כדי להבין עד כמה גדול ניצחונו של הטרור הפלסטיני על מדיניות השטחים של ממשלות ישראל, יש ללכת צעד אחר צעד בתוך שלולית דם אחר שלולית דם, שהותירו פעולותיו. אחרי כל סבב טרור, נסוגו כל ממשלות ישראל מאז בחירות 1977, מול תביעות הפלסטינים. הנסוג הסדרתי, אגב, הוא בנימין נתניהו; וקרב המאסף הזה נמשך כיום בכל עוזו.
*******************
לפני 162 שנה, בספטמבר 1853, צעד הרב שלמה זלמן צורף ברחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים, לעבר בית הכנסת 'החורבה'. ה"קארדו" הירושלמי לא היה אז צעצוע תיירים מעוצב על פי מיטב הקיטש האורבנו־אוריינטלי. רחוב היהודים, לפני עידן האקזוטיקה של מדרכות אבן שלא ידעו פלס, היה עוד סמטה ערבית צרה וחשוכה. וה'חורבה' של היום, לעומת בית הכנסת שאותו זלמן צורף שיפץ ובו התפלל, הוא מפגן שרירים יהודי שופוני, עם חזית קשתות א־לה לוחות הברית.
שיפוץ בית הכנסת של אותו צורף, כלל סילוק (חוקי, כולל פיצויים) של בעלי החנויות המקומיות בחסות הסדר עם השלטונות. המסולקים לא ממש אהבו את הדרך שבה סולקו, אבל צורף השיג את שלו. אחיזה יהודית ברובע היהודי. הוא עצמו היה אשכנזי מזוקן, גבוה ותקיף, שלא היסס להתעמת גם עם בני עמו, בייחוד הספרדים הטהורים והתקיפים שבהם. באותה שעה שבה צעד צורף בעיר העתיקה הגיח אי־מי מאי־שם, הנחית עליו מכת חרב קטלנית ונעלם. ערבי. ברור שערבי. וכך איתרע ביש מזלו של צורף להיות הרוג הטרור הראשון (רשמית, משרד הביטחון) בתולדות הטרור הערבי בארץ ישראל.
.
מיהו טרוריסט?
למעלה מ־2,500 אזרחים נהרגו באירועי טרור מאז קום המדינה. למעלה מעשרים אלף חיילים ואזרחים נהרגו מאז במלחמות ומבצעים למיניהם. הבעיה היא האבחנה בין נפגעי מלחמות צה"ל לנפגעי פעולות האיבה עקב הטרור. מבחינת ההגדרה, מאז מלחמת ששת הימים, כל המבצעים והמלחמות, בלבנון בעזה ובגדה, הן פעולות נגד טרור. מעבר לסמנטיקה וחשבון הדם. מכאן ואילך חשבון הנפש והעסק מסתבך והולך. מהי בדיוק פעולת טרור, מהי בדיוק פעולה נגד טרור, ובכלל מהו בדיוק 'טרור'.
אחרי שלושים שנות עיסוק בנושא טרור "תת־מדינתי", בייחוד בסכסוך הישראלי–פלסטיני, ד"ר ענת קורץ מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, חוקרת בכירה של טרור מזה שלושים שנה, ממחישה את "הבלבול המגדרי", אם תרצו, של הטרור. לפחות על פי עדותה שלה, "אם כל מה שלא נוח וכואב בקונפליקט שלנו זה טרור, אז אני לא יודעת מה זה טרור. איבדנו את המשמעות של מה זה טרור. חמאס יורה רקטות זה טרור, מחבל תוקע סכין זה טרור, הסתה זה טרור, טילי גראד זה טרור; נואשתי מלמצוא הגדרה חובקת־כול. עולי הגרדום לא היו טרוריסטים? יצחק שמיר לא היה טרוריסט? אהוד ברק לא אמר שהיה מצטרף לארגון התנגדות פלסטיני?".
בכלל, כשעם ישראל מגדיר כ'טרור' קמיקזת סכינים של צעירים בודדים שהפיוז שלהם נשרף, יש כאן שתי בעיות. האחת – מהו טרור; והשנייה – מי הוא בדיוק העם ישראל הזה שאחד מנציגיו, בנצי גופשטיין, מגדיר את קולות המואזין כ"טרור ווקאלי". ההגדרה האקדמית של טרור, כדי לצאת ידי חובת אובייקטיביות, על פי ד"ר קורץ, היא: "פעולה אלימה שנוקטים ארגונים אנטי־ממסדיים, כדי לשנות מצב קיים ואת מיקומם שלהם במציאות שבה הם חיים". על פי קורץ, "חשוב להבחין בין טרור לבין ארגון טרור; וארגון טרור הוא אף פעם לא רק טרור, אלא יש לו מסר פוליטי, לפעמים הוא רץ לפרלמנט כמו חיזבאללה ויש לו יחידות טרור על גבול המיליציה. הרי הוא גם מפלגה וגם תנועה חברתית, והוא עוסק בסידורים מוניציפאליים. אם חיזבאללה יניח מטענים ואם יתממש התרחיש שבו חיזבאללה מאיים לשגר טילים, אז כשסוריה מאיימת זו מלחמה וכשחיזבאללה מאיים זה טרור? הסתה זה טרור? בישראל אומרים שזה הגורם מספר אחד, אבל כדי שהתססה תצליח, היא צריכה ליפול על קרקע שזובלה וטופחה שנים; והדשן הוא ערמות הזבל בשכונות המזרח ירושלמיות המשקפות את ההזנחה הפושעת, בצד הסיסמה השקרית 'העיר שאוחדה'. זו הקרקע שעליה נובטים העשבים השוטים, ונוער פלסטיני הנעדר יכולת לשפוט מצבים שולף סכינים".
ניתן לומר, בלי כל קשר לאקדמיה או למחקר ביטחוני, שטרור זה כל מה שאתה או הוא או הם מחליטים שהוא טרור, וההחלטה היא לגמרי פוליטית. רוב הפלסטינים טוענים שממשלת ישראל היא ממשלת טרור, וממשלת ישראל טוענת שחמאס וחיזבאללה הם ארגוני טרור. חלק מן הממשלה וארגוני הימין טוענים שחברי הכנסת של הרשימה הערבית המאוחדת חשודים בטרור, ולכן צריך למשש אותם בכניסה לכנסת; וכמו שהעניינים מתקדמים כיום, מחר אלה יהיו חברי הכנסת של מרצ (הצעת החוק לשלול מימון ממפלגות שתומכות בהחרמת מוצרים מהתנחלויות, היא אקט אנטי־טרוריסטי). גם השאלה איך נאבקים בטרור היא עניין לגמרי פוליטי. אש"ף היה ארגון טרור ואחרי אוסלו הפך שותף לגיטימי לניהול מגעים ושליטה בשטח. ההצלחה הגדולה של נתניהו ומתנחליו היא לפרוט באמצעות המילה 'טרור' על קצות העצבים החשופים של ציבור מבועת, כדי להצדיק מדיניות שבפועל היא־היא הגורמת להתנגדות אלימה, כלומר לטרור.
המאבק בטרור הפלסטיני, עוד לפני שיורים ברחובות בכל בעל חזות מזרחית, הוא להבין מי נגד מי ולמה; ובעיקר לנתח באורח נעדר סנטימנט אידיאולוגי את הסיבות והמניעים לפעילות האלימה. לישראל הראל, אחד הדוברים המרכזיים של הימין בישראל, יש תשובה ברורה מה זה טרור ומי הטרוריסטים. "הפלסטינים הם האויב והטרור הוא שיטת הלחימה שמטרתה הסופית היא לגרשנו מארצנו". כמה פשטני. כמה יהודי. ד"ר קורץ אומרת ש"באופן אוטומטי קוראים כאן לכל פעילות אלימה המכוונת נגד יהודים טרור, כולל 'הסתה' שיש בה מידות שונות של טרור ואנטישמיות. וזה כאילו עושה לנו סדר בראש. זה מתחמק; וברור שהטיפול של הממשלה בגל הטרור האחרון בירושלים הוא פוליטיקה כמו שהטרור הוא פוליטי. גם השאלה אם להכניס את צה"ל לעיר העתיקה היא שאלה פוליטית. זה עושה שקט, אבל התוצאה היא פוליטית, ואני לא בטוחה שזאת פוליטיקה מנצחת. הבעיה שלנו עם הפלסטינים היא לא הטרור, אלא סכסוך שלא יודעים איך לשכך אותו. אנחנו משלמים בביטחון האזרחים על המדיניות בירושלים, ואני תוהה איך זה לא קרה קודם".
@@@אז מה עושים?
"עד שלא יתחולל שינוי פוליטי דתי וכלכלי וניסיון אמיתי לסגור פערים – לא יהיה שקט ושינוי ויהיה טרור או איך שלא תקרא לאלימות שנובעת מכך".
.
מקרה ניקרגואה
כאן דרוש "אגב" היסטורי: לא רק ממשלות הימין ונתניהו עושים שימוש ב'טרור', כדי להצדיק רווח פוליטי מזדמן. בשנות ה־80 הגדירה ממשלת האחדות של פרס ושמיר את ממשלת ניקרגואה כממשלת טרור. ההגדרה נועדה לסייע ל־CIA לנהל מלחמה נגד ממשלה לגיטימית, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. למה? פוליטיקה שאין בינה ובין 'טרור' שום קשר. ממשלת האחדות דאז הסמיכה את היועץ למלחמה בטרור עמירם ניר להצטרף למאמץ האמריקאי; בטענה שמדובר בסיוע להפלת ממשלת טרור. מי שסיווג באותם ימים ארגונים ומדינות כ'טרוריסטים' היה הממשל הרפובליקני של רונלד רייגן. ההגדרה נבעה ישירות מעמדתו של הארגון או המדינה במלחמה הקרה נגד ברית המועצות. מי שאיתנו – לגיטימי; מי שנגדנו, ועוד בחצר האחורית באמריקה הלטינית – הוא טרוריסט.
ניקרגואה הידרדרה בכל הפרמטרים המקובלים. השירותים החברתיים קרסו. העוני השתולל. ב־1980 גברו בבחירות הסנדיניסטים, חזית החופש הלאומית, על בובת ה־CIA הרודן אנסטסיו סומוסה; הציבור בחר בדניאל אורטגה מנהיג הסנדיניסטים. בארצות הברית הם הוגדרו מיד כטרוריסטים. במימון ואימון ה־CIA הוקם צבא פרטי, הקונטראס, שמטרתו חיסול הממשלה הנבחרת. הקונגרס האמריקאי לא קנה את הגדרת הממשלה הנבחרת כטרוריסטית; ואסר על הממשל לממן את הקונטראס. מי שנחלץ לטובת ה־CIA וממשל רייגן הייתה ממשלת ישראל. שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה, היה מעורב בהעברת מימון ישראלי במקום המימון שמנע הקונגרס; ועמירם ניר, יועצו, היה בין שותפי הסוד להפלת הממשלה הסנדיניסטית, כולל פעילות פארא־מיליטריסטית בניקרגואה עצמה.
.
בראשית היו "המאורעות"
להבדיל מתרגיל בודד לצרכים פוליטיים מיידיים, המלחמה בטרור אצל ממשלות הימין היא מכשיר ההסברה/הסתה הקבוע, שנועד לשמר את מדיניות תחזוקת ההתנחלויות. מדובר ב'מאה שנות טרור'. על פי חשבונו של היועץ לענייני טרור רפי איתן. בהנחה שפעילויות הטרור הפלסטיני החלו שלוש שנים אחרי הצהרת בלפור – "מאורעות תר"פ" ב־1920, אזי נותרו לנו עוד חמש שנים.
באותן פעולות נהרגו כמה עשרות יהודים, בהם י"ח ברנר, אחד מן האישים החשובים במסד התרבות העברית, גם אם לא לטעמה של מירי רגב. פעילות הטרור הזו, ביישוב החלש של אז, דווקא חישלה את רוחו. כך גם פרעות 1929, שם נרצחו כ־100 יהודים ונפצעו כ־400. גם כאן, ללא מדינה או צבא, גלי העלייה נמשכו. כך גם אחרי פרעות 1936 (המרד הערבי הגדול), שהיו מאורגנות כנופיות־כנופיות על ידי הוועד הערבי העליון, בראשות אמין אל חוסייני, ההוא מההזיות ההיסטוריות של נתניהו. כ־400 יהודים נהרגו, אלפים נפצעו, פליטים נמלטו לתל־אביב. אבל המאמץ הציוני, ללא צבא מגן, לא נרתע ולא פסק. בעיקר הודות להתערבות הצבא הבריטי, שנחלץ להגן על היישוב שהיה נחוש לדבוק בארץ ישראל.
ב־1947, לאחר אישור תכנית החלוקה, החלה מלחמת גרילה נגד היישוב היהודי שהפכה למאמץ כול ערבי, ולמלחמת השחרור והעצמאות. גם כאן הכוחות הערבים היו מפוצלים מול ההגנה שהוקמה בחשאי, הפכה לצה"ל שלא ברר באמצעים, ותוך כדי מלחמה הרחיב את גבולות החלוקה, כשהוא עושה מאמץ מכוון לסלק את ערביי הערים והכפרים שנכבשו. מבחינת הפלסטינים זה היה טיהור אתני ו'נכבה'. מבחינתנו, הישראלים, כולל השמאל המפוכח, אם לא הייתה ננקטת יד קשה נגד האוכלוסייה הערבית, שהייתה מגובה בארצות שסביבנו, לא הייתה לנו כיום מדינה.
מיד אחרי מלחמת השחרור ניסו אלפי כפריים, איש־איש לבדו לחזור לבתים, ונתקלו באש צה"ל ובמדינה שעמדה מאחוריו כאיש אחד. חדירת הכפריים, מבחינת המדינה שזה עתה הגיחה מחיתוליה ספוגי הדם, הייתה אקט של טרור. בהמשך התארגנו הפדאיון, המחבלים של אותם ימים, שהעלו את טרור החזרה לכפרים ממדרגה של טרור עממי לטרור חמוש של חוליות, כשהם זוכים לברכת הדרך ולתמיכה לוגיסטית של ירדן ומצרים. עדיין לא בשם עם פלסטיני.
טבח מעלה העקרבים, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס, הביא את המדינה שזה עתה קמה להתגונן. אחת הדרכים הייתה פעולות התגמול נוסח ה־101 נגד מצרים וירדן. בעיניים ניטרליות – סוג של טרור; בעיני הישראלים – אקט של מגננה. כך היה עד מלחמת סיני ב־1956. ב־1959 הוקם ה'פת"ח' כמייצג סבלם של מאות האלפים הפלסטינים במחנות הפליטים בירדן, סוריה, מצרים ולבנון; וכחלק מהמערך הצבאי של מצרים. פעולה ראשונה משמעותית הייתה פיגוע במוביל הארצי, סמל ההתחדשות הגדול של פיתוח הנגב.
.
אש"ף מגלה את הכוח
ב־1964 הקים יאסר ערפאת את אש"ף. שליט מצרים נאצר רצה את הפלסטינים ממושמעים וברצועה – תרתי משמע – והציב בראשם את אחמד שוקיירי, שהיה מסית בחסד, אבל פעילותו הייתה בעיקרה פוליטית. ערפאת הלך על עצמאות. המהפך ביחסי ישראל והפזורה הפלסטינית החל לאחר מלחמת ששת הימים. עכשיו זו ישראל החזקה, הכובשת, מול פליטים מפורדים, מחוסרי זהות לאומית ובסיס טריטוריאלי, כלכלי וצבאי.
המוני הפליטים שנהרו או הונהרו לירדן היו תשתית חיזוקו של הפת"ח כזרוע הצבאית של אש"ף, שהחל בפעילות טרור מתרחבת והולכת מירדן נגד יישובי הבקעה. ישראל המאוחדת לאומית וחברתית של אז המשיכה לנהל מדיניות של פעולות תגמול, כולל נגד הספונסריות, מצרים וירדן, כחלק ממלחמת ההתשה. המבצע ב־1968 בכפר הירדני כראמה, שם החלו להתבסס כוחות פלסטינים בחסות ירדן, היה פיאסקו צבאי מבחינת ישראל; ונכס גיבוש לאומי מצד הפלסטינים. מבחינתם זה היה קרב שבו עמדו בגבורה מול הישראלים משך שמונה ימים ולילות. מכאן ואילך התבססו בירדן עד כדי כך שאיימו על שלטון חוסיין, כולל ניסיון להרוג את המלך. בגיבוי שקט של ישראל פתח צבא ירדן במתקפה על מחנות הפליטים (ספטמבר השחור) תוך הרג אלפי פלסטינים. ערפאת, שקיווה לבסס בירדן ראש חץ, נמלט ללבנון. בחירתו לראשות אש"ף ב־1969 סימנה את המשך מהלכי הגיבוש הפנימיים.
במקביל פעלו ארגונים מיליטנטיים נוספים (החזית הדמוקרטית של נאיף חוואתמה בלבנון והחזית הלאומית של ג'ורג' חבש). הטרור הפלסטיני הפך כלי להגשמת חזון שיבת הפלסטינים למולדתם, ובמאי 1970 בוצע פיגוע קטלני באוטובוס תלמידים באביבים, בגבול ישראל–לבנון. 12 נוסעים נהרגו. בהמשך נחטפו מטוסי נוסעים, בוצע טבח בלוד (25 הרוגים) ורצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב־1972.
בתגובה הורתה גולדה מאיר לחסל את מבצעי הטבח. תמיד ניהלה ישראל חיסולי טרוריסטים, אבל הפעם הורתה גולדה רשמית ופומבית. בעיקרון, טרור שיש לו חזון ארוך טווח וגיבוי פנים־לאומי לא נוטה להיעלם בגלל מבצע או חיסול. המצב בלבנון חייב את צה"ל לארגן יחידה לבנונית משלו (אד"ל שהפכה לצד"ל), כדי ליצור אזור חיץ בלבנון גופא; וכך נולד ה"פתח־לנד" עם שגרת מלחמה זעירה בצפון הפרוע. במקביל נמשכה פעילות הטרור הפלסטיני בדרום, תוך ניסיונות של ערפאת לבנות קיני התנגדות בגדה המערבית.
.
איור: אלון ברייאר
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
