fbpx

עוד יום מייגע בטוויטר // הטור של שי גולדן

0

שלח לי מישהו בווטסאפ, מה שמישהו כתב עליי בטוויטר, בתגובה למשהו שמישהו כתב לו שלדעתו של ההוא, כתבתי אני על ההוא שצייץ עליי בטוויטר מלכתחילה. ואני שואל: ברצינות? יש אפילו מידה אחת של שפיות בחוויית החיים הזאת? אלוהים אדירים שבשמיים. זה מאוד־מאוד מלחיץ כל העניין הזה של התפוררות ההכרה מכל זכר של כבודה העצמי; לצד התנערות – מובנית, על גבול הפתולוגית – מכל חוש של אחריות לעובדה, שאנחנו חווים את העולם כמקום בלתי שפוי ודפוק ברמות הכי קיצוניות שניתן להעלות על הדעת. איכשהו, אנחנו אפילו מוצאים שיש בזה סבירות ושכל וממשיכים הלאה, מתוך כניעה למונוטוניות האלימה של השגרה הדוחקת. שקט, שגרה! נא להתעלם מהעובדה שחוויית החיים עצמה יורדת מהפסים.

זה לא היה פתיח או מבוא לשום כלום ושום דבר. סתם הרהורון, שעלה בי מתוך המחשבה שזה יתניע את הטור הזה איכשהו. האמת היא שהתכוונתי לכתוב משהו על בן כספית, בנימה מרומזת, בתגובה לכך שתפס עליי תחת וולגרי ומתנשא, ממקום בריוני, על רקע איזה משהו שראה אותי אומר בטלוויזיה, והיה לו נורא דחוף לצפות בזה, כדי שיוכל לצייץ על זה, כדי להוכיח לעולם שהוא צודק ומעודכן, ועם יד על הדופק גם של האלימות הטוויטרית המפורסמת; גם של המחנה; גם של האג'נדה; גם של הפוזיציה בתוך הברנז'ה; גם של הפוזיציה בתוך המתח האינהרנטי המובנה בין כל זכר אלפא בנסיגה, בהביטו בהשתקפות של אלפא צעיר ורלוונטי ממנו, ובחושבו אל עברו, אל ההווה שלו, ואל מה שנותר מעתידו.

אין מה לומר, החיים אינם עניין פשוט. פרסונות מגובשות ומנומקות לעין הציבורית אינן דבר שקל לתחזק בימינו, בטח בעידן הרשתות החברתיות, ההיפר־טכנולוגיה והתלות המסוימת במשככי כאבים וכדורים לחיזוק הכליות הרעועות. אלה ימים מורכבים, והם מוציאים מאנשים צדדים מורכבים. חלקם מציגים צד מורכב ומאתגר; חלקם מציגים צד אפל ושטני; חלקם מציגים צד פגיע; חלקם צד צ'ה גווארי; כל ילד והתחפושת שהוא אהב בילדותו. ככה עובד עולם המבוגרים – רק שהסובלימציות טעונות ומורכבות בהרבה לקריאה. כמו גם: יש אנשים שהם בהמות באופן כללי ואין בהם שום עידון. הבולטים שבהם מצייצים את עצמם לדעת בטוויטר.

אני משוכנע שיש דרך המשלבת נוירולוגיה וביולוגיה ופסיכולוגיה כדי לאשש זאת: מרבית האנשים הרעים בעולם מפיקים הנאה משהייה ממושכת בטוויטר. פרסונות הטוויטר שאנשים עוטים על עצמם בשנה האחרונה – ביתר שאת גרנדיוזי ממש! – כדי לתחזק את הפרסונה שדורשת תחזוק מול פרסונות אחרות, שבעצמן מתחזקות איזו זהות א־פרסונלית בעולם שבו לאיש אין זהות, ולכולם יש פרסונות מומצאות. בעולם הזה, אנשים פותחים חשבון בטוויטר. וצריכים לייצג את זהותם ופרסוניותם באמצעות איקס־משהו־הו־גיבז־א־פאק מספר תווים, והם כל ציוץ במבחן. זה כמו סקס בגיל 60: אתה צריך כל פעם מחדש להוכיח שאתה מסוגל להעמיד אותו. ואני אומר לכם – ואני בן 50 עם מחלת לב – זה לא קל להעמיד אותו גם בגיל 50. כלומר, לא כשההוא בן ה־60 איתך בחדר, מנסה לצפות בך מנסה להעמיד אותו. גבירותיי ורבותיי, קוראי 'ליברל' – אל נא תתבלבלו – תיארתי בדימוי האחרון את החוויה הרגשית של מרבית הברנז'ה במהלך השימוש בטוויטר.

אבל אני מתפזר. ובדיוק נזכרתי בפעם ההיא שרענן שקד כתב איזו ביקורת טלוויזיה על חנוך דאום, כשרענן היה מבקר הטלוויזיה הנשכני (חחח) של 'ידיעות', וחנוך היה יריבו המושבע, או משהו, ורענן היה להוט להוכיח שהוא אלפא ולא נס לחו וכוחו במותניו. והוא צייץ בטוויטר המודפס שלו אז (ביקורת הטלוויזיה) איזה לכלוך ממושך על דאום, כתוב בבריונות המילולית המתאמצת נורא לשעשע ולתגמל את הקורא בתחושה של סיפוק – שעה שהוא עצמו ניכר כאדם שהכתיבה מסבה לו בכלל אומללות, כיוון שהיא מאומצת כל כך.

סלחו לי! קפצה לי חוות הדעת על יכולות הכתיבה של רענן שקד, בהמשך לתשובה לשאלה ששאלתי את דאום בריאיון רדיו ב'מייבשים את הביצה', לעניין תגובתו לכתביו של שקד עליו. שלף דאום – שתמיד היה המוכשר, החמקמק, היצירתי, המדויק מבין שני מבקרי הטלוויזיה – את תשובת המופת הקומית הבאה: "הביצה השמאלית שלי והביצה הימנית שלי מצויות בוויכוח ביניהן: את מי מהן מעניינת יותר דעתו של רענן שקד". ולא עמדתי בקור רוחי ופרצתי בצחוק מתגלגל, שכן דאום עשה בול בפוני וילהלם טלי ממש, לכל בלון החשיבות העצמית הברנז'אית הזאת, שבא להקיא ממנה. ומכמות האנרגיה שכל חבר בברנז'ה הזאת מוציא מעצמו כדי להיוותר לגיטימי ואטרקטיבי ורלוונטי ואלפא וטופ־דוג בברנז'ה. ודאום פשוט דייק כשאמר: זה מעניין את הביצים שלו. כי זו החשיבות של זה. בעולם האמיתי. קונפליקט בין אשכים, זו רמת החשיבות של מה פלוני צייץ על אלמוני ואיך כספית הכניס לגולדן, ורענן שקד לדאום וברוכי קרא לעמית סגל ורינה מצליח לינון מגל ושמעון ריקלין לחיים לווינסון. פלא שדאום הפך לסטנדאפיסט? הוא היה היחיד בינינו עם חוש הומור אמיתי.

שני סוגים של אנשים מפחידים אותי, כי הם מסמניהם של רוע אמיתי בעיניי. רוע, כמו שהמסה הקריטית של האנרגיה שהאדם מפיק ביום־יום שלו היא רעה בעיקרה. וכולכם יודעים על מה ועל מי אני מדבר. הם מסתובבים בינינו. חלקם קוראים את המילים האלה במבט מלגלג, וכבר רגשם הנוקשה מחשב איזה וואן ליינר לשגר לטוויטר, כדי לשמור על ערנות הקבוצה לנוכחותו בשפיץ של המעודכנות וההיפר־אקטואליזם בהארדקור של הברנז'ה.

למען האמת, מספר ההתאבדויות הנמוך יחסית בקרב העוסקים במקצוע מוכרח לעורר הרמת גבה. אחרי הכל: האנשים האלה חיים בסבל נורא. הם בראו מפלצת והם מוכרחים לתדלק אותה. יום־יום. שעה־שעה. ולהציץ מעבר לכתפם שלמישהו אחר לא היה יום מוצלח במיוחד בטוויטר, כי אם זה המצב, צריך ללכת לרכוב לו על התחת כדי לספוח כמה לייקים על חשבונו. ככה החרא הזה עובד: המפלצת זקוקה לרעל כדי לשבוע. והיא אינה יודעת שובע. והיא באמת מוכנה לאכול כל דבר. אז לתחזק את השיט הזה? פייר? מגיע להם מחיאות כפיים. מכל הלב. וגם ספיקת ייאוש מלאת חמלה. כה הרבה מאמץ, כדי להשיג כה מעט.

קחו את זה כבר: אתם אלפא. כולכם. הכי גדולים. הכי חכמים. הכי מוכשרים. הכי גאונים. הכי־הכי שנונים. מעניינים. ראויים לכבוד. להערצה. להתפעמות. קחו את זה. זה שלכם. רק באימש'כם: הניחו לי כבר. לא לי עצמי. כי אם לכל מי שהוא אינו אתם. נשבע לכם: זה קשה מנשוא. זה בלתי נסבל לחלוטין. קרבות התרנגולים האלה. מילה אחת של אמת לא תקרא שם. באולימפיאדת הכותב הכי מבריק בארץ הכותבים הכי מבריקים מטעם עצמם. אל תיקחו את זה קשה: רובכם המוחץ לא יודע לכתוב. רובכם הגורף מאוהב כל כך ברעיון של עצמו הגאון, עד לכדי שנאה יוקדת לכל מי שקורא תיגר על כך. ומהמקום הזה בנפש אתם כותבים. ומצייצים. ומפרסמים טורים. ואי אפשר לקרוא את זה יותר. זה נורא. זה משעמם. זה נעדר כל שכבה נוספת. זה שקוף, לא מעניין, לא עמוק, לא מאתגר, לא מתאמץ אפילו, מרוב שהוא משתולל ממאמץ להראות שהוא לא התאמץ.

מהמקום העלוב הזה מרביתכם כותבים. וזה מדכא לקריאה. וזה אלים. ואין בזה גרם אחד של אמת. והאמת היא, שאין לי מספיק מילים כדי להתחיל להסביר לכם כמה הצלחתם לעייף אותי. באימש'כם, תניחו לי כבר. נודניקים.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook