- חבר שלי שמח מאוד כשקבוצתו ליברפול זכתה באליפות אנגליה. הוא באמת שמח מאוד. אני לא מגזים, לצורך האפקט הדרמטי, זה היה הכי מאושר שראיתי אותו בחייו. כלומר בחייו שאני מכיר.
- אבל הייתי מוכרח לקלקל לו את זה. פשוט מוכרח. לא כי אני חרא בנאדם שלא יודע לשמוח בשמחת חבריו, אלא בגלל שהאליפות של ליברפול אינה אליפות אמיתית בעיניי. היא פייק אליפות. אליפות עם כוכבית.
- כלומר, היא חוקית וכשרה ותקינה ותירשם בספרי ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי. אבל מוכרחה להיות כוכבית מעל התואר הזה. למעשה, מוכרחה להיות כוכבית תלויה מעל כל תואר והישג ספורטיבי שהושג בתקופת הקורונה. על כל אליפות והישג בתקופת הקורונה צריכה להיות כוכבית. מבחינתי שיעצבו אותה גרפית כך שתהיה בצורת התא של הקורונה: ירקרק־טורקיז מלוכלך, עם אוזניים כמו אנטנות, או שלפוחיות. אתם מכירים את האימג', הלוא כן?
- וטענתי לחברי, ובכלל, היא שאירועי ספורט תחרותיים שהתקיימו ללא קהל הם פחותי חשיבות ספורטיבית, והיעדרו של קהל באולם/מגרש/אצטדיון עיקר מהתחרות הספורטיבית מרכיב מאוד בסיסי וקריטי, כמעט מכונן, במהותה. שכן ספורט ללא קהל, הוא כמו, ובכן, הופעה מוזיקלית נהדרת ללא קהל. הופעה חיה ללא אנשים חיים לצפות בה במקום התרחשותה (ולא, טלוויזיה אינה המרכיב שמחשמל את מגרש הכדורגל או את הבמה שעליה מופיעים הזמר/ת) אינה הופעה חיה. היא הופעה מתה.
- מתה כמו שבאצטדיון וומבלי, שם מופיעים הרולינג סטונז ואד שירן ואלטון ג'ון וברוס ספרינגסטין וביונסה, כאשר מולם יציעים ריקים? כזה מתה. כזאת מתה. ככה מתה. מתה, כמו שאין מוזיקה חיה בלי קהל. ואין משחק כדורסל בלי קהל. זה לא משחק כדורסל. זו לא הופעת רוק חיה. זה משהו אחר. משהו שהתקיים ותועד, ואין עליו חולק, אבל משהו אחר. עוף מסוג אחר. אולי עטלף נגוע. לא יודע מה – אבל זו לא אליפות, אם שיחקתם 38 משחקים מול יציעים ריקים, בדממה מוחלטת. בדיוק כשם שזה לא "מסע הופעות", אם דואה ליפה חורשת את העולם ומופיעה מול אצטדיונים שוממים.
- ספורט תחרותי לא יכול להתקיים בלי קהל. למעשה, התחרות עצמה נועדה לצורך אחד: עבור הקהל לצפות. להיות מעורב. להיות חלק מהתחרות. זה קדום יותר מהאולימפיאדות באתונה הקלאסית. זה מגיע אחורה, אם מתעקשים, עד לשחר ימינו כגזע אנושי. אנשים התחרו זה בזה – בעיקר גברים – כדרך של סימון טריטוריות, כדרך של הנכחת עליונות זכרית, כדרך של יישוב סכסוכים (דוד וגוליית נאבקו לעיני אלפי חיילים מריעים משני הצדדים), כדרך של יצירת קתרזיס, דרמה, שלהוב יצרים, בידור, שעשוע. התחרות היא חלק מזהותנו כהומו־ספיאנס. ותחרות בלי קהל דומה לעץ שנופל ביער. לכל הפחות תחרות ברמה מקצועית.
- אי אפשר להסביר בכלל, למי שאינו מצוי בספורט באמת, מה חשיבותו של קהל ביציעים. הקהל ביציעים משול לאור הזרקורים עצמו. אצטדיון ריק כמוהו כאצטדיון חשוך. מוחשך. אפשר לשחק בו – אבל איש לא רואה.
- הקהל מייצר את האנרגיה במגרש. האנרגיה הזאת מחלחלת. לשחקנים, למאמן, לשופטים, לצופים בבית. היא אפילו חלק ממיתולוגיית ההתרחשות. שאגות הקהל במקרה של שער מכריע הן חלק בלתי נפרד מחשיבותו ואיכותו וזכירותו של השער המכריע. שוו בנפשכם את מראדונה כובש את השער המפורסם נגד אנגליה במונדיאל של 1986, שער 'יד האלוהים', מול יציעים שוממים. האם השער הזה היה מדובר ונזכר עד ימינו? האם הוא היה הופך למיתולוגיית ספורט ותרבות? האם פסטיבל וודסטוק היה זכור למישהו היום אם המדשאה מול הבמה הייתה ריקה? האם ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין היו שרים ומנגנים באותו האופן בלי החשמל שהכניס הקהל לגופם? האם יוסיין בולט היה רץ באותה המהירות בלי הקהל ביציעים? האם ניתן בכלל לייצר אדרנלין ברמות הנדרשות לצורך התחרות ברמה אולימפית עליונה? איש לא סבור שכן. אני מאמין.
- ולכן, האליפות של ליברפול היא אליפות עם כוכבית. כך גם האליפות של לוס אנג'לס לייקרס ב־NBA. המדים אותם המדים. המשחק אותו המשחק. החוקים אותם החוקים. ואפילו משדרי הטלוויזיה הם אותם המשדרים (סוג של. בערך. כזה. בערך. אבל דומה. במשהו). אבל המשחקים – הם אינם אותם המשחקים. הם משהו אחר. משהו שהוא ספורט, אבל לא ספורט תחרותי ברמות הגבוהות באמת. כי בספורט תחרותי ברמות הגבוהות באמת, הלחץ שמייצרת נוכחות הקהל ביציע – שריקות הבוז, קריאות העידוד, המיית האכזבה, אנחת ההתפעלות, ההתגודדות ההמונית כנגד שריקה לא טובה של השופט, קריאות הזעם לאחר עבירה אלימה, התרוקנות האוויר מהיציעים לאחר שער שכבשה קבוצת החוץ בביתה של היריבה – בלעדיה, הכאב פחות כואב, ההפסד פחות מר, הזיכרון פחות נחרת. ככה זה עובד.
- אז כל השנה האחרונה, בכל האמור לספורט תחרותי לפחות, היא שנה אבודה. המשחקים התקיימו. התחרויות התנהלו. התוצאות נרשמו. ההישגים תועדו. אבל הם לא התרחשו. כלומר – הם התרחשו, אבל בממד אחר. ממד מחוץ לספורט. ממד חוץ־תרבותי וחוץ־ספורטיבי. ממד זר. כמו איזו עווית בזמן, כמו תולעת שחורה בחלל, שיש להתפלל שלא תיבלע לתוכה והיא תהפוך לחלל הקיים היחיד האפשרי.
- נדמה שניצלנו מהקורונה. נדמה שבעוד שנה מהיום היא תהיה זיכרון. נושא לסרטי תעודה. הזיה שהייתה המציאות. חיים שחיינו כולנו באמת, אבל לא באמת חיינו. מציאות שהתקיימה, אבל שאי אפשר להסביר את קיומה. משהו בחוויה האנושית נפגם מהותית. משהו באנושיות עצמה נפרם. ומכיוון שספורט ואמנות הם שני המשלים הבולטים והברורים ביותר לנמשל החיים עצמם, כאשר הם מתקיימים בעולם בלי אנשים – הספורט עצמו קצת מת. האמנות עצמה קצת מתה.
- אני לא מדמיין, נכון? הקורונה הייתה שנה מחורבנת במיוחד גם עבור היצירה. אנשים יוצרים דעכו מול עינינו. התקשו. גמגמו. מתו לאט.
- זה לא היה טקסט על ליברפול. גם לא על מוזיקה, או אמנות, או יצירה. זה גם לא היה טקסט על קורונה. זה היה טקסט על האנושיות עצמה – ועל שבריריותה. ועל הגורמים הנעלמים מעין, המונחים מול עינינו, שמהווים אותה. כי האנושיות עצמה אין פירושה חיים לשם חיים. האנושיות עצמה זקוקה לרוח. ורוח היא גם נהמת הקהל לאחר שריקת נבדל מחורבנת ברבע גמר גביע הליגה האנגלי. כן, עד לשם משגת ידיה של הרוח. עד לשם. ולמטה מזה. ולמעלה מזה.
- יבוטלו תוצאות הספורט בשנת הקורונה. לאלתר.
–
- עוד יום מייגע בטוויטר // הטור של שי גולדן
- ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
- זהירות, מצלמים // כך נראתה תעשיית הטלוויזיה בשנה שבצל הקורונה // מאת רותה קופפר
