fbpx

שעת הסין // המרוץ של סין לעמדת המעצמה מספר אחת // מאת אורן נהרי

כך נראית עלייתה של סין במאה ה־21, וכך היא קשורה להיסטוריה המפוארת של ציוויליזציה בת אלפי שנים, שהייתה לה הזדמנות שהוחמצה לשלוט על העולם – והיא לא מתכוונת להחמיץ אותה שוב

0

כותרת הכתבה הזו, "עלייתה של סין", היא ככותרת אינספור כתבות ומאמרים אחרים, ימי עיון, ספרים ומה לא. לכאורה כותרת ניטרלית, למעשה לא. מסתתרת בה הנחה מובלעת שהסדר הטבעי הוא שלטון המערב. הסדר המוכר של הדברים: ההגמוניה האירופית מאז מסעות התגליות והכיבושים של הפורטוגלים, הספרדים ואחריהם כל השאר, ההגמוניה של בריטניה במאה ה־19, של ארה"ב במאה ה־20 – שאל מול אלה, עליית סין היא כביכול איזה שינוי בלתי ברור, וכמובן מטריד ומפחיד, בסדר הנכון, הצודק.

בואו ניזכר שכולנו חיים בהווה. כלומר הזמן הנוכחי שבו אנו חיים, שאליו נולדנו, הוא נראה לנו הטבעי, הוא נראה לנו המשכה של ההיסטוריה. ובין אם אבותינו גרו בשטעטל בפולין ובין אם במלאח במרוקו, המערב היה אמת המידה שלהם, ושלנו. לא אמת המידה המרכזית – אמת המידה היחידה.

אנו רגילים למפת עולם שבה אירופה למעלה, אפריקה למטה. אסיה מימין, אמריקה משמאל, והים התיכון (וחשבו על משמעות השם) באמצע. למה בעצם? אנו חיים על כדור, זוכרים? למה סין לא באמצע? או הקוטב? והתשובה כמובן היא שזו ההסתכלות האירופית. נכון, הם אלה שיצאו לרחבי העולם לגלות ולחקור אותו, לבזוז אותו, להמיר את דתו, לכבוש אותו, לסחור איתו. ועדיין.

חשבו גם על המילה האנגלית להתמצאות – אוריינטציה. מהמילה אוריינט, מזרח. חשבו על מושגים כמו המזרח הרחוק – רחוק יחסית למה? כמובן: רחוק יחסית למרכז העולם, אירופה.

ועוד הוכחה למי שנזקק לה שראיית העולם שלנו מערבית, אפילו אירופית, למרות שאירופה מזמן ירדה מגדולתה – מהר, בלי גוגל: מי נשיא ארה"ב? נשיא רוסיה? מלכת אנגליה? שאלות מגוחכות, נכון? כולנו יודעים את התשובות. ועכשיו – מי נשיא סין? כמה ידעו את התשובה? מדוע כולנו – כולל אני – מכירים יותר פוליטיקאים אמריקאים ועד סופרים אנגלים, מאשר סינים בכל התחומים ומכל הזמנים? מדוע למשל רובנו המכריע אינו יודע שבמלחמת העולם השנייה למשל נהרגו יותר סינים מאשר גרמנים, יפנים ואיטלקים – יחד?

גם הסינים אינם אוהבים את המציאות הזו. הם מזכירים למערב המתנשא שהם נציגי ציוויליזציה בת 4,000 שנים, שהקימה את החומה הגדולה והמציאה את אבק השריפה, הנייר והמצפן, כשבצפון אירופה התהלכו על שניים פראים ודובים.

ישנה אימרה שבעוד שחברות עסקיות אמריקאיות מסתכלות על הרבעון הבא, סיניות מסתכלות על העשור הבא. נשיא אמריקאי מסתכל על הבחירות הבאות; אבל נשיא סין, שפטור מהבעיה הקטנה הזו של להיבחר בקולות העם, מסתכל למאה הבאה. ויש בזה משהו.

אז כמו הסינים נרחיק אל ההיסטוריה. כדי לדבר על ההווה והעתיד צריך לחזור מעט אל העבר, ולו כדי להבין את ראיית העולם הסינית, כיצד הם תופסים את העולם ואת מקומם בו.

החומה צילום Severin stalder, ויקיפדיה

החומה // צילום: Severin Stalder, ויקיפדיה

דלתות (או אוניות) מסתובבות

התורות המדיניות המודרניות הגדולות נוצרו במערב, אכן. הדמוקרטיה, הסוציאליזם, הפשיזם, הקומוניזם, הקפיטליזם, הלאומיות המודרנית. המסורת האירופית נשענת על שתי רגליים – מצד אחד המסורת היהודית־נוצרית, ומצד שני המסורת היוונית־רומית, שתיהן נאבקות זו בזו ומשתלבות זו בזו.

בסין קמה מסורת אחרת. שונה, שמתייחסת לאדם שהשפעתו מתמשכת אף שהלך לעולמו לפני כ־2,500 שנה – קונג פו דזה, הוא קונפוציוס. במילה אחת, המסורת הקונפוציאנית היא מצוינות שמרנית. ציות. ציות להורים, ציות למורים, ציות לזקנים, ציות לשלטון. השלטון הוא שלטון המנדרינים – ויש סיבה לכך שפקידים בכירים בבריטניה מכונים מנדרינים, על שם הבירוקרטים המשכילים של האימפריה הסינית. מודל בחינות הכניסה לשירות הקיסר בסין יהיה במידה רבה המודל עד עצם היום הזה, בניסיון להציב רף זהה שרק מי שיעבור אותו יהיה בשירות המדינה. זהו מודל של שמרנות ומצוינות, של התכוננות לבחינות בלתי נתפסות בקושיין. והמשך הלימוד המחמיר הזה הוא מודל שרואים אותו כניגוד למודל הורות מערבי של קבלה והכלה, של כולם מצטיינים, כולם מקבלים מדליות על השתתפות. החיים אינם רכים, אומרת סין. החיים אינם מלטפים. החיים הם תחרות, וצריך להכין את הילדים מגיל אפס. "אמא נמרה" קוראים לאמהות הסיניות במערב המכינות את צאצאיהן למצוינות. את מי זה מזכיר לכם? נכון, את היהודים של פעם, או לפחות כדימוי רווח שלהם.

אנחנו מכירים את פלאי העולם העתיק. אכן, מרשימים. את הבנייה הנהדרת של פרויקטים הנדסיים של האימפריה הרומית. מעולים, חלקם קיימים ומשמשים עד היום. אבל כדאי לזכור שסין באותה עת בנתה חומת ענק מרהיבה. שפלאי העולם העתיק המערביים אינם עוד, למעט הפירמידה של גיזה, והחומה הגדולה עומדת, ושפסלי הטרקוטה המרהיבים שנמצאו בקברו של צ'ין שה־חואנג־די הקיסר המאחד של סין שמת בשנת 210 לפני הספירה, הם שכיות חמדה שאינן נופלות משום יצירה מערבית.

ואיך אפשר בלי "מה היה קורה אילו". הכירו את ג'נג חה, מוסלמי מיונאן, אזור שכבשה שושלת מינג. הוא הופך סריס (אגב, בדיוק אותה שיטה, הדוושירמה – איסוף הילדים – של העות'מאנים המגייסים יניצ'רים, חיל רגלים באימפריה שלהם). והוא נהיה נאמנו ואיש סודו של יונגלה, קיסר שושלת מינג השלישי. השנים הן סוף המאה ה־14 ותחילת ה־15. בשנת 1405 יוצא ג'נג חה למסע הראשון מתוך שבעה, סדרת מסעות המכונים 'מסעות האוצר'. הקיסר הסיני שולח משלחות (בעצם המילה "משלחות" או אפילו "ציים" קטנה על המציאות) כדי להפגין את עושרה ועוצמתה של סין, לקבל מנחות מהעמים הברבריים, ובעצם להכפיף את הממלכות הקרובות והרחוקות למערכת הקיסרית הסינית.

תיעוד המסע של ג׳נג חה בציור מהתקופה

תיעוד המסע של ג׳נג חה בציור מהתקופה

במסע הראשון השתתפו 317 ספינות, מהן קרוב ל־70 ספינות אוצר. גודל ספינת הדגל של ג'נג חה היה 120 מטרים (כמחצית מאורך הטיטניק), חמישה מפרשי ענק, 12 סיפונים. מספר אנשי הצוות היה 27,800, לכל הצי. כל משלחת מנתה, חוץ מהמלחים והלוחמים, גם כ־200 אנשי רפואה, שני מזכירים, שני רשמי פרוטוקול מטעם משרד הטקסים, חמישה אסטרולוגים, מספר שופטים צבאיים, פקיד בירוקרטי מטעם משרד האוצר ופקידים זוטרים נוספים. כל אחת מ־70 ספינות האוצר הייתה גדולה מניניה, פינטה וסנטה מריה, שלוש אוניותיו של קולומבוס, ביחד. עוד המחשה? המשלחות של מגלן ודרייק להקפת העולם מנו חמש אוניות, בהתחלה. הצי הסיני – פי 63.

שלושת המסעות הראשונים היו לאינדונזיה וסרי לנקה של היום. המסלול במסע הרביעי הוארך למצרי הורמוז (עומאן של היום). במסעות מספר חמש, שש ושבע (השביעי כבר נערך תחת הקיסר הבא) הגיע הצי לחצי האי ערב ולמזרח אפריקה, קניה של היום. בספרו '1421' טוען הסופר גאווין מנזיס כי אוניותיו של ג'נג חה הפליגו גם אל האוקיינוס האטלנטי, וגילו את מערב אפריקה, צפון ודרום אמריקה, אנטארקטיקה, אוסטרליה ואוקיינוס הקרח הצפוני, ואף התיישבו בחלקם. תיאוריה זו שנויה במחלוקת, ואינה מקובלת על רוב הקהילה המדעית. ג'נג חה, מגדולי הימאים בהיסטוריה, מת בים בשנת 1433. המסעות היו הצלחה אדירה. סין הייתה המעצמה הימית הגדולה והחזקה בעולם כולו, בלי מתחרים באמת. הם הביסו ציי פיראטים, הביאו מנחות, אבל אחרי המסע השביעי – הקיסר מורה להעלות את הצי על החוף ולשרוף אותו. מדוע? זו אחת החידות הגדולות בהיסטוריה. סין מחליטה להסתגר בתוך עצמה, לא להיטמא על ידי הברברים עגולי העיניים, המביאים מתנות מביכות בעליבותן, המנסים לבזוז את אוצרות סין (שני נזירים, למשל, החביאו תולעי משי במקלותיהם כשחזרו לצרפת – והחלו את תעשיית המשי הצרפתית; אחרים הביאו את סודות החרסינה). סין כל כך מתקדמת לעומת אירופה, שאין להם, לדעתם, מה ללמוד מהברברים. וכמובן, אסור להם ללמוד מהברברים.

לא נשכח את ההשפלה

זה יתברר במהרה כטעות. והמשתנה הקריטי בעליית המערב יהיה המצאה שמקורה בסין. ממציא הנייר הוא סיני, צאי לון, וגם ממציא הדפוס היה סיני בשם בי שנג. והוא ממציא את הדפוס 1,000 שנה כמעט אחרי המצאת הנייר, בשנת 1040 על פי ההערכה. אבל ההמצאה הסינית לא תשנה את העולם – בגלל כתב הסימנים. כל סימן מבטא מילה. כלומר לבי שנג אמורות להיות אותיות חרסינה בכמות בלתי סבירה – לכתב הסיני אז יש כ־80 אלף סימנים, וזה בלתי יעיל בעליל. אז בסין הדפוס נותר בגדר שעשוע, אבל במערב הדפוס יומצא מחדש בידי גוטנברג, מאות שנים אחרי, ממש באותן שנים של הרנסנס ושל מסעות התגליות. התנ"ך הראשון מודפס ב־1450, 17 שנים אחרי שהצי של ג'נג חה מועלה אל החוף, 30 ומשהו שנים לפני שדיאש יקיף את אפריקה, קולומבוס יגיע לאמריקה, ודה גמה להודו. הדפוס יביא מהפכה פילוסופית, שתגרום למהפכה מדעית, שתביא מהפכה טכנולוגית, שתביא למהפכה התעשייתית. וכל זה יקרה במערב. סין תמשיך להיות מעצמה מבוססת חקלאות, בירוקרטית, קופאת על שמריה. גם ההמצאות הצבאיות הסיניות (הם היו הראשונים להשתמש באבק שריפה ובתותחים) לא יפותחו, בניגוד לאירופה.

ועדיין – בשנת 1800, מעט לאחר תחילת המהפכה התעשייתית, ובעצם מהמאה ה־15 עד ה־19, כלכלת סין היא הגדולה ביותר בעולם, ומהווה שליש מהתוצר הלאומי העולמי. זה לפני 200 ומשהו שנים בלבד.

ואז, אחרי מאות שנים של קיפאון ומדי פעם הדחת שושלת, בבת אחת באה ההתרסקות, הקריסה – קצת כמו שקורה לאימפריות אחרות, למשל העות'מאנית, או ההבסבורגית. רק בלי מלחמת עולם כזרז. '100 שנות ההשפלה', נקרא הפרק הזה בסין.

בשנת 1839 מתרחשת 'מלחמת האופיום' הראשונה. חברת הודו המזרחית הבריטית מגדלת אופיום בהודו, ומחפשת למי למכור – ויש, ממש ליד הודו, סין. הקיסר הסיני מנסה לעצור את זרימת האופיום לסין, וחברת הודו המזרחית ובריטניה – מי אמר הון־שלטון ולא קיבל – יוצאות למען המשך המסחר החופשי. קפיטליזם של סמים. מלחמת האופיום מתחילה את אותן '100 שנות ההשפלה', בעצם 110, בין 1839 ל־1949.

אי אפשר להבין את סין של היום בלי להבין את מושג '100 שנות ההשפלה'. והם צודקים לחלוטין בדברים רבים: למשל, כאשר אנחנו מדברים על האגרסיביות הסינית, על ההתפשטות הסינית, הם מבקשים להזכיר למערב שמאז בניית החומה הגדולה שום חייל סיני לא פלש למערב. שהם העלו את הצי של ג'נג חה אל החוף ושרפו אותו. לא אנחנו הגענו לכל מיני מקומות בעולם, אומרים הסינים, תקענו בהם דגל ואמרנו שמאותו הרגע הם שייכים לספרד, פורטוגל, אנגליה או הולנד. לא אנחנו שלחנו צבאות וציים לפלוש לכל היבשות. אתם, בני המערב, אתם אלה שפלשתם, אתם אלה שהכרחתם אותנו לסחור איתכם, אתם באתם והפצתם את תרבותכם, דתכם, כלכלתכם, שאתם החלטתם שהן העילאיות והיחידות והנכונות.

הפגנה בהונג קונג נגד חוק ההסגרה לסין צילום Dale De La Rey, AFP via Getty Images IL

הפגנה בהונג קונג נגד חוק ההסגרה לסין // צילום: Dale De La Rey, AFP via Getty Images IL

בתום המלחמה בריטניה מספחת את הונג קונג. 12 שנים אחר כך פורץ מרד טאיפינג, ובמהלך שנות המרד מתים במלחמה וברעב עשרות מיליוני סינים. במהלך המרד פורצת מלחמת האופיום השנייה – שוב הקיסר מנסה לעצור את זרימת האופיום, שוב מלחמה, שוב גזילת קרקעות מידי סין: בריטניה מספחת את קאולון ובורמה, צרפת את הודו־סין, רוסיה קובעת את הגבול בנהר אמור ומקימה שם את ולדיווסטוק, סין נאלצת להיפתח למסחר מלא עם המערב. ב־1894 יפן מצטרפת לביזה, כובשת את קוריאה ואת טייוואן מידי סין. מרד הבוקסרים בשנת 1900, ניסיון כושל בגאווה לאומית ובחסות החצר הקיסרית, שדוכא בידי המערב אחרי המצור בן 55 הימים על רובע השגרירויות הזרות בבייג'ינג. הבריטים פלשו לטיבט שלוש שנים אחר כך. ב־1911 נפלה הקיסרות, השושלת האחרונה – שושלת צ'ינג, המוכרת גם כשושלת מנצ'ו, ששלטה מהמאה ה־17. החלה תקופת הרפובליקה – תיאורטית, כי מתחיל בעצם עידן של אילי מלחמה ותקיפים מקומיים השולטים כל אחד באזור שלו, והארץ הופכת לשממה מוכת מלחמות. מתוך עידן זה קמים שני ארגונים מתחרים, שתי אידיאולוגיות – השלטון הלגיטימי פחות או יותר של הקוומינטנג בהנהגת צ'יאנג קאי שק, והקומוניסטים בהנהגת מאו דזה־דונג. הם ייאבקו זה בזה קרוב ל־40 שנה, עם הפסקות – למשל בזמן מלחמת העולם השנייה, עד הניצחון הקומוניסטי ב־1949.

שרידי כוחותיו של צ'יאנג קאי שק נמלטים לטייוואן, כובשים אותה – ועושים טעות בעלת משמעויות היסטוריות: צ'יאנג קאי שק משוכנע משום־מה שהעם הסיני מתגעגע לשלטונו הכושל. הוא בטוח שעוד מעט הם יתפכחו משלטון מאו ויבקשו ממנו לשוב. ועל כן הוא לא מכריז על טייוואן (שלמעשה לא נמצאת בשלטונה של בייג'ינג מאז 1894) כעל מדינה עצמאית, 'סין הלאומנית' כפי שהיא כונתה – אלא שהיא מחוז של סין, חלק מסין, כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש את השלטון על סין כולה בשעת הכושר. לא עלה על דעתו שכאשר הוא אינו מנתק את טייוואן מסין, משמע הדבר הוא שלא רק לטייוואן יש תביעה על סין – אלא שלסין יש תביעה על טייוואן.

הזינוק הגדול קדימה

הסתיימו רשמית 100 שנות ההשפלה – כאשר אוכלוסייתה של סין מונה 400 מיליון בני אדם, 80% מהם אינם יודעים קרוא וכתוב, ותוחלת החיים הממוצעת היא 35 שנים.

הסימן הברור הראשון לשינוי הוא מלחמת קוריאה. סין פולשת לקוריאה כדי לעצור את התקרבות כוחות האו"ם, למעשה כוחות ארה"ב, אל נהר היאלו, לגבול בין קוריאה לסין. כוחות ארה"ב נסוגים, כמעט מתמוטטים, אבל מחזיקים מעמד. הם מייצבים קו שיחזיק מעמד שלוש שנים עד חתימת הסכמי הפסקת האש. סין, שזה עתה סיימה מלחמת אזרחים, מצליחה לצאת בתיקו מול המעצמה החזקה בעולם. זו הפעם הראשונה מלבד מלחמת 1812 שבה ארה"ב לא מנצחת במלחמה, ולימים היא תלמד שוב, ובמחיר יקר יותר, את הלקח שאסור להיכנס למלחמה יבשתית באסיה.

לכאורה תמה התקופה המתמשכת שבה המערב אילץ אותה למסור שטחים, לחתום על הסכמים איומים, למכור בנזיד עדשים את אוצרותיה, ומעתה ואילך הכל ישתפר, כן? מה פתאום.

מאו דזה־דונג מנסה לעשות את מה שעשה סטלין כמה עשרות שנים קודם לכן – להפוך מדינת ענק חקלאית, מפגרת טכנולוגית, במהלומה אחת, במחיר נורא, למעצמה תעשייתית, מדעית, צבאית. לסטלין זה הצליח, כי לברית המועצות הייתה תשתית: הרי ברוסיה הצארית היו אישים כמו אבי הטבלה המחזורית מנדלייב, לומונוסוב, זוורקין הבונה את הטלוויזיה הראשונה בעולם בשנת 1907, היו רכבות, תעשיות, שכבת משכילים. בסין אין.

מאו דזה דונג עם פועלים, 1950

מאו דזה דונג עם פועלים, 1950

מיד אחרי מלחמת האזרחים – ייצוב השלטון; וכמו בברית המועצות – קולקטיביזציה. זה עלה בכמה מיליוני מתים ברעב. ואז – 'מסע 100 הפרחים'. עד היום לא ברור אם הייתה כוונה אותנטית לשחרר לחץ או לבדוק מי המתנגדים, כנראה השני. מאו מעודד ביקורת פנימית בונה, הסיסמה היא "יפרחו להם 100 פרחים". אחרי שישה שבועות של ביקורת מלאה מדי – לא רק על טעויות מקומיות אלא גם על השלטון עצמו – התברר לפרחים שהעזו ללבלב בניגוד לצו המפלגה, שהייתה להם טעות בחישוב. הוצאו להורג מאות אלפים. מיליון ויותר נאסרו.

ב־1958, התאריך הגורלי הבא – הזינוק הגדול קדימה. קומונות־על משולבות בקולקטיביזם, תיעוש ובניין. הקומונות היו אמורות לעסוק בתעשייה קלה, ולשחרר את התעשייה לפרויקטים כבדים. התוצאה הייתה קטסטרופה. בין 30 ל־50 מיליון מתים ברעב – המזון נמכר לחו"ל, האיכרים חיו על פחות קלוריות ליום מעובדי הכפייה באושוויץ. ב־1960 לבדה מתו מרעב 22 מיליון בני אדם. יש עדויות על קניבליזם. מאו פונה אל ליו שאוצ'י ודנג שיאו פינג, שיצילו את המדינה ואותו. הם – יו"ר הנשיאות ומזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. הוא יו"ר המפלגה.

הם אכן מצילים את המדינה, אבל מתפשרים אידיאולוגית. לא חשוב אם החתול שחור או לבן, אומר דנג. אם הוא תופס עכברים הוא חתול טוב. לא חשוב אם החתול שחור או לבן? קומוניסט נאמן או בורגני? התוצאה חשובה, לא הטוהר האידיאולוגי?! מאו יוצא להפיכת נגד. מהפכת התרבות. משמרות המהפכה, הצעירים מנופפי הספר האדום הקטן של מאו, היו לסמכות העליונה, ושום גוף לא הורשה להתערב במסע הטיהור שלהם. ליו שאוצ'י הורעב למוות, דנג נשלח למחנה עבודה, בנו הופל מקומה גבוהה במהלך חקירתו ונותר משותק.

ואז, במצב הזה, אחד מגדולי לוחמי המלחמה הקרה המערביים, ריצ'רד ניקסון, בהשראת יועצו הנרי קיסינג'ר, מכה את העולם בתדהמה ומתחיל את ההתקרבות בין סין העממית לארה"ב. מושב מועצת הביטחון הסינית מועבר מטייוואן לסין. ביום אחד טייוואן מאבדת לגיטימציה, וסין מוחזרת מהשוליים הלא משפיעים של אסיה אל לב העולם. אבל עדיין מדובר במדינה מפגרת טכנולוגית, ענייה, עתירת כוח אדם וזהו בערך. אמנם בימי מאו מספר התושבים עלה מ־400 ל־700 מיליון, וסין מתפארת שתוחלת החיים עלתה רשמית ל־70 שנה ואחוז יודעי הקרוא וכתוב זינק ל־93%. נתונים שלא הייתי שם את ידי באש שהם מדויקים.

קומוניזם? לא בדיוק

מאו מת ב־1976. אחרי מאבק כוחות, ולמזלה של סין, תפס את השלטון דנג שיאו פינג. ידידו, יריבו, שותפו לדרך ואויבו של מאו. והוא מתחיל לשנות את כיוונה של סין. ראשית בביקור בסינגפור, שם הוא מקבל שיעורים על פתיחות כלכלית מראש ממשלתה לי קואן יו. הוא מתחיל לשלוח אלפי סינים לסינגפור להשתלמות.

הרטוריקה נותרת קומוניסטית, אבל בחיים חשוב יותר מה האדם עושה, לא מה הוא אומר. האיכרים מקבלים בהדרגה זכויות על אדמתם, יכולת למכור את מרכולתם באופן עצמאי. שנה אחר כך יצא לארה"ב. הוא נפגש עם הנשיא ג'ימי קרטר וביקר במטות קוקה קולה, בואינג ובמרכז נאס"א ביוסטון. מקומות סמליים, שהראו את סדר העדיפויות. הסיסמה היא ארבע מודרניזציות – כלכלה, חקלאות, מדע וטכנולוגיה, ביטחון לאומי.

בייג'ינג, 2019 צילום Greg Baker, AFP via Getty Images IL

בייג'ינג, 2019 // צילום: Greg Baker, AFP via Getty Images IL

הוא נפגש עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, שסיכמה איתו שהונג קונג תשוב לסין ב־1997. אחר כך פגישה דומה עם פורטוגל הביאה להצהרה דומה על מקאו, שתשוב ב־1999. ואגב סמליות – כששבה מקאו לשלטון סין, הייתה זו הפעם הראשונה זה 500 שנה שלא הייתה יותר מושבה אירופית באסיה. בהצהרות נאמר ששתי המושבות לשעבר ישמרו את חירויותיהן, במסגרת האמירה "מדינה אחת – שתי שיטות".

ב־1987, כשהוא בן 83, הכין דנג מסמך תכנון לעתידה של סין עד אמצע המאה ה־21, עם יעדים מוגדרים שיושגו בזמנים מוגדרים. עד כה כל היעדים הושגו לפני הזמן.

הערת אגב קטנה – בדיוק באותן שנים, שנות ה־70 וה־80 של המאה ה־20, העולם מנבא (לא בפעם הראשונה ולא האחרונה) את שקיעת ארה"ב לטובת אימפריה כלכלית אדירה מאסיה. ספרי ניהול, כלכלה, היסטוריה, גורואים למינהל, ניבאו את השתלטות יפן על העולם, איך בשלב הראשון ארה"ב תהפוך למושבה יפנית, מה לא. הספרים האלה נכתבו והמשיכו להתפרסם כשיפן שקעה למיתון עקב בועת נדל"ן ב־1989, מיתון שנמשך רבע מאה, ואף אחד מהספרים הכל כך מתוחכמים לא ראה ולא חזה את עלייתה של סין. ודאי לא כאשר אירועי טיין־אן־מן כמעט והפילו את משטר דנג, כשהקומוניסטים הזקנים באו אליו בטענות שבגלל הרפורמות שלו, הפתיחות הכלכלית, נכנסו לצעירים רעיונות מסוכנים על דמוקרטיה. הוא שרד, ושוב, למרבה מזלה של סין, החליט יורשו, ג'יאנג דזה־מין, אחרי היסוסים, לתמוך ברפורמות של דנג. ומאותו רגע הן הדוקטרינה השלטת. בפועל: מאו עדיין נמצא בכיכר ההיא, דיוקנו מפאר את סין, גופתו במאוזוליאום – גופתו של דנג נשרפה ואפרו פוזר בים. אבל סין של היום היא סין של דנג. ועם דנג היא מתחילה את הנסיקה האיטית, שהולכת ומאיצה.

דיכוי המהומות בטיין־אן־מן, 1989 צילום Peter Turnley, Corbis, Getty Images IL

דיכוי המהומות בטיין־אן־מן, 1989 // צילום: Peter Turnley, Corbis, Getty Images IL

זו הכלכלה, טמבל

בהתחלה לא שמו לב אליה. לא שמו לב למשמעות של הרפורמות, של המעבר מחקלאות ושדות אורז לייצור מוצרים זולים, ואז לייצור מוצרי אלקטרוניקה זולים, ואז יקרים, ואז מתוחכמים. בדיוק המסלול שעברו המתחרות הקודמות של המערב, יפן וקוריאה הדרומית.

אז דנג מוחלף בג'יאנג, המוחלף בחו ג'ינטאו, המוחלף בשי ג'ינפינג. ארבעה מנהיגים מעולים, השומרים על המשכיות, ועל שלטונם. שי, הנוכחי, רק מבצר את שלטונו יותר ויותר. הוא הפך נשיא לכל ימי חייו, ומשנתו היא חלק מהדוקטרינה השלטת של המפלגה הקומוניסטית. כן, סין קומוניסטית. תיאורטית – משמעות הקומוניזם הסיני הוא שהמפלגה הקומוניסטית שולטת במדינה ותו לא. מדובר בקפיטליזם פופוליסטי דיקטטורי. לא דיקטטורה בסגנון סטלין או מאו, שלא תהיינה אי־הבנות. אבל אין שום סובלנות לדורשי דמוקרטיה סינים, למשל.

ומה רוצה שי? מה באמת רוצה סין? על בריטניה נאמר שהיא הקימה אימפריה בהיסח הדעת. סין לא, סין מחושבת ומתכננת. זה לא אומר שהכל מצליח לה, אבל יש תכנון. ועד כה התכנון הזה משיג את יעדיו.

בואו נזכור – לפני 40 שנה איש לא העלה בדעתו שסין תהיה מתחרה ישירה לארה"ב. לפני 30 שנה ההערכה הייתה שהשלטון נופל באירועי טיין־אן־מן. לפני 20 שנה ההערכה הייתה שמסתיימת המאה האמריקאית – ומתחילה מאה אמריקאית חדשה. הגמוניה מערבית אמריקאית. וכל ההערכות השתנו. כי התחיל פרק עלייתה של סין.

מה קרה בעצם?

זה מתחיל באידיאולוגיה. באותו מרד של 1989. סין בגדול אומרת שדיקטטורה היא המפתח ליציבות, ויציבות היא המפתח לשגשוג. בסין האוכלוסייה היא כ־20% מהאנושות, עם כ־8% מהאדמות הניתנות לעיבוד של העולם וכ־4% ממי השתייה. והאדמות הולכות ונעשות מדבריות, והנהרות הזדהמו בשל התעשיות.

אז יש בעולם דיקטטורות נחשלות רבות – מצפון קוריאה ועד מצרים. מדוע סין שונה?

קרו שני דברים במקביל. האחד הוא שסין נפתחה – כלכלית. בשנות ה־80 התברר לחברות המערביות שהנה, יש קונים רעבים למוצריהן שיכולים להרשות לעצמם והם רבים מאוד – בסין, וכן ברוסיה ובשאר מדינות מזרח ומרכז אירופה. הדבר השני והמשמעותי יותר, ולא הבחינו בכך בזמן אמת – או לא הבחינו במשמעויות, וגם אם היו מבחינים זה לא היה משנה הרבה – הוא שחברות עסקיות רוצות להרוויח. ואחת התשומות הגדולות ביותר למפעלים ולחברות היא שכר עבודה. במפעלים האמריקאיים המאוגדים, מפעלי המכוניות למשל, עבדו מיליוני בני אדם בקווי הייצור. גם בחברות האירופיות. ועבודה בפס ייצור יכול לעשות פועל אמריקאי ללא כישורים מיוחדים – או פועל סיני. כך גם במפעלי הלבוש, חדרי ענק שבהם יושבות תופרות: הם יכולים להיות בישראל – או בבנגלדש. העולם נהיה גלובלי. השיעור הכמעט ראשון בכלכלה: אף שמדינה אחת מצטיינת יותר מאחרת גם בגידול תפוזים וגם בייצור מכוניות, עדיין רווחי יותר שתהיה חלוקת עבודה ועובד. מה גם שאנחנו כבר בשנים של אסכולת שיקגו, גלובליזציה, הפרטה, רווחיות מעל הכל, חברות נמדדות אך ורק במחיר המניה והצמיחה.

חבלי הצמיחה

סין היא מצד אחד שוק ענק, פוטנציאלי בהתחלה – ומצד שני בית חרושת ענק. אזורים שלמים בסין הפכו בעצם לבית חרושת אחד עצום. הם גם העתיקו וזייפו מותגים (וטכנולוגיות, ומה לא), אבל זה עדיין השתלם לחברות המערביות שייצרו שם כי הרווחים היו גדולים כל כך. הכלכלה נפתחה, אמנם תחת פיקוח פוליטי הדוק. ב־30 השנים האחרונות הכלכלה הסינית צומחת בקצב שנתי של כ־10%. אגב, השנה היא תהיה הכלכלה היחידה הצומחת בעולם.

סין הייתה לבית החרושת של העולם, והמשרות החלו לעבור מהמערב אל המזרח. התווית Made in China הייתה לסטנדרט ייצור המוני. ועדיין, לקח הרבה זמן עד שהתחילו להפנים את המשמעויות מרחיקות הלכת: ראשית בתוך סין – יותר מ־150 מיליון סינים, גברים, עזבו את הכפרים והיו לכוח עבודה במפעלים ובערים, שהחלו לצמוח לגובה, לרוחב ולעומק. אנו רואים זאת מדי פעם בחגים, שבהם עשרות מיליונים ממתינים לרכבות להגיע הביתה. עשרות אלפי כפרים ננטשו. היו בסין מיליון כפרים, כמה פעילים היום? לא ברור. הפערים החלו להתרחב, בין מעמדות, בין ערים לפריפריה.

מפעל תיקים של עלי באבא צילום Mark Ralstonafp via Getty Images IL

מפעל תיקים של עלי באבא // צילום: Mark Ralstonafp via Getty Images IL

בצד הזכות, הזינוק הכלכלי הביא לעלייה ברמת החיים הסינית בכללה – 600 מיליון סינים כבר אינם חיים בעוני קיצוני (הרף לעוני קיצוני הוא הכנסה בת פחות מ־50 דולר לחודש). לפני 40 שנה חיו 85% מאוכלוסיית סין בעוני מוחלט; כיום כ־10%. עם הזינוק בהכנסות, ודאי שיש השקעות בתחבורה, תשתיות, מבנים, רפואה, חינוך. התוצר המקומי הגולמי הסיני צמח מאז מותו של מאו ועד היום ביותר מפי 50 (!). אין לזה מקבילה בהיסטוריה, אולי מערב אירופה ואמריקה במהפכה התעשייתית, ולימים במהפכה הטכנולוגית.

השקעות זרות, מיקור חוץ, דה־קולקטיביזציה של החקלאות, פתיחת עסקים פרטיים, שוק חופשי יחד עם תמריצים באזורים הכלכליים המיוחדים, שהפכו בעצם לכלכלות שוק נפרדות בתוך המדינה, בעיקר בגואנגדונג, האינן ופוג'יין, בדרום מזרח סין, בשפכי הנהרות ובאזורים המנהליים המיוחדים – הונג קונג ומקאו – אלה החלו את הזינוק.

עכשיו, הייתה צמיחה גם בשאר העולם. בארה"ב באותן שנים ממש יש צמיחה מבוססת היי־טק, זינוק כלכלי מרשים לגמרי בימי הדוט־קום של שנות ה־90 ואחריהן. בשנות ה־80 נוסדו מייקרוסופט ואפל, לימים אמזון, גוגל, פייסבוק, טסלה וכל השאר. ההבדל הגדול הוא שהצמיחה האמריקאית באה מבסיס הרבה יותר גבוה, מכלכלה בשלה. כשאתה מתחיל מאפס, הזינוק שלך באחוזים יהיה הרבה יותר מרשים – וזה מה שהיה לסין.

נקודה נוספת היא מיקור החוץ – לסין, להודו, לבנגלדש. וארה"ב התעוררה כשהתברר לה שחברות התעשייה הקלאסיות שלה לא קיימות עוד. שבסיס התעשייה עבר לסין. וסין לא מסתפקת בלהיות בית החרושת הכנוע של ארה"ב – היא מתכוונת, בסבלנות, בחיוך, להיות מעצמה. והיא כבר. מבחינת ארה"ב מדובר בהפרת הסדר, בקריאת תיגר על הייעוד הברור של אמריקה – לתפיסת האמריקאים, כמובן – להוביל את העולם. מבחינת סין מדובר אמנם בשינוי דרמטי – יציאה מתוך סין – אבל בעצם לחזור להיות הכלכלה הגדולה ביותר, המעצמה החזקה ביותר, כמו שהייתה בעבר, לפני שהיו מושבות אנגליות ביבשת אמריקה, שהפכו לארצות הברית.

סדר מעורר אימה

אז ההתחלה היא כבית חרושת עולמי, וגם ההמשך, עד כה. אמנם סין לא הייתה לפתע לסינגפור. עדיין יש בה בתי חרושת ענקיים מסובסדים מהתקופה הקומוניסטית, יש תעשיות ענק בשליטת המדינה. אבל יש עוצמה כלכלית אדירה, שבתחומים מסוימים מתקרבת לארה"ב, ובמדדים מסוימים אף עברה אותה. סימן דרך סמלי.

זה בא עם הכבדת הלחץ הפנימי – עם רדיפת תומכי זכויות אזרח, רדיפת האויגורים (מיעוט מוסלמי מרקע טורקי במדינה). למרות שסין הומוגנית מאוד (92% מהאוכלוסייה הם בני האן), יש רדיפה של המיעוטים, בעיקר טיבט והמוסלמים. יש רדיפה של מאמיני הפאלון גונג. דיקטטורה קפיטליסטית. זה הפחד המכרסם בכל שליט סיני זה 2,000 שנה – חוסר יציבות פנימי, יבולים גרועים שיביאו לרעב, מרי ונפילת המשטר.

בתהליך הזה נוצרו לסין עודפי הון אדירים. מה עושים בהם? משקיעים, למשל באג"חים אמריקאיים. הרי יש לסין עודפי מסחר עצומים מול ארה"ב. לארה"ב יש חוב של כ־26 טריליון דולר, סין היא הבעלים של קרוב ל־2 טריליון מתוך החוב הזה. אבל זכרו שארה"ב היא המדינה היחידה היכולה להדפיס דולרים, ושאר העולם מאמין בדולר ומחזיק אותו כמטבע הרזרבי העולמי. לעת עתה.

ואחרי הכלכלה באה החשיבה האסטרטגית: מה הלאה. סין רואה את העולם, היא ראתה את התפרקות ברית המועצות בלי שום צער – מוסקבה, למשל, גיבתה את וייטנאם, אויבתה של סין. זה שהמערב בעיוורונו היה משוכנע שבגלל שסין קומוניסטית וברית המועצות קומוניסטית הן מתואמות ופועלות יחד, לא משנה את העובדה שהן לחמו על הגבול ביניהן, שיש להן אינטרסים שונים ומתנגשים, אבל כרגע לפחות הן משתפות פעולה נגד המעצמה ששתיהן שונאות – ארה"ב.

מבחינת סין מפת העולם לא השתנתה: יפן החזקה שכנה. קוריאה שכנה – ואסור שקוריאה הצפונית תיפול, כי אז עשרות מיליוני פליטים יציפו את סין, וגם תהיה בטווח הרחוק מעצמה קוריאנית (הדרומית) פרו־מערבית על גבולה. סין והודו – אויבת ותיקה – שכנות. ארה"ב שכנה דרך הצי השביעי. הרבה שכנות, הרבה בעיות, רבות מהן אגב בעלות נשק גרעיני. אז צריך להתחזק.

סין היא מעצמה גרעינית. יש לה את הצבא הגדול בעולם מבחינת כוח אדם, לא מפתיע. אבל בחישובי עוצמה היא נמצאת מרחק עצום מהצבא האמריקאי – צבא במובן גם של חיל אוויר וים. יש הבדלי עוצמה אדירים, אבל בעידן הנוכחי של לוחמת סייבר, של היי־טק ושל יכולת להשפיע על זירות קרובות – לסין יש עוצמה רבה מאוד, ודאי בשכונה שלה.

לכופף עם חיוך

סין פועלת בשיטה הישנה של נשיא ארה"ב טדי רוזוולט – דבר ברכות והחזק מקל גדול. היא פועלת עם מקל – ועם גזר.

ראשית יוזמת 'החגורה והדרך' (פרטים נוספים עליה ועוד, ניתן למצוא בכתבתו של חיים איסרוביץ שהתפרסמה בגיליון 42 של 'ליברל' על אודות סין ושי ג'ינפינג) – סין מבקשת לקשור את העולם אליה. כל הדרכים מובילות לבייג'ינג. יותר מ־8 טריליון דולר אמור הפרויקט הזה לעלות, יותר מטריליון כבר הוצאו. סין מצליחה להיות בקשרים טובים עם אויבות – בניגוד למשל למלחמה הקרה שבה מדינה יכלה להיות בת־ברית של ארה"ב או של ברית המועצות אבל לא של שתיהן. לסין קשרים טובים עם ישראל – ועם מדינות ערב. עם איראן – ועם סעודיה. ובעצם גם עם ארה"ב. סין משקיעה בכל מקום, ובחלק מהמקרים היא מממנת פרויקטים, שהם מלכודת חוב. מה הכוונה? היא מציעה פרויקט תשתיות, נניח, לאיים המלדיביים. נמל. כולם אוהבים פרויקטי תשתית, זה נראה טוב, מצטלם טוב, אפשר להרוויח המון כסף בשלמונים ושחיתויות. ואז מתברר שהמלדיביים לא יכולים לממן את הפרויקט. מה עושים? אין בעיה, אומרת סין, תעבירו לנו את הנמל. וכך בשקט־בשקט השתלטה סין על נמלים בשורת מדינות מפתח, ופתאום התברר להודים שהאוקיינוס ההודי הוא בעצם אוקיינוס סיני. כך גם בנושאים אסטרטגיים אחרים הקריטיים לסין – מזון למשל. טכנולוגיה למשל. סין פועלת בשלל זירות ומקומות, בריגול תעשייתי וריגול קלאסי, בהשפעה בשלל צורות. כן, גם בישראל, בכל הנ"ל.

הפרויקט הזה הוא החלק של ההשקעה שיכול לעורר אי־נוחות, אבל היא לגיטימית, והסינים יכולים למשל להזכיר לאמריקאים המודאגים חברה בשם 'חברת הפירות המאוחדת האמריקאית' שהשקיעה השקעות רבות באמריקה הדרומית, ניהלה מדינות. ממנה מגיע הביטוי 'רפובליקות בננות'. סין עושה זאת בעדינות, יחסית. כרגע.

אך לא בכל מקום. סין ניצלה את העובדה שהעולם מוכה בקורונה ובבחירות בארה"ב כדי לחסל את תנועת המחאה בהונג קונג. זוכרים? "מדינה אחת – שתי שיטות"? אז כעת זו מדינה אחת ושיטה אחת. תנועת הדמוקרטיה בהונג קונג חוסלה, מנהיגיה נעצרו. בטיבט מתבצע סוג של טיהור אתני. סין מציפה את טיבט בבני האן כדי לחסל את הלאומיות הטיבטית. והיא שבה ומזכירה לטייוואן שלא תחכה לנצח לאיחוד הצפוי. ואם טייוואן תכריז עצמאות, זו מבחינת סין עילה למלחמה.

ים סין הדרומי – זה המקום שבו סין אגרסיבית מאוד. יש תביעות על האזור מצד כל המדינות לחופיו – אבל יש גם פתגם האומר: איפה בג'ונגל יושבת גורילה במשקל שני טון? התשובה: איפה שבא לה. סין היא הגורילה, והיחידה שיכולה לעמוד מולה וליצור בריתות מולה היא ארה"ב, וארה"ב של טראמפ לא רצתה. טראמפ, אחרי ירח דבש לא קצר עם שי, החל במלחמת סחר עם סין מסיבות פוליטיות פנימיות, מלחמת סחר שעדיין מתנהלת.

סין משתלטת על שטחים ותעשיות באפריקה, היא שולחת נוכחות ליבשות שונות, לקוטב הצפוני, לירח. היא מנהלת קרבות בגבול הגבוה בעולם – בהימלאיה – נגד הודו, שנגדה ניהלה מלחמה בראשית שנות ה־60. תקריות גבול יכולות להפוך די מהר למלחמות. לא סביר במקרה הזה, אבל לא בלתי אפשרי. שוב – למה בעצם נראה לנו הגיוני שאסטרונאוטים אמריקאים שותלים את דגל ארה"ב ב'ים השלווה' שעל הירח, וכשסינים עושים זאת זה חמור ומדאיג? והכל מודעים למשמעות הסמלית, האומרת רבות על המדע והטכנולוגיה המגבים אותה, של דגל סין על הירח. מדוע זה בסדר שיש לוושינגטון ולמוסקבה נוכחות בכל מקום ולבייג'ינג אסור, או נראה תמוה?

סין מדאיגה, מזמן, את ארה"ב. היא מכופפת את היד בחיוך למדינה אחר מדינה, באמצעות שותפויות הסחר והכלכלה שלה. וכך קרא מזכיר הצי האמריקאי קנת בריית'ווייט להקים מחדש את הצי הראשון באוקיינוס ההודי, כ־50 שנה לאחר שנסגר, כחלק מהמאמצים להתמודד מול ההתעצמות הימית של סין באוקיינוס השקט.

החודש יושבע ג'ו ביידן כנשיא ארה"ב. תיק סין יהיה החשוב ביותר מבחינת יחסי חוץ, ואולי כלכלה, שעל שולחנו. הנרי קיסינג'ר, בן 97 כיום, מייעץ להגיע להסדר עם סין. היא חזקה מדי, גדולה מדי ולא עומדת להיעלם. התיאוריה גרסה שצריך לשלב את סין בכלכלת העולם, להכניס אותה למסגרות הכלכליות העולמיות ובהדרגה היא תהיה קפיטליסטית יותר, דמוקרטית יותר. לא קרה. קפיטליזם בהחלט, אבל דמוקרטיה? להפך.

שנגחאי צילום מתוך ויקיפדיה

שנגחאי // צילום: מתוך ויקיפדיה

חפש את הנבל הסיני

אז מה רוצה סין? מה החזון? להשתלט על העולם? לא. אבל בהחלט להשתלט על כל השטחים שהיא מחשיבה לחלק מהמולדת – כלומר טייוואן. זאת בראש ובראשונה.

היא רוצה עמדת השפעה, ובעצם להיות נותנת החסות של הסביבה שלה. ארה"ב כמעט יצאה למלחמה גרעינית כי הסובייטים נכנסו למרחב שלה, לקובה. רוסיה מפילה משטרים ופולשת לגיאורגיה ואוקראינה ומתערבת בארמניה ואזרבייג'ן ושאר הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, מה שנקרא העולם הרוסי – 'רוסקי מיר'. כך גם סין. היא אסרטיבית – רק שסביבה יש מתחרות, שאינן חלשות. הודו, יפן, רוסיה. היא רוצה שליטה על ים סין הדרומי, היא רוצה שיספרו אותה במאבק על הקוטב הצפוני, היא חודרת לאפריקה. ההעדפה שלה היא תמיד כלכלית. לא הפגנת כוח של נושאות מטוסים. אבל כלכלה היא כוח. והחברות הסיניות מתחילות להיות תחרות קשה לאמריקאיות, בכל תחום.

הנה דוגמה נוספת למי שמחפש, לעליית השפעתה של סין מול ההתכנסות האמריקאית: בחודש נובמבר חתמו 15 מדינות על הסכם הסחר הגדול בעולם, המקיף כמעט שליש מהכלכלה העולמית. השותפות הכלכלית נחתמה בין מדינות ה־RCEP, הכוללת עשר מדינות דרום־מזרח אסיה, כמו גם קוריאה הדרומית, סין, יפן, אוסטרליה וניו זילנד. ארה"ב הייתה בהסכם, אבל יצאה בתקופת טראמפ. הודו לא בפנים, אבל מוזמנת. ההסכם נתפס כגידול של השפעת סין על כלכלת אגן האוקיינוס השקט. זה העתיד. הסכמי סחר, כשלכולם ברור מי מחזיק בסוף את המקל הגדול, משפיע על מדינות ועל חברות כלכליות שירצו מאוד לעשות עסקים בסין – וילחצו על ממשלותיהן להתעלם מדברים קטנים כמו דיקטטורה, זכויות אדם, העתקת טכנולוגיה, כאלה.

בעוד סין תהיה היחידה שכלכלתה לא התכווצה ב־2020 – זו האמריקאית התכווצה בקרוב ל־5%. כלכלות גוש האירו ביותר מ־8%. הסינית צמחה בכ־2%. הרבה פחות ממה שחזו לפני הקורונה, ועדיין נתון מדהים, ודאי למדינה שרוב אוכלוסייתה הייתה בסגר בתחילת השנה.

וגם תרבותית – השוק הסיני בעצם משנה את האופן שבו הוליווד למשל עושה עסקים. סרטים מופנים לסין. ומה שסין לא אוהבת, לא יועלה. אין יותר נבלים סינים בקולנוע המיינסטרים, אם שמתם לב. לא מסין עצמה, בכל מקרה.

סין לא רוצה להיות שליטה יחידה, או לפחות מכירה במגבלותיה. אבל היא ניצלה היטב את הוואקום שיצרה מדיניות 'אמריקה תחילה' של טראמפ, כדי לקחת עמדת הובלה בתחומים רבים – למשל איכות הסביבה. סין הפנימה את משמעות הזיהום התעשייתי של מי השתייה ושל האוויר, ונאבקת בו. גם כדי למנוע אי־שקט של האוכלוסייה פנימה.

המאה הסינית. סוף דבר

סין מתעצמת משנה לשנה. תהליך בלתי הפיך? לא. אבל היא לא תהיה מספר 1 בעתיד הקרוב. היא מסתכלת למעלה, אל ארה"ב – אבל גם למטה, אל הודו למשל, שהודיעה על תוכנית ענק של תמריצים למשוך חברות גלובליות. בעיקר אלקטרוניקה, היי־טק, תקשורת, רפואה, טכנולוגיה חקלאית. הודו היא מדינה של דוברי אנגלית, חרוצים, משכילים. דמוקרטיה. וגם בירוקרטיה מייאשת. סין חזקה בהרבה מהודו, כעת. לתמיד? לא בטוח.

סין ורוסיה מציגות מודל של דמוקרטיה בלתי ליברלית. בעצם דיקטטורה מוגבלת. המודל מצליח בתחומים רבים – אבל כבר נאמר שכידון של רובה הוא דבר נפלא. אפשר לעשות איתו המון דברים. רק דבר אחד לא: אי אפשר לשבת עליו. המשטר הסיני יושב על כידונים, העטופים במצב כלכלי טוב שהולך ומשתפר. אבל הציפיות עולות כל הזמן. כל עוד הכל מצליח – הכל טוב. מה יקרה כשיהיה משבר? איננו יודעים. סין, וגם רוסיה, מצד אחד מתפשטות ומהוות איום, אבל מנגד נמצאות בחשש מתמיד. סין בחשש שלא תוכל לספק את צורכי אוכלוסיית הענק, והצרכים עולים עם הציפיות. חשש ממרי פנימי, דרישה לדמוקרטיה, לזכויות מיעוטים.

אבל דבר אחד ודאי – המאה הנוכחית תהיה סינית. אולי סינית־אמריקאית, אבל סין תקבע כללי משחק חדשים־ישנים. קונפוציוס, מייסד עלי אקספרס ג'ק מא, שי ג'ינפינג – תלמדו את השמות האלה ואת השקפותיהם, חזונם, מדיניותם. הם ישפיעו עלינו ועל צאצאינו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook