fbpx

תג מחיר // על עסקות שבויים ונעדרים מאת נורית קנטי

פדיון באפלה: ההיסטוריה וההווה של עסקאות חילופי שבויים בישראל

0

למה מעולם לא אימצה ישראל מדיניות ברורה בעניין עסקות שבויים ונעדרים? לאן נעלמו המלצות ועדת שמגר בנושא? איך נראו אחורי הקלעים בעסקות כמו ג'יבריל ושליט? מי מאשים את מי בכישלונות העבר? וכיצד כל זה אמור להתנהל בעתיד?

 

"לא יהיה תג מחיר להשבת גופתו של זכריה באומל ז"ל", אמר גורם בכיר בלשכת ראש הממשלה טרם המראתו של בנימין נתניהו לפגישה החגיגית עם פוטין, שם נמסרו לידיו הסרבל והנעליים של החייל הנעדר זה 27 שנים.

אמירה זו התגלתה זמן קצר לאחר מכן, ולאחר הבחירות, כלא מדויקת. ישראל אמנם שילמה, אבל נראה שההגדרה של שחרור שני האסירים הסורים כ"מחווה של רצון טוב", אינה עונה לשם התואר "מחיר". הם דגי רקק, הסבירו מביני דבר. אבל לא זה מה שגרם להרמת גבה. אלא ההבטחה כי תמורת מציאת הגופה והעברתה לא יהיה שום תשלום, ובעיקר הליך קבלת ההחלטות. ההסתרה. העובדה כי מלבד היועץ המשפטי לממשלה, נשיא המדינה ושרת המשפטים, לא היה איש בסוד העניינים, בניגוד לנדרש, אולי אפילו בניגוד למסקנות ועדת שמגר, שהוגשו לממשלה ב־2012.

לצורך כתבה זו, ובהקשר זה, מאשר גורם ממשלתי כי הקבינט ערך שני דיונים בהמלצות הוועדה, אולם לא ברור מתי ואם אומצו המסקנות. עוד עליה – בהמשך.

 

——

ה"אין מחיר" ששולם הזכיר למי שהזכיר פרשה נשכחת של השבת שבוי. אברהם עמרם שמו. הוא חצה עם חבריו את גבול לבנון במהלך מבצע ליטני (1978). הם יצאו לטיול שבמהלכו נתפסו בידי מחבלים. ארבעה נהרגו, שניים נמלטו, ועמרם נשבה בידי 'החזית העממית' של אחמד ג'יבריל. כמעט שנה אחר כך שוחרר. המחיר היה גבוה מאוד. כותרת הידיעה בעיתון 'דבר' למחרת השחרור בישרה כי "אברהם עמרם חזר – נמסרו 76 אסירים ומחבלים מסוכנים". השמות, ברובם, הוסתרו.

בספרו 'מדינת ישראל תעשה הכל' מביא ד"ר רונן ברגמן ריאיון עם איתן הבר, הכתב הצבאי ב'ידיעות אחרונות' באותם ימים, שמגלה כי ניסיונות העיתונאים לגלות לפני השחרור את מספר המשוחררים ולאחריו את זהות המחבלים – כשלו, וכי רק חוברת שפרסם אש"ף לרגל "הניצחון על ישראל" בעסקה, ושמצא על שולחנו של ראש המינהל האזרחי, הביאה לידיעת הציבור את זהות המשוחררים.

מאז, ככל הידוע לפחות, לא הסתירה ישראל את המחירים ששילמה בעסקות שבויים, ואף פרסמה את השמות המיועדים לשחרור טרם ביצועו כדי לאפשר למשפחות חללי צה"ל ונפגעות טרור להגיש עתירות לבג"ץ. אבל משהו בפעולה המרהיבה של החזרת גופתו של באומל, ובעיתוי הפנומנלי, סמוך לפתיחת הקלפיות, הקשה על רבים להאמין כי לא הוצמד תג מחיר למחווה.

ולא רק במקרה הזה יש תחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. אף שאירועי החטיפה חוזרים על עצמם, אף שזו התמודדות שכל ראש ממשלה כמעט מצא עצמו בתוכה, ישראל נתונה בלימבו בכל הנוגע למדיניות עקבית בנושא. או כפי שמגדיר זאת המתאם מטעם ראש הממשלה לנושא השבויים והנעדרים לשעבר, אל"מ במיל' ליאור לוטן, זהו "ורטיגו שהחברה הישראלית כולה נתונה בו".

 

מדיניות האי־מדיניות

רבים מהמרואיינים לכתבה זו חשים כי מידת המעורבות של החברה הישראלית בנושא גרמה לאובדן כיוון, אולי שיבוש ביכולת העמידה ובהיגיון הקר. "הילד של כולנו", כסיסמה, הפך למוטו העיקרי של יחסי החברה הישראלית וצה"ל, עד כי לעיתים נשכחת העובדה שהחיילים הם שעומדים בחזית ההגנה על המדינה, וכי הם עלולים לשלם על כך בחייהם.

"לצערי, בדור האחרון משהו השתבש בערכי היסוד של החברה הישראלית", אומר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בתקופת כהונתו נחטף גלעד שליט בידי חמאס, רק חודש לפני שנחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל בידי חזבאללה. תמורת גופותיהם שחררה ישראל את המחבל סמיר קונטאר, ארבעה אסירים לבנונים נוספים ו־197 גופות של מחבלי חזבאללה שהיו בידי ישראל.
"פעם נקודת המוצא הייתה שחיילים מתגייסים לצבא ושתפקידם להגן על המדינה. כשחיילים נפגעים זה נורא! אבל זה המחיר הלא בלתי צפוי של השירות במקומות משמעותיים, ובלבד שביטחון האזרחים לא ייפגע.

"זה השתנה. עכשיו, אם אזרחים נהרגים זו מכת גורל, אבל אם חייל נהרג – זה אסון נורא וכולם צריכים להרגיש אשמה. ההיפוך הבלתי הגיוני הזה קורה כי הפכנו להיות חברה מפונקת שמתקשה להתמודד עם המחירים של המציאות", אומר אולמרט.

"כשאני מסתכל על הציבור הישראלי, אני רוצה לעצום את העיניים", אומר הפרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל ואחד משלושת חברי ועדת שמגר (בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר), שמונתה כדי לגבש עקרונות מחייבים להתמודדות עם חילופי שבויים, חטופים וגופות. "בגלל הרשתות החברתיות ובגלל ההתפרעות של הפוליטיקה לאנשים אין בעיה להתבטא בנחרצות ובלהיטות מבלי להבין דבר. כל מי שעוסק בנושא ואינו פוליטיקאי, צריך להתעלם לגמרי מרחשי לב העם".

 

דברי השניים, שעסקו שנים רבות בהיבטים רבים של השו"ן – שבויים ונעדרים – בעצם מצביעים על מה שכולנו יודעים:

  1. לישראל, גם היום, אין מדיניות ברורה בכל הנוגע למו"מ ולביצוע עסקות חילופי שבויים.
  2. ההחלטות מושפעות ממידת המעורבות הציבורית במקרה מסוים, ובמקרים שבאו לפניו.

 

תנועת המטוטלת הציבורית

את קו פרשת המים בנכונות לשלם מחיר משמעותי כדי לשחרר שבויים, מסמנים כולם בעסקת ג'יבריל. אין אחד שעוסק בתחום שלא יודע לספר כיצד נשכבה מרים, אמו של החייל יוסף גרוף, בלשכתו של ראש הממשלה מנחם בגין, ושנים אחר כך בלשכת שר הביטחון יצחק רבין, וסירבה להתפנות עד שיושב בנה. למרות שעוד קודם לכן שוחררו עשרות אסירים עבור חייל ישראלי, כשנודע – לאחר מעשה – על שחרור 1,150 מחבלים עבור שחרורם של שלושה חיילים, הכה המספר את המדינה בתדהמה.

אלוף במיל' עמוס ירון, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון וחבר ועדת שמגר, מבקש לדייק את מקומה של עסקת ג'יבריל בהיסטוריה. "הייתי ראש אכ"א ותמכתי בעסקה. היו שם נסיבות אחרות. ברקע הייתה מלחמת לבנון שהייתה שנויה במחלוקת, היו סיבות שגרמו לי להבין שבמקרים יוצאי דופן נכון לעשות זאת. הדרישות מנגד היו מעל ומעבר למה שבסוף נתנו. כן ניהלנו מו"מ וכן היו לנו בו הישגים".

גם את השימוש של גרוף בתקשורת, במסגרת מאבקה להשבת הבן, כבר לא היה ניתן להשיב לאחור. היא צלצלה יום אחד לגלי צה"ל על מנת להזכיר לשדרן אלכס אנסקי שחוץ מהחיילים שהוא מברך בכל בוקר, אמותיהם והפצועים, יש לנו גם שבויים אי שם. אנסקי החל לאזכר אותם מדי בוקר, ולאחר כמה ימים העלה אותה על הקו ושוחח עמה ארוכות. השיחה עוררה הדים רבים, ואזרחים רבים פנו אליה כדי לחזקה. מאז לא נחה עד לשחרור של בנה, במאי 1985. שנים אחר כך נהג עודד בן־עמי לסיים את תוכניתו 'שש עם' באזכור מניין הימים שבהם נמצא גלעד שליט בשבי.

הביקורת הציבורית הקשה, ההפגנות, התדהמה – כל אלה התפרצו אחרי האופוריה של שחרור השבויים. ואז, כנראה, נטתה המטוטלת לצד השני. "אחרי עסקת ג'יבריל, כשאורי לוברני, מתאם השבויים והנעדרים, הגיע לשר הביטחון רבין עם עסקה לשחרור של רון ארד – במחיר זעום ממש – הוא סירב, סובל עדיין מתוצאות הביקורת שהוטחה בו על המחיר ששילם", אומר רונן ברגמן. ב'מדינת ישראל תעשה הכל' שלו, מצוטט איתן הבר שמספר כיצד ניסה לדובב את ראש הממשלה כמה פעמים כדי ללמוד אם הטראומה מעסקת ג'יבריל היא שגרמה לו "לסרב בתקיפות למחיר הראשוני שנדרש תמורת רון ארד". רבין סירב להודות באוזניו שכך הדבר.

"על כל פנים", אומר ברגמן, "הכאב הוא גדול, על רון ארד ומשפחת ארד כמובן, אבל גם על הסיכונים העצומים והקורבנות האדירים שמדינת ישראל ועם ישראל שילמו על הנגררות והנגזרות של פרשת 'חום הגוף' – פרשת רון ארד". כדוגמה מביא ברגמן את כוונתה של ישראל לחטוף בפברואר 92' את מזכ"ל חזבאללה, שייח' עבאס מוסאווי, כדי שישמש קלף מיקוח במו"מ עתידי להשבת ארד, אולם הוא נהרג בפעולה. "בתגובה פוצץ חזבאללה את שגרירות ישראל בארגנטינה. זו נגזרת של פרשת רון ארד, ומחירה גדול".

לעומת זאת, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק דוחה את האפשרות שניתן היה לשחרר את ארד. "לא הייתה באמת הזדמנות. אילו הייתה אפשרות להביא את רון ארד תמורת, למשל, 1,000 אסירים – ממש להביא אותו, לא רק מידע – ישראל הייתה נכנסת למו"מ והוא היה מובא בעסקה דומה לזו של שליט. אין דבר כזה. אם שחררו חיילים שנשבו בשל שטות מבצעית במחיר כזה, אותו לא היו משחררים?".

 

מאחורי הקלעים בפרשת שליט

הטראומה של אובדן חייל חי בשבי נצרבה בתודעתו של כל ישראלי. במאבק לשחרורו של גלעד שליט הפיקו עוד לקח מן העבר. האמון שנתנה משפחת ארד במדינה והאזכורים המינוריים יחסית לעובדה שהוא בשבי, עד לתוצאה העגומה, היו כשלטי אזהרה למשפחת שליט. כאן התגייסו התקשורת והציבור ולא הניחו לנושא. "המאבק הציבורי צריך להיכנס לפרופורציות. בפרשת שליט המאבק הציבורי יצא מפרופורציות", אומר עמוס ירון. אבל מה הייתה מידת השפעתו האמיתית על מקבלי ההחלטות? לטענת אולמרט, לתקשורת תמיד קל יותר לתמוך בדרישות המשפחה, "מאשר לעמת את אביו של שליט עם האינטרס הביטחוני, למשל".

"היה לחץ ציבורי רחב, הפגנות והשתתפות של אנשים", נזכר אהוד ברק, שר הביטחון בעת שחרור שליט. "אבל אי אפשר להגיד שלא היה ניתן לעמוד בזה".

למרות הלחצים, אולמרט עומד על כך כי לעמדת ראש הממשלה יש משקל מכריע. "תמיד יכולתי לייצר רוב לעמדה שלי", הוא אומר.

אולמרט אולי לא יודה בכך, אבל ייתכן שתנועת המטוטלת – המושפעת גם מעמדות הציבור – השפיעה על עסקות השבויים גם בתקופתו. את גופותיהם של גולדווסר ורגב החזיר אולמרט בעסקה שמחירה לא היה פשוט לעיכול, במיוחד בשל שחרורו של אחד מסמלי הרוע המוחלט בתולדות הטרור בישראל, סמיר קונטאר, רוצחה של משפחת הרן בפיגוע המחריד בנהריה ב־79'.

את גלעד שליט, אולמרט התקשה להחזיר. חמאס דרש את שחרורם של 1,000 אסירים, וערב עזיבתו של אולמרט את בית ראש הממשלה בבלפור, כדי לטפל בענייניו המשפטיים, הועמדה עסקת שחרור על שולחן הממשלה. "סמוך לתום כהונתי חמאס כנראה הניחו שאם אני אעזוב ויבוא במקומי נתניהו למשל, הוא יהיה הרבה יותר נוקשה – הם לא ידעו אז לפרש אותו – והם החליטו ללכת לעסקה. שלחתי את ראש השב"כ יובל דיסקין למצרים יחד עם עופר דקל (המתאם לענייני שבויים ונעדרים דאז, נ"ק), כדי שיסייע לקבל החלטה בשטח בנוגע לאיכות האסירים הנדרשים. לא הסכמתי לתת יותר מ־325 אסירים.

"דיסקין נסע בידיעה שהוא סוגר עסקה! ואז צלצל ואמר לי, 'הלך עלינו. הם ראו את אהוד ברק מבקר באוהל של משפחת שליט ואז הם הקשיחו את עמדתם'. ניסיתי לעשות מאמץ אחרון ולהכניס לרשימה 18 אסירים איכותיים במקום 18 ממדרג נמוך יותר, אבל זה לא עזר". לימים, אומר אולמרט, "עמוס ידלין שהיה ראש אמ"ן אישר זאת בפומבי".

"את יכולה לכתוב שברק אומר שזה קשקוש", מגיב שר הביטחון המדובר. "זה סתם, זו המצאה, היות והוא לא הצליח לגמור את זה. כך אומרים אנשים שלא מצליחים לסיים משימה. היה צריך לתלות את זה במשהו".

ברוח הביקורת ההדדית שמטיחים ראשי הממשלה לשעבר זה בזה, אומר אולמרט כי "הייתי מוכן לעשות חילופים עם גלעד שליט. מה שהסכמתי היה מופרז, אבל החילופים שהציעו לי לא התקרבו באיכות ובכמות למה שביבי נתן. הוא עשה מכירה כללית!".

.

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יולי 2019.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook