fbpx

שסעת עם יחסי ציבור | הטור של אמיר אורן

0

רגע לפני שבחירת יועץ משפטי חדש יוצאת לדרך, הופכת סוגיית פיצול הסמכויות שלו למעניינת לא פחות מזהות מחליפו של מנדלבליט

ב־1 בפברואר 2022 יהיה לישראל יועץ משפטי חדש במקומו של האלוף בדימוס עו"ד ד"ר אביחי מנדלבליט, שרשרת תארים מרשימה לאדם הממוקם על רצף היועצים לדורותיהם הרחק מהצמרת – חיים כהן, מאיר שמגר ואהרן ברק – וקרוב יותר ליוסף חריש ולאליקים רובינשטיין שבמורד.

שלא כבמינוי פרקליט המדינה, שם עומד היועמ"ש בראש ועדת האיתור ויכול להשפיע בהצבעתו ובהמלצתו על החלטתה, אין בכוחו להוריש את תפקידו למועמד המועדף עליו. יהודה וינשטיין, לפני שש שנים, לא היה בוחר במנדלבליט; אילו נשמעה דעתו, היה פוסל אותו. אבל איש לא יפריע לחברי ועדת האיתור לקבל ממנדלבליט ברכה למועמד החביב עליו, כגון הפרקליט הצבאי הראשי אלוף שרון אפק (ראוי) או המשנה ליועץ רז נזרי (פחות).

שלא כבסבבים קודמים, הפעם יהיה לסוגיית ה"מה" משקל שווה ל"מי" – האם יפוצל תפקיד היועמ"ש, כך שתקולף ממנו ראשות התביעה הכללית. שר המשפטים גדעון סער מעוניין בכך, אך ספק אם יצליח לחוקק פיצול בטרם יעבור תיקו לאיילת שקד.

הרעיון ישן. הוא נדון, ונדחה, לפני רבע מאה, בוועדת שמגר לעניין מעמד היועץ והליכי מינויו (והדחתו). הנימוקים לכאן ולכאן ידועים. ליועמ"ש סמכות מחומשת: לפרש את החוק עד שבית המשפט העליון יאמר אחרת, לעמוד בראש התביעה, לשמש בא־כוחה של המדינה בבג"ץ, להוביל את תהליך החקיקה ולייצג את האינטרס הציבורי.

שמגר ואחרים, ביניהם כל היועצים הבולטים, התנגדו לבריאת מפלצת דו־ראשית. לדעתם המבנה הקיים, על כל פגמיו, עדיף על שניים הנושאים בכתר אחד, זה לפרשנות וזה לפרקליטות, זה שם וזה גר, זה מנדל וזה בליט, באין ברשות המבצעת מכריע סופי במחלוקת ביניהם. כיום הדובר המובהק של ההתנגדות לפיצול הוא היועץ ושופט העליון בדימוס יצחק זמיר.

ואכן, במקור הייתה כוונה רעה לשנות מצב טוב. המניע הסגיר את הזוממים: הם רצו לגונן על פוליטיקאים הנחשדים בשחיתות. כך נהגתה גם התוכנית "שסוכלה במאמץ רב לפקיחת עיניו של המפכ"ל החיצוני רוני אלשיך" להחלשת המשטרה באמצעות הפרדת יחידת־העל לחקירות להב 433 מאגף החקירות והמודיעין; החוקרים היו יעילים מדי.

שמגר, וכמוהו גם עדנה ארבל, שהייתה פרקליטה־שופטת־פרקליטה־שופטת, החשיבו את המגע עם השטח. הרי כתבי אישום צומחים מהמעשה לא פחות מאשר מההלכה. נדרשת בקיאות מעודכנת במציאות של חקירות המשטרה ועבודת פרקליטי המחוז. יועץ מנותק, המרחף בחלל החיצון של פלפולי האקדמיה, לא יצלח כמנהיג מקצועי לגייסותיו.

סער, שהיה העוזר של ארבל בתקופת חקירות רגישות נגד אישי ציבור, מכיר היטב את הבעייתיות הגלומה ביחסי היועץ עם הפוליטיקאים הממנים אותו ויושבים איתו, ובה בעת נכללים בקבוצת הסיכון של אישוריו להעמדתם לדין. החותר לתפקיד, מחזר ולא מחוזר, אסיר תודה על ברכת ראש הממשלה והשרים המרכזיים למינויו, ורק במהפכות אסירים נעשים לסוהרים. האם ילחץ היועץ בחמימות את ידו של רה"מ ואז יאזוק אותה?

זאת שסעת אמיתית, לא מדומה, פיצול אישיות המזמין פיצול תפקידים, אך בחשבון האחרון זאת רק שסעת עם יחסי ציבור, לא מחלה אנושה. ניתן להתגבר עליה. הכל תלוי בטיב המינוי. ברק, ערב בחירות לכנסת, דחק את יצחק רבין – מי שמינה אותו ליועמ"ש – להתפטרות מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים המשפחתי בבנק וושינגטוני. מנדלבליט ניסה כמעט שש שנים לחיות בשלום, אך שלא כדרך הטבע, עם חקירות, תביעות ומשפט נגד מי שהעניק לו מינוי למזכיר הממשלה ושבלעדיו לא היה מתמנה ליועמ"ש. להחזיק את אקדחו בנרתיק, לשלוף אותו מאוחר ככל האפשר ולירות קליעי סרק לצד אש חיה.

איש הגון הוא, מנדלבליט, המחזיר טובה תחת טובה, ולעיתים גם תחת רעה. אף שהפך יעד להתקפות פרועות, הוא גמל לנתניהו שני חסדים גדולים. תחילה הרגיע את החזית הביתית, הבלפורית, כשבניגוד להמלצת הדרגים המקצועיים שמתחתיו ניכש מתיקי האלפים את שרה ויאיר, לחץ על אותם דרגים להסכים להסדר מביש עם שרה בתיק המעונות, ולבסוף חסך לה – ובכך עלה לאוצר המדינה – 120 אלף שקל. בהמשך העניק למיטיבו, שהיה לחשוד ולנאשם, שנת שלטון והיתר לשוב אליו גם אם יאבד לו, כאשר צייד את בג"ץ בחוות דעת המאפשרת לעומד לדין באישום פשע – שוחד – להרכיב ממשלה.

מנדלבליט נאחז בעתה, ובעקבותיו גם שופטי בג"ץ, פן האספסוף יעשה בהם או במוסדותיהם שפטים, לכן צימקו את ראשיהם והשאירו את נתניהו בכיסאו עד שבאו הבוחרים וסילקו אותו משם. היועץ והשופטים ויתרו על מנהיגות מוסרית והלכו אחר האוכלוסייה, לא לפניה. אותם משפטנים, אותן משפטניות, שהסבירו מדוע ראשי עיריות פסולים, הכשירו את השרץ בדרג ראשי הממשלות. לא מכוח החוק, אלא לפי חוק הכוח. מה שנראה עקרוני ונאות וראוי לנוכח 20 אלף תושבים בעיירה ואף 200 אלף בעיר, התהפך כמו שופט מסויט על יצועו מול חזיונות 2 מיליון הקמים על הערכאות הגבוהות למרמס.

תבהלה עצמית זו נבחנה והופרכה, כי אחד מגדולי הישגיה של מחאת בלפור היה סימון יחסי הכוחות ברחובות, בכיכרות ובהפגנות: אומץ אזרחי מול קומץ ביביסטי; הרוב היה יותר פרו־חוק מאוכפי החוק בכבודם ובעצמם.

הקולר הכבד והמשתק ביותר על צוואר היועץ המשפטי הוא תיאורו ככשיר לכהן כשופט בעליון. נשמע כמו צל"ש, אך למעשה זהו רק פז"ם, תנאי במכרז – ותק של חמש שנות שיפוט במחוזי או עשור בעריכת דין. אין בכך שום אמירה איכותית, יכול להיות שופט/עו"ד טוב או רע, אבל בפועל זהו סימון יעד (אם היועץ רחוק דיו מגיל הפרישה משיפוט, 70) ושיקוף אופי. זהו פרדוקס היועץ: ככל שהוא חדור שאיפה לפסגת החוק, הוא מתרחק מאכיפתו. שולי גלימת העליון מסתירים את סוליות השוטר ואת חולצת הפרקליט שביניהם.

מזג שיפוטי הוא אויבו של הלוחם בשחיתות, של מרסן גלישת השררה לעבריינות. השופטים המחוזיים שהתמנו ליועצים (משה בן זאב, חריש, מיכאל בן יאיר, רובינשטיין) ראו בכך בעליל תחנה בדרכם לעליון, אף שמביניהם רק רובינשטיין, הסוגר המקורי של תיקי נתניהו, בא על שכרו. אופק קידום הוא יועץ רע. לכן, למשל, נקבע שמבקר השב"כ יהיה תפקיד אחרון בשירות, ורצוי שכך יהיה גם מזכיר צבאי לראש הממשלה. יועץ משפטי של המוסד למודיעין, המעוניין בתפקיד נוסף במטה המוסד, עלול לפנק את הרמס"ד בחוות דעת מתירנית מדי, לנוחותו הפרטית.

משטרה ופרקליטות לוחמניות מפריעות ליועץ, התלוי בפוליטיקאים לקידומו לעליון בתום כהונתו ולאחר 18 חודשי צינון – חצי מהקפאת הקצונה הבכירה. רודנות היועץ אמנם מאפשרת לו להחליט בניגוד להמלצת הזוטרים ממנו, אך הוא מעדיף להציג הסכמה רחבה יותר לעמדתו, כפי שעשה מזוז בהרכיבו צוות קוטבי לזה של ארבל בפרשת כתב האישום הגנוז נגד ראש הממשלה שרון.

רק לכאורה אמור היועץ לאזן בין העצות של המשנים הסלחנים לבין העצים של התליינים מהפרקליטות. איבה נודפת מהייעוץ כלפי התביעה. החיים היו נוחים הרבה יותר אילו הספק הסביר והמצב הנפשי, אשנבי המילוט של הפוליטיקאים, שכנעו למטה כמו למעלה. רובינשטיין אסר מלחמה לא על הפושעים, אלא על מי שנאבקו בהם, ארבל ועמיתותיה וראש אגף החקירות משה מזרחי; ומזוז, משנהו של רובינשטיין ויורשו, נזקק למחצית התקופה כדי להתפכח מגישה פשטנית זו ולעבור – בתיקי קצב ואולמרט – לצד החוקרים והתובעים.

מזוז לא תפס מרובה. הוא השאיר את תיק ליברמן לוינשטיין, שהשאיר את תיק המעונות של שרה למנדלבליט, שלחץ בכל כוחו על דוושת הבלם כדי שאחריתם של תיקי נתניהו תושאר ליורשו. אילו רצה לחזות בהרשעת נתניהו בעודו בתפקידו, היה מתחיל את פרשת התביעה בשדרת תיק 1000 ולא מסתבך בסמטאות הצרות של 4000.

כפל תפקידים הוא אילוץ, לרוב לשעת חירום. בשגרה הוא גורם להטיה. ראש הממשלה ושר הביטחון, חידוש של צ'רצ'יל – גם כדי לכפות שילוב ותיאום בין זרועות הים, היבשה והאוויר – במלחמת העולם השנייה, נשאר זמן רב מדי בדגם הבן־גוריוני. במקרה בולט במיוחד, מבצע כנרת ב־1955, הודה בן־גוריון שבהיותו גם ממלא מקום שר החוץ, בהיעדרו של משה שרת מהארץ, התחכם מדי באומרו שקיים התייעצות בין שלושת השרים. נתניהו הביא את העיוות עד לקצה האפל כשהתעקש להחזיק גם בתיק התקשורת. והיו מקרים נוספים, כמו יועץ ראש הממשלה ללחימה בטרור וראש הלשכה לקשרי מדע במשרד הביטחון, רפי איתן, שסיבך את המדינה בפרשת פולארד.

לא טוב היות הראש מכוסה בכובע כפול. איך, בדיוק? כובע על כובע? או הסרת אחד למען שני, לסירוגין? אך אם כבר נאחזים בדגם זה, הכומתה של התובע צריכה לגבור על מגבעת היועץ, הפוך מהמצב המתקיים זה שבעה עשורים, מאז שחיים כהן קודם מתפקיד כפול אחר, של פרקליט המדינה ומנכ"ל משרד המשפטים, ליועמ"ש; ושלא כמנדלבליט ורוב היועצים הספונים במשרדיהם ומתבשמים בישיבות הממשלה והקבינט, כהן מימש את אחריותו כראש התביעה בהופעות בבית המשפט העליון.

אם יימצא לוועדת האיתור, בהתמודדות בין הטוענים לכתר (כשברקע פטרוניהם ושתדלניהם), מועמד מעולה, איזה גלגול עכשווי של שמגר – שגם הוא לא היה נקי מהטיות – בניחוח ברק, אך בלי לכוון עצמו למסלולם לעליון ולנשיאותו, מה טוב; אז אפשר להימנע מהפיצול. לא כך אם תיקו שיסתמן בהצבעה ירתיע מועמדים ראויים, ומהדבוקה יגיח ממשיך הקו הממעיט של מנדלבליט או איזה שווה־ערך למבקר המדינה מתניהו אנגלמן, אמן הטיפול בליטוף.

שלושת בני משפחת נתניהו, ואיתם גם מקורב כראש המוסד הקודם יוסי כהן, קיבלו ממנדלבליט יחס מועדף, שרירותי, של טורף – לא תופר – תיקים, כי המחצית היועמ"שית של השסע התרגלה להשתרר על המחצית הפרקליטותית, בהנחה הסבירה ששופטי העליון ימשיכו להתנזר מהתערבות בהחלטות; ואם יתערבו – לו יהי כן, היועץ את נפשו הציל ולא ייאלץ להשפיל מבטו מול ראש הממשלה והשרים שמינו אותו.

זה עשוי להשתנות בעוד שלוש שנים – או שנתיים, אם עוזי פוגלמן יוותר בנדיבותו על השנה היחידה שתישאר לו כשאסתר חיות תפרוש – בהגיע תורו של יצחק עמית לנשיאות העליון. עמית, שופט המשדר רוח מרדנית־עוקצנית החורגת מהשמרנות האופפת את העליון בתקופת חיות, מסוגל לשנות את מעמד היועמ"ש מלמעלה, כי מלמטה – מהפוליטיקאים ומהמועמדים למשרה – הסיכוי לכך קלוש.

עד אז, היועמ"ש הבא, שלם או שסוע, כבר יתקרב לאמצע הדרך, ואם ממשלת בנט־לפיד תהפוך את התקליט, למשרד המשפטים תחזור איילת שקד, הפעם בלי החבר המשותף שלה ושל מנדלבליט, אפי נוה.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook