במשך שנים היה נהוג לחשוב שרק ממשלת ימין תעשה שלום, כמו שממשלת שמאל תוכל להרשות לעצמה מלחמה. אחרי הניסיון שצברנו לאחרונה רצוי למחוק את התובנה הזו מהלקסיקון. ממשלת הימין לא עשתה שלום וכן עשתה מלחמה; וממשלת השמאל פשוט לא קמה, זה שנים ארוכות. ובכל זאת, ממשלת הימין דווקא הצליחה להפתיע בכל הקשור לנושאי דת ומדינה. ולא סתם ממשלת ימין, אלא ימין־חרדים, שתיזכר כמי שהכירה לראשונה בזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים – מאבק שנמשך כבר שנים. ההסדר החדש ברחבת הכותל, שבשורה התחתונה מפקיע את המונופול על האתר מידי הממסד האורתודוקסי, הוא מהפכה של ממש. אמנם נשות הכותל נאבקו כמעט שלושה עשורים כדי לממש את זכותן להתעטף בטלית בעזרת הנשים (ונאלצו להסתפק בתפילה ברחבה אחרת); ונכון שייקח עוד זמן, אם בכלל, עד שהתכנית להקמת כניסה חדשה ומכבדת לעזרה השוויונית תצא לפועל; ובכל זאת – ממשלה שיושב בה לראשונה שר חרדי, ושר דתות שמכריז שהרפורמים אינם יהודים, קיבלה החלטה שמבחינתם קרובה להכנסת צלם בהיכל.
הקרב על הכותל שהתנהל כאן בשנים האחרונות עבר מתחת לרדאר הציבורי המקומי, אבל הסעיר את יהדות העולם, בעיקר את הקונסרבטיבים והרפורמים היושבים בארה"ב. מי שראו איך הכותל הופך לבית כנסת חרדי, איך ישראל הרשמית מפנה להם את הגב, והזדעזעו אחרי שראו את ענת הופמן וחברותיה מנשות הכותל נעצרות על ידי שוטרים, רק בגלל אמונתן. זה כבר היה יותר מדי. תשאלו את הנציגים הרשמיים של ישראל, מראש הממשלה דרומה, שהגיעו לקהילות היהודיות בארה"ב ונשאלו שוב ושוב על הכותל, לפני כל עניין אחר, כולל הגרעין האיראני. בעוד הציבור הישראלי נכנע בלי מאבק למונופול האורתודוקסי, כאילו זו גזירת גורל, היהודים בארה"ב לא הסכימו עוד להיות כספומט בלי זכויות והכרה. "די כבר", הם אמרו אפילו לשר התפוצות בנט בשפה שהוא מכיר; ולא לחינם הוא מיהר לקבוע עובדות בשטח והקים כבר לפני שנתיים את הרחבה השוויונית הזמנית, עליה אמורה לקום רחבת הקבע, על אפו וחמתו של חברו למפלגה אורי אריאל.
אגב, במקרה היה ראש הממשלה הראשון לזהות את הבעיה, ועוד לפני המחטף של בנט מינה את מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט למצוא מוצא ופשרה, בידיעה שהוא יוצא נגד שותפיו הטבעיים – יהדות התורה וש"ס – אלה שנשבע לא לפגוע בהם שוב.
מתברר שאם רוצים, אפשר לקבל החלטות אמיצות כדי להבטיח את עתיד העם היהודי, ואפשר לצאת נגד הקונצנזוס של הבוחרים והשרים, ואפילו לגרום לדברים לקרות כנגד כל הסיכויים. קוראים לזה מנהיגות, ונתניהו הפגין אותה ביחס לנושא שבעבר כבר פירק ממשלות. אותו ראש ממשלה שגורר רגליים כבר שנים ביישום עקרון שתי המדינות (שקיבל בעצמו בתחילת כהונתו השנייה) הוא ראש הממשלה שייזכר כמי שחולל מהפכה בכל הקשור לפלורליזם הדתי ולהכרה רשמית של המדינה בעובדה שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי. כלומר, אם רוצים – אין זו אגדה. כל מה שצריך זה אמונה בדרך קבלת ההחלטות, וכוח להוציא אותה אל הפועל. נתניהו הוכיח שהוא יכול. אבל רק כשהוא רוצה. מכאן מתבקש כבר להפנים באופן סופי שאותו נתניהו לא מעוניין או לא מאמין כרגע באופציה המדינית. זה לא אבו מאזן, או לא רק אבו מאזן; וגם לא החשש מהשותפות לקואליציה, כמו שכבר שמעו בבית הלבן. מי שעוד שוגה באשליות, מוזמן לקפוץ לביקור בסלע קיומנו – ולחזות בכוחו של נתניהו לחולל מהפכות שהוא מאמין בהן. הקרב על הכותל כמשל.
.
צילום: מיכל פתאל, 'הארץ'
.
