אחד החלקים הפחות מוכרים כיום במגילת העצמאות הוא ההתחייבות לכתיבת חוקה על ידי האסיפה המכוננת. היה אפילו תאריך יעד: "לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948". בפועל, חוקה לא נכתבה מעולם: האסיפה המכוננת השתמטה מחובתה והכריזה על עצמה ככנסת הראשונה. הלל קוק (פטר ברגסון), מאנשי הרוויזיוניסטים, התפטר במחאה וקרא למהלך הזה פוטש.
ההחלטה הזו, שעליה אנחנו עדיין משלמים, לא הייתה טעות או מקרה: זה היה רצונו המפורש של דוד בן־גוריון, שחשש שמא חוקה תכבול את ידיו. כך, ימי שלטונו הארוכים קבעו את דמותה של ישראל לדורות: מדינה נטולת חוקה, עם ממשלה חזקה מאוד, פרלמנט חלש ובית משפט שמקבל את עמדת הממשלה, מלבד במקרים חריגים.
כפי שמראה הדוח החדש של מכון זולת (דמוקרטיה לכאורה: מצב המשטר בישראל, שכתב עו"ד איתי מק), ישראל נשענה על יסודות סמכותניים מעורבבים ביסודות ליברליים, ובפועל מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית, ועודנה איננה כזו, אלא משטר היברידי, סמכותני למחצה וליברלי למחצה.
*****
היו גם צעדי נגד: באיטיות, בג"ץ הרחיב את זכויות האזרח – מפסק דין "קול העם" (חופש העיתונות) ופסק דין בז'רנו, שהכיר בחופש העיסוק. עם זאת, המדינה הייתה אתנית מלכתחילה, וניהלה מדיניות של הדרה ורדיפה כנגד אזרחי ישראל הערבים, לכאורה אזרחים, וניהלה אפליה ממוסדת נגד יהדות ארצות האסלאם.
הדוח ממשיך ומראה כיצד לאחר עליית הליכוד לשלטון ב־1977, נכנסה ישראל לתקופה קצרה של ליברליזציה ודמוקרטיזציה, שהושפעה מחשיפה לעולם, מסופה של המלחמה הקרה ומהתמקצעות של הפקידות, ששוב לא הייתה קשורה בטבורה למפא"י. הכנסת החלה למלא תפקיד מרכזי יותר, ושורה של חוקי יסוד חשובים התחילו לבסס מערכת מסודרת של זכויות אזרח ואדם.
עם זאת, כחצי שנה לאחר הפסקת המשטר הצבאי החלה ישראל בכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה, והיסודות הליברליים של ישראל מצאו עצמם בחיכוך בלתי פוסק עם הצורך לקיים משטר צבאי בשטחים הכבושים.
לאחר כ־20 שנים של דמוקרטיזציה, עלה לשלטון בנימין נתניהו, שהשתמש ביסודות הסמכותניים של המשטר ככלי לסיועו. לאורך כל שלטונו התייחס נתניהו לחוקי היסוד כאל המלצה בלבד, וחתר תחתם בעקביות. הוא השתמש בארגונים חוץ־פרלמנטריים, הבולט בהם "אם תרצו", כאמצעי לרדיפת יריביו הפוליטיים וצמצום המרחב הדמוקרטי בישראל, והפך את ארגוני זכויות האדם לאויבי האומה. שורה של חוקים, הבולט בהם הוא חוק הלאום, הסיגו לאחור את זכויותיהם של אזרחי ישראל הערבים. הכלים תמיד היו שם: הוא שב והשתמש בהם.
*****
התוצאה? במדד שלנו, בשיתוף המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, שמתפרסם בין עמודים אלה, נמצאה סתירה בוטה וחשובה. 86.7% מהמשיבים הסכימו עם האמירה "המדינה צריכה להבטיח שוויון זכויות חברתי ופוליטי מלא לכל האזרחים בלי הבדל דת גזע ומין"; אבל עם משפט ההמשך – "האם אתה מסכים שצריכות להיות לאזרחים היהודים יותר זכויות מאשר לאזרחים הלא יהודים" – הסכימו 46.2% מהיהודים, כאשר בקרב אנשי הימין עמדה התמיכה על 58.9%.
כלומר, חלק גדול מהיהודים הישראלים מסכימים באופן כללי שישראל צריכה להיות מדינה שוויונית לכל אזרחיה, אבל ברגע שמציגים להם את המשמעות – הם נרתעים.
ישראל סובלת משלוש בעיות עומק: האחת היא זהותה האתנית, שמשמשת מחסום בפני שוויון; השנייה היא החולשה המובנית של זכויות האדם והאזרח, שעדיין נתפסות כמותרות; והשלישית היא הכוח העודף של הזרוע המבצעת, ובייחוד זו של ראש הממשלה.
כדי לפתור את הבעיה הזו, מכון זולת מציע בדוח שורה של הצעות חוק מקוריות, לצד תיקונים לחוקים קיימים, וקריאה לביטול חוקים מפלים, כדי להבטיח את ההגנה וביצור הדמוקרטיה בישראל.
בין ההצעות (ראו הרחבה בדוח): תיקון חוק הכנסת כדי שיעניק ייצוג הולם לסיעות האופוזיציה; תיקון חוק בתי המשפט, כדי לאסור על בדיקה של השתייכות פוליטית או אידיאולוגית של שופט לפני מינויו; ביטול "חוק שוברים שתיקה", שאוסר בפועל על כניסת פעילי זכויות אדם לבתי הספר, אבל מתיר כניסת פעילי ימין; דרישה לחייב את שר החינוך לפרסם דוח שנתי ביחס לחיזוק החינוך לזכויות אדם.
