריכה ממש בעת הזאת. זה גם נובע מכך שהאישים שעומדים לבחירה אינם מעוררים חשק רב לרוץ לקלפיות. נתניהו והתיקים, גנץ והטעויות, ליברמן עם שטיק החרדים התורן, שקד סתם ימינה עם קורטוב של חרד"ל קשה לבליעה, פרץ בלי שפם וברק עם כל הברק שרצוי שיהיה למנהיג, אך עם תחושה שהרכבת שלו, לרוע מזלו ואולי גם לרוע מזלנו, כבר יצאה מהתחנה.
- מערכת הבחירות הנוכחית התחילה, למעשה, רק החודש. עד עכשיו כולנו התעלפנו בחום יולי־אוגוסט. המוח שלנו, וגם זה של אנשי הקריאייטיב במפלגות, נמסו יחד בלחות הכבדה. בחודשיים הללו התנהלנו בתוך מערכת בחירות מוזרה למדי. מיעוט שלטי חוצות, אפס שלטים על מרפסות הבתים. אפילו השלטים שמרצ נהגה לתלות ברחבי תל אביב, מעוז הבית שלה, התעופפו ממחוזותינו כציפורים נודדות. אין יותר מדי כנסים. כן יש הרבה טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם, כי זו הייתה בעצם הדרך היחידה של המפלגות ליצור קשר ולתפוס את הבוחרים, שבחרו לטוס מפה ולא משנה לאן.
- מה שאפיין את מערכת הבחירות הנוכחית היא העובדה שהיא לא התנהלה על שום נושא ממשי. לא חברתי־כלכלי, שאליו ניסתה למשוך מפלגת העבודה המתרוקנת מתוכן, לא על מתנחלים ועתיד יהודה ושומרון, שאליו ביקשה ימינה למשוך, ובעיקר לא על אג'נדה ביטחונית־מדינית, שזו החוזקה הממשית והמוכחת של נתניהו. חמאס יורה טילים, איראן מאיימת וגם נסראללה, ואיכשהו זה לא הנושא שהופך לנרטיב של מערכת הבחירות. ראש הממשלה עולה על באטלדרס לצפון, ואפילו אצל ציפור אחת לא נרשמה התרגשות. גנץ ולהקתו יורדים דרומה. ביג דיל. הנושא היחיד שכן תפס ועשוי להיות הגורם המכריע הוא חקירות נתניהו. ככל שמתקרבים ליום הבוחר, מתרבים הפרסומים וההדלפות מהחקירות שלו ושל האנשים שהיו קרובים אליו. ושוב חוזר הניגון, וכמו בכל מערכות הבחירות שבהן התמודד נתניהו בעשור האחרון, הכל סובב סביבו. לא תוכניותיו, לא חזונו, לא עתיד המדינה, אלא רק כן ביבי לא ביבי. ישראל 2019. עצוב.
- אהוד ברק הוא הסוס הלבן עם הכתם השחור. זה שמזנק במרוצים ומשאיר אבק לאחרים, אך לא ברור אם יחזיק מעמד עד הסוף או שייעקף. מבחינתי, ברק כבר נכנס לפנתיאון של מדינת ישראל בכך שהוציא את צה"ל מלבנון במהלך כהונתו הקצרצרה כראש ממשלה, ובכך חסך את חייהם של מאות בחורים צעירים שהיו עולים עולה למולך הלבנוני. מלבד הצלחה זו, ברק לא היה ראש ממשלה מוצלח במיוחד, אבל עם פרישתו הפך לאיש עסקים מצליח. במערכת הבחירות הזאת החליט להתייצב, להתמודד ואפילו להפתיע. מפלגתו היא היחידה שהוציאה תחת ידיה – בהכוונתו – מצע בחירות עם תוכניות עבודה, לעשורים הקרובים, בכל הנושאים. חזון כלכלי, מדיני, ביטחוני, חברתי ובריאותי. חובה על מי שייבחר לקחת את התוכניות הללו וליישם אותן, אפילו בלי לתת קרדיט. אל דאגה, את הקרדיט ברק יידע לתת לעצמו, בחשבון הטוויטר הלוהט שלו.
