הפרשן הפוליטי יעקב ברדוגו הוא כמו כוסברה. או שאוהבים או שלא יכולים לסבול. את הקריירה וההבנה הפוליטיות חייב ברדוגו למי שהוא מכנה "אבי ומורי", דוד לוי. לצידו התחכך עם ראשי המדינה והעולם, הוא זה שמינה אותו לצוות המו"מ עם הפלסטינים, ממנו למד את כל התככים והתכסיסים שניתן לרקום בפוליטיקה. להבין לעומק את נפשם של השחקנים בזירה.
את הקריירה הרדיופונית שלו הוא חייב לירון דקל, מפקד גל"צ בשעתו, שהצניח אותו לכיסא הפרשן והמראיין לצד ירון וילנסקי, ביומן הערב של התחנה. ההתחלה הייתה הססנית. גם אם אמר את דעתו בצורה נחרצת, שלכאורה אין אחריה עוררין, זה היה צנוע. עניו. אבל, מהר מאוד ובעיקר בגלל מחמאות שגרף (בעיקר) מהצד הימני של המפה הפוליטית, קולו תפס נפח ומקום. בבחירות האחרונות קיבל תוכנית משל עצמו, שעסקה במערכה, ושובצה לפני יומן הערב. אמירותיו הפכו נחרצות. חד־משמעיות, ובמידה רבה – חד־צדדיות.
בימים אלו, שכל כלי תקשורת מנסה להוכיח שהוא לא שמאלני, ברדוגו הפך לקולה של התחנה הצבאית. גם אם הכחיש, הדעה הרווחת הייתה והווה שיש לו קשר לסביבת בלפור. שדף המסרים נוחת גם אצלו או שהוא מתודרך היטב. מטבע הדברים הדף את השמועות וטען לאובייקטיביות ולקריאה נכונה של המפה הפוליטית. דבר אחד ברור – מאז הגיע לתוכנית, הרייטינג בשמיים. נתוני ההאזנה זינקו. והתובנות שלו התבררו פעמים רבות כנכונות, גם למורת צד זה או אחר. המאזינים הצביעו והם כנראה מאוד אוהבים כוסברה. רק נזכיר, שבכמות גדולה, היא משתלטת על הטעמים האחרים.
