fbpx

אסון מירון והאתוס הישראלי הפגום | מאת רותם דנון

המכשולים בפני אתוס מאחד לא מייצרים רק שסע חברתי. הם מערערים את החוסן הפנימי שלנו, מונעים משילות ומעכבים התקדמות כלל־חברתית

0

בעת כתיבת שורות אלה, יממה אחרי אסון מירון, שידורי החדשות צפויים עד כאב. הרגש שיש בהם למכביר, החשיפות על ההתרעות החוזרות ונשנות, אינם מחדשים ואינם מפתיעים. ברור שוועדת חקירה ממלכתית לא תקום, או שהמונח "אחריות מיניסטריאלית" יצליח איכשהו לפלס בעתיד הנראה לעין נתיבות להוויה השלטונית בישראל. השפה האנגלית עשירה פי שלושה בערך מהעברית בכמות המילים שבה. הנה אחת שאין לה תרגום ישיר: Accountability. לא בכדי.

האבל הלאומי, הערבות ההדדית בדמות סיוע מאזרחים ערביי ישראל או תל אביבים שתרמו דם, מעניקים תחושה מסוימת של נחמה אל מול המאורע הטרגי. אבל כל זה הוא מזור ל"אסון", לא ל"מחדל". המחדל הוא מתמשך. הוא חורג לכל תחומי חיינו. הרבה מעבר לפרטאץ' הארגוני בהילולה, במעטה של אי־לקיחת אחריות, התבטלות בפני אוטונומיה חרדית, ובכלל – מצב מתמשך שבו הפוליטיקה הישראלית משרתת בעיקר את עצמה, לא את אומתה.

החרדים אינם מקשה אחת. אפילו בחסידויות, המרחב שעליו מסתכל המגזר החילוני בחשש גדול, ישנו שינוי. לא שמענו אותו מספיק בימי הקורונה, אך הוא היה שם. הוא משתכלל וגדל כל הזמן. כך למשל, אומר לי אברהם דוב גרינבוים, עורך עיתון 'הדרך' ובעל טור ב'ליברל', איש חסידות גור: "בדרך כלל הציבור החרדי לא מחפש אשמים, הוא תולה יהבו וביטחונו בה' שהוא עשה הכל. הפעם, אין מנוס. אסור לעבור לסדר היום מבלי לערוך דין וחשבון. לא יעזור מח"ש, צריך גם להקים מח"ח: מחלקת חקירת חרדים. לבדוק איך נגררנו מבלי משים אחר תרבות הסמוך הידועה לשמצה".

גרינבוים הוא מופת להבנה של שינויים, ולמתח העדין שבין תנועת הציוויליזציה המתמדת לבין הרצון החרדי לשמר את הקיים. איני שותף להרבה מדעותיו, אבל יש בינינו מרחב שיח פורה, כזה שיש בו פוטנציאל לשינוי, לטובת חיים משותפים כאן. עם זאת, גם במרחב הזה, קשה לי למצוא בני שיח על שורשיה הרקובים של החברה הישראלית. ריקבונם של אלה מחריף, כי האדמה שבה ניטעו מעולם לא עובדה כראוי. במקום להצמיח עץ ישראלי אחוד, אנו עסוקים בפוליטיקת זהויות, בבידול, ביצירת אזורי מחיה שונים ומנוגדים. כשהסתכלנו כיצד הזהות ה"יהודית" גוברת במאבק הפנימי־קולקטיבי על זו ה"ישראלית", לא הבנו שבסופו של דבר הזהות ה"ציונית" היא זו שתנחל את ההפסד. אי אפשר לבנות אומה חסונה ומאוחדת לטווח ארוך כשסיפורה מתחיל במקום אחד, ונפרם ל־100 כיוונים שונים בהמשך.

דמיינו את מסלול ההתאזרחות של מהגר מקסיקני בארה"ב. אם עבר את השלבים הקשים, התמקם בעבודה, קיבל גרין קארד מיוחל ולאחר אי אלו שנים התייצב למעין מבחן אזרחות, שלאחר צליחתו ייעמד נרגש בפני שופט ויצהיר אמונים לאומה האמריקאית. זוהי אזרחות בזכות ולא בחסד, זוהי תחושה אותנטית של השתייכות לאתוס אחד, מאחד, שהוא כנראה הנכס החזק ביותר של מעצמת־העל הזו. הוא מבין שלדמוקרטיה יש מחיר, ושאזרחות תובעת הקרבה.

האלוף במיל' גרשון הכהן, בעל טור ב'ליברל', איש ימין ואינטלקטואל בחסד, מתבונן על הסלידה החרדית האוטונומית מדמוקרטיה ומשילות, ומבין את האסון. לכולם כדאי להפנים את התובנות שהוא מביא בפניי: "המעלה הגדולה של השיטה הדמוקרטית היא האפשרות המתמדת למומנטום של השתנות. בכל בוקר, בברכת המאורות, יהודי חוזר ומדגיש את קיומו של השינוי המכונן בכל בוקר מחדש את התחדשות היקום. ככתוב בתפילה: 'ברוך יוצר אור ובורא חושך… המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. בהדגשת ההתחדשות מדי בוקר, מוענקת לבורא עולם היכולת להיחלץ מסטגנציה רוטינית.

"ובכל זאת, עם כל תודעת המקום הרחב להשתנות – המודגשת בתורת הקבלה – למול התהוות המודרנה, נראה שהיהדות החרדית ביקשה ומבקשת להישמר מכל שינוי. משהו בסיסי במאבק הזה דוחה למעשה גם את השתנות שכינת האל. אברהם אבינו בהתהלכותו בארץ פעל על פי הכוונת אלוהיו: 'אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים'. בזוהר פורש 'אל שדי' בהסבר: 'אני האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם את נוכחותו'. בהיעלם הנוכחות הגלויה, אברהם מצטווה להתהלך לפני ה', ובכך לחולל תנועה בציפייה לפתיחת אופק דינמי להשתנות. איך יכולים המאמינים באלוהי אברהם לפעול בכל מאודם לחסימת ההשתנות? התשובה האפשרית שאקבל מחרדים תפנה אותנו אל מרד החשמונאים. לכאורה מופת למאבק כנגד כוחות השינוי הגלובליים. אלא שמבט עמוק יותר מגלה עד כמה החשמונאים, בעצם מאבקם, חוללו דינמיקה של שינוי ביסוד התרבות היהודית. השאלה הבסיסית היא מה קורה לאדם, לחברה, כשהאנרגיות שלהם מושקעות בחסימת ההשתנות".

נחזור לאמריקה. סיפור הצלחת האומה האמריקאית, והמודל הדמוקרטי שביסס את ההצלחה, אינם מקריים. ההישג הזה לא נולד ברנדומליות. הוא התגבש תודות לסיפור מאחד, עם עקרונות מובנים, שידע גם לשמר את בסיס לידתו – וגם להשתנות עם רוח הזמן.

ישראלים נוטים להסתכל לעיתים בזלזול על האמריקאים. הפדנטיות, הנוקשות, התהליכים הסדורים מדי, לכאורה. אבל הזלזול הזה מסתיר קנאה. למרות הגזענות המובנית, למרות השסע בין קבוצות שונות והמורסות שניקזו החוצה כמויות גדולות של רעל בתקופת דונלד טראמפ – למרות הכל, לאומה הזו יש אתוס מאחד. לבן פרוטסטנטי מקונטיקט, שחור מוסלמי מבולטימור, יהודי אורתודוקסי מברוקלין, מהגר מקסיקני מסנטה פה, הם כולם – קודם כל – אמריקאים. זה קורה באומה הטרוגנית יותר משלנו. גדולה פי 37 באוכלוסייתה. ואצלנו? קודם כל יהודים, קודם כל ערבים, קודם כל חרדים. הזהות הישראלית לא נדחקה רק למרכז חילוני־ליברלי, בין פאתי רמת השרון למטה 'יש עתיד' בתל אביב. היא, למעשה, לא באמת קיימת. מעצבי הציונות של לפני ואחרי הקמת המדינה, עשו את כל הטעויות בהקשר הזה. מלטרוח על עיצוב זהות קולקטיבית דורסנית, ועד ויתור שאיפשר את הקיצוניות השנייה – סגרגציה הרסנית, שיצרה אוטונומיות. בולט בהקשר הזה מנהיג אחד, שבשם שלטונו ארוך השנים, החריף את הבידול בין האוכלוסיות, חיזק את האוטונומיות השונות במחדלים או בכוונה תחילה, כשלנגד עיניו חברה שסועה המשרתת אותו ולא את עצמה. הפרד ומשול בגרסת ההמונים.

המכשולים בפני זהות קולקטיבית, אתוס מאחד, לא מייצרים רק שסע חברתי. הם מערערים את החוסן הפנימי שלנו. הם מונעים משילות. מעכבים התקדמות כלל־חברתית. מוביליות סוציו־אקונומית, למשל, מתאפשרת באופן מיטבי רק כשיש סיפור מאחד. כזה שעובד בשביל האזרח בקצה, יהיה הקצה הזה היכן שיהיה. אבל גם כזה שתובע מהאזרח את מלוא חובותיו ואת מלוא מחויבויותיו. או שאתה חלק אינטגרלי מהפאזל השלם, או שהפאזל הזה מתפרק. והמכשול בפני אלה אינו טמון רק בהתבטלות מול האוטונומיות השונות. העצמת כוחן של אלה מחלישה את הכלל – ולבסוף מחלישה בעיקר את אותן אוטונומיות. המכשול הזה טמון בעובדה שאנחנו מדינה בלי חוקה, בלי חובות וזכויות שוות, בלי ייצוג פוליטי (אפקטיבי, לא סמלי) מאוזן לחלקי החברה השונים.

המסלול נכון לעכשיו אינו מבשר טובות. התרבות הפוליטית, הסגרגציה, היעדר האתוס הלאומי המאחד, כל אלה יעמיקו את הפיצול. בפועל כבר מתקיימת ההפרדה הזו באזורים נרחבים של המיקרו־ציוויליזציה הישראלית. מדינת ישראל מול מדינת יהודה. תל אביב (לא רק גיאוגרפית, מנטלית), מול כל השאר. בהמשך יעלו תביעות להפרדה אמיתית, בשחזור ההיסטוריה של העם היהודי שמעולם לא הצליח לקיים כריבון לעצמו לא משילות אחידה ולא חברה מאוחדת לאורך זמן.

קרוב ל־60% מהחרדים בישראל הם מתחת לגיל 20. כפול מכלל האוכלוסייה. יש המסתכלים על הנתון בבעתה: אלה החילונים, החרדים כשלעצמם. ביום שבו הרוב הישראלי יהיה חרדים וערבים, לתפיסתם, הלכה להם המדינה. האחרון שלא התארגן על דרכון אירופי או שיכול לקבל גרין קארד, שיכבה אחרינו את האור בנתב"ג. תפיסת ה"ניידים" וה"נייחים" שהונחלה בשיח היא נכונה. לא ממקום של ניגוח של אותם "ניידים" פוטנציאליים, אלא מבדיקת שורשי העניין. אם לא יתקיים תהליך אמיתי של תיקון, כזה שיחזק את ה"שורשים" של אותם ניידים שבסכנת בריחה, אפשר באמת לסגור את הבסטה.

השדרה המרכזית של החברה (בבידוד פרמטר, נניח: זו שאחראית לעיקר התל"ג) צריכה להתבונן בחיתוך הגילאי הנ"ל ולראות בו הזדמנות. צעירים פתוחים יותר לשינוי. הם לא צריכים לצאת בשאלה בהמוניהם, אבל כן לייצר הנהגה אחרת, חברה אחרת. להבין שסולידריות אינה סתם מילה יפה, היא אלמנט מורכב ותובעני, שבלעדיו כולנו נידרדר לאומה מפוררת וחלשה.

כשבן־גוריון נתן פטור ל־400 תלמידי ישיבות, הוא לא חזה מציאות של 150 אלף אברכים ותלמידי ישיבה שנתמכים ברמות שונות על ידי המדינה ומאפשרים נחשלות מובנית. נחשלות שגוררת מטה, במעגל הראשון, את החברה שלהם; ובהמשך את אלה שעל גבם זה מתקיים. בן־גוריון לא היה חוזה גדול. הוא צדק בגישה (המשותפת לו ולז'בוטינסקי) על קיר ברזל: עצמאות וחוסן ביטחוניים; צדק כשהפנה את האומה מערבה, וסלד מהסוציאליזם הסטליניסטי של מפ"ם; צדק חלקית בחזונו לגבי צה"ל, ככור היתוך שיאפשר אינטגרציה ומוביליות חברתיות. אבל טעה בענייני דת־מדינה, החברה הערבית, המבנה החוקתי־שלטוני. רשימה חלקית. הבאים אחריו נמנעו מלהתעמק בשאלות היסוד האלה. וחלקם, כמו הנוכחי, ניצלו את הלקונות הרעילות שבבסיס הווייתנו הלאומית, לטובתם – ולרעת האומה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook