fbpx

רק נתניהו יכול (לבטח את המתים) // מדור חדש מאת אמיר אורן

סיפור משפחתי על מאבק מפוקפק לתשלום, ועל עו"ד שהוציאו לו את המיץ על שכר טרחה

0

בסיפור הבא לא מעורב שום פוליטיקאי, גם לא הבכיר מכולם (כרגע), שנולד 14 שנה לאחר תחילתו. סתם סיפור על תאוות בצע, והתגוששות משפטית, והפעלת רבנים בעניין חילוני, ונטייה משפחתית שלא לשלם לעורכי דין, ולא כוסות רוח למת, אלא ביטוח חיים לאחר המוות.

דמדומי ערב ירדו על תל אביב באותו 4 בפברואר 1935, כשלמשרדו של ל' לחובסקי ברחוב הרצל 2 נכנס צעיר ובידו מעטפה. קלמן כצנלסון, גזען גאה ('המהפכה האשכנזית'), היה שליח. בגין עבירה דומה למשימתו הורשעה לימים לפי הודאתה שרה נתניהו: הוצאת דבר בתחבולה בניצול טעות הזולת.

שולחו של כצנלסון היה בנציון מיליקובסקי, אביו של ראש ממשלת ישראל. המבוטח היה אביו, נתן מיליקובסקי, שנהג לחתום גם "נתניהו" ומכאן שם צאצאיו. מבלי לפסוק במחלוקת העתיקה על תורשה וסביבה, הסיפור ממחיש איזהו המעיין שממנו נשאבו הקמצנות והתחבולנות, התובענות וההטעיה, הפעלת עורכי דין וההשתמטות מתשלום שכרם.

בנציון, בכורו של מיליקובסקי, טיפל בענייניו גם מטעם סבתו ליבה גיטל, אמו שרה (בעצם, שרה נתניהו הראשונה) ושבעת אחיו ואחותו. חלקו בירושת אביו: 14/216, כשישה אחוזים וחצי. בתחילת הפרשה טרם מלאו לו 25. יחד עם כצנלסון, היה חבר במערכת כתב העת הרוויזיוניסטי 'הירדן'.

ב־23 בספטמבר 1933 ביטח נתן מיליקובסקי את חייו בחברת אוניון ג'נבה, "חברה לביטוח למקרי אסון וחיים", שהתחייבה לשלם ליורשים החוקיים, במותו, 1,000 לירות ארץ ישראליות, סכום שווה ערך לכ־80 משכורות חודשיות של פועל מיומן (יהודי; ערבים השתכרו פחות), או לכ־15 מגרשים לבנייה בחיפה. מועד התשלום (כ־27 לירות) ב־1 במארס וב־1 בספטמבר בכל שנה. כבר בפעימה השנייה, בספטמבר, שכח מיליקובסקי לשלם. לא נורא: היו לו 60 יום נוספים, שני חודשי חסד. ספטמבר. אוקטובר. נובמבר. תזכורת. דצמבר. ינואר 1935. אין כלום ולא היה כלום.

ב־20 בינואר חלה בטיפוס ואושפז בבית החולים הירושלמי 'ביקור חולים'. מיליקובסקי בן ה־54 גסס. ב־3 בפברואר היה ברור שיממותיו, אולי שעותיו, ספורות. בשעה קשה כזאת נחוצה צלילות מפוכחת, מהסוג שיש למשפחות מסוימות במעמדים כאלה. היורשים יצאו לחסל את הפיגור בתשלום הביטוח; לקנות כרטיס להגרלה רק כשהזכייה ודאית.

נפתח מרוץ של חתול ועכבר, עם בנציון בתפקיד החתול: הוא נחפז לשלם, חברת האסונות והחיים מתחמקת לקבל. נציגה בחיפה היה הקולונל פרדריק הרמן קיש, קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ואחר כך פעיל ציוני, אישיות מרכזית בחיי היישוב העברי, לצד עסקיו. נכדו, יואב, הוא סגן שר הבריאות. קיש התוודע כנראה למיליקובסקי במחלוקת על רצח ארלוזורוב. הוא לא לחץ עליו לפרוע את חובו לחברה המבטחת. כשאביו מת, ניסה בנציון להפעיל את קיש להשגת האלפייה המובטחת. אלא שקיש התנער מכל מעורבות: הוא פרש מעבודתו ב־1 בינואר.

"המנוח שילם כל הזמן", טענה משפחת נתניהו בטיוטת גרסתה. ב־3 בפברואר התחיל מרוץ נגד שעונו של מלאך המוות. "את התשלום האחרון הבטיח (רואה החשבון י' ברוידא), שבמשרדו נמצאת חברת אוניון ג'נבה, לקבל אחר הצהריים. בשעה ארבע דחה את קבלת התשלום לשעה חמש. בחמש סירב לקבל והודיע שהמשרד נמצא בחיפה".

השווייצרים לא ידעו מול מי הם מתמודדים. כשנתניהו מתעקש לשלם, רק איתני הטבע יחסמו אותו, וגם זה רק לזמן־מה. "כתוצאה מזה יצא בלילה, בשעה שלוש, עם מכונית של העיתונים, אדם מיוחד, לחיפה לשם סידור התשלום. הלילה היה ליל סערה, הרכבת עמדה מלכת באמצע הדרך והשליח הובא לתל אביב למחרת, ביום 4 בפברואר, יום פטירת המנוח. מיד לבואו שילם בתל אביב לחברת אוניון ג'נבה את התשלום הדרוש".

האדם המיוחד היה כצנלסון, שלא גילה ללחובסקי שמיליקובסקי כבר מת באותו בוקר, בשעה 9:45; דוקטור כץ חתם על תעודת הפטירה. לא רצה לצער אותו. ואכן, לחובסקי הצטער מאוד ללמוד באותו ערב ממודעות האבל שכצנלסון, בשליחות נתניהו, הוליך אותו שולל.

חברת הביטוח לא הבליגה על התעלול. היא סירבה לשלם. משפחת נתניהו שינתה את קו הטיעון: "נהוג בכלל שחברות אחריות משלמות למבוטחים, אפילו אם לא שולם התשלום האחרון". למרות אותו פטור דמיוני מתשלום אחרון, טרחו באי כוחו לשלם, ו"החברה בהתנהגותה פעלה בניגוד לתנאי הפוליסה שמחייבים אותה לקבל את התשלום עד רגע הפטירה".

לייצוג המשפחה נשכר עו"ד אשר לויצקי, מבכירי הפרקליטים בארץ ישראל. בנציון נדנד לו, באופן שיישמע מוכר למי שנחשף לדבקותה הכפייתית של המשפחה במטרתה האנוכית, עד שהמנודנד המותש נכנע ועושה את רצונו של המנדנד. "אמצא מחר אחר הצהריים בירושלים", כתב בחוצפה תובענית, "ואקווה לשמוע ממך טובות. אני שוב מטעים בפניך, שבשבילנו אין משפט זה רק עניין של 1,000 לא"י בלבד, אלא שאלת חיים של משפחה שלמה. ולכן אבקשך לעמוד בדרישותיך ובתביעותיך בפני בית המשפט במיטב כישרונך ובמקסימום של תשומת לב ואחריות".

בתערובת של דרבון ונזיפה, דילג נתניהו לטענה בעניין אחר, של בוררות. "בעדה אינני משלם עוד, אבל בקרוב אשלם גם בעדה", כתב בסגנון עדות 'לי זה עולה יותר'. "האמת היא שאי־השתתפותך בעניין גרמה לי נזק כספי, עוגמת נפש וכל הכרוך בשניהם. אבל מה לעשות? כך היה רצונך ואת המעוות אין לתקן. שלך בכבוד רב, ב. נתניהו".

לויצקי היה אוהד הרוויזיוניסטים, ונהנה ממעמד נכבד בקהילת השופטים והפרקליטים. במקביל, ניסה נתניהו להפעיל מנופים על קיש ועל הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, גם הוא שותף רעיוני. תחילה ביקש מהרבנות להזמין את בא כוח אוניון ג'נבה לדין תורה ולחייב את החברה לשלם 1,000 לא"י. כשהתכסיס המפוקפק נכשל, שיסה את קוק בקיש. "יש הוכחות ש(מיליקובסקי) ניסה לשלם את התשלום האחרון", פלש הרב קוק לתחום חילוני מובהק.

קיש קלט את הקשקוש והדף אותו בקלילות. המשרד הראשי של אוניון ג'נבה למזרח כולו, הודיע, נמצא בקהיר ומנהל אותו ש' פוליקר. נתניהו הפעיל את קוק ללחוץ על רבני קהיר שילחצו על פוליקר, שוב בתמהיל של תוקפנות ובכיינות. חיים נחום, הרב הראשי למצרים, התבקש לסייע ליורשי "איש נעלה, ונואם ומטיף מצוין" – תכונות השושלת – "שעבד הרבה למען בניין ארץ הקודש וכל מכשיריה והניח משפחה גדולה, שהרבה יש לדאוג למצבה. המשפחה הנכבדה המיותמת וכל אוהביה ומכבדיה הם נרגזים מאוד והדבר יכול להזיק לשמה ולכבודה של החברה".

אוניון ג'נבה עדיין לא נכנעה; אולי התרככה לקראת התביעה האזרחית ואולי לא ייצג אותה פרקליט ברמתו של לויצקי. התיק נדון בפני נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, אוליבר פלאנקט, משופטי הנאשמים ברצח ארלוזורוב. פלאנקט לחץ על הצדדים להתפשר, ומשפחת נתניהו יצאה כשיותר ממחצית תאוותה בידה: 600 לא"י. חלקו של בנציון נתניהו בשלל: כמעט 40 לא"י.

במשפחות רגילות, זהו סוף הסיפור. לא אצל נתניהו. לויצקי עמל בפרך לגבות מנתניהו את שכר הטרחה. מאמצים מביכים לקבל שתי לירות, מהן אחת כהחזר הוצאותיו של עד. כשנתניהו רוצה משהו, אין זמן; כשהוא בא על סיפוקו, אין כסף. 37', אוגוסט 39', נובמבר 39'; מכתב אחר מכתב, שנתיים ומעלה, גרר את עורך דינו בתירוצים שונים, לפני שהואיל לשלם את הלירה.

"אני דורש הפעם מכבודו לקיים את הבטחתו ולא להוסיף לגרום לי אי־נעימויות", הפציר לויצקי בלקוח שהשתמט מתשלום למי שהציל אותו מתוצאות השתמטות מתשלום החוב לביטוח. הפרקליט המתוסכל כתב ללקוחו החמקמק ש"הטורח ועוגמת הנפש" עלו לו "הרבה יותר מלירה". לבסוף, נואש – כי נחוצה עוצמה כבירה להפרדת נתניהו מלירה – התרה שתביעה משפטית נגדו בדרך. רק אז בא על שכרו. יש ולקוח מבין רק כוח. האם זה בדם, בשושלת, בגנטיקה, בבית הגידול? מה פתאום.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook