fbpx

צעד קדימה, צעד אחורה // הטור של דפנה ליאל

0

הפנים של הכנסת ה־20, זו שתכלה את ימיה לאחר הבחירות הקרובות, הורכבו בשיאן מ־37 נשים. שיא של כל הזמנים בייצוג נשי בבית הנבחרים שלנו, כשהאחרונה שנכנסה הייתה אוסנת מארק מהליכוד לאחר פרישתו של ז'קי לוי. מחד, שיא חיובי. מאידך, תמונה שמטשטשת אך במעט את האופי של המערכת הפוליטית. אופי שלא השתנה באופן מהותי. נכון, אמנם יש יותר נשים בפוליטיקה, אבל עדיין קשה להן יותר – יחסית – להגיע לפסגה, וגם כשהן כבר שם עדיין יש קשיים.

 

מערכת הבחירות הנוכחית מסמלת בין השאר את שובם של הגנרלים, ומוכיחה שצה"ל הוא עדיין אחד מבתי הגידול המוצלחים ביותר לפוליטיקאים, גם אם במבחן התוצאה רבים מהם לא הרשימו בקריירה השנייה הזו. לכן, השאלה שצריכה אולי להישאל בימים אלה היא כמה נשים יש סביב שולחן המטכ"ל – התשובה היא אפס. היחידה שאיישה כיסא בפורום הזה בעבר הייתה אורנה ברביבאי, ואכן גם היא מצאה השנה את דרכה לפוליטיקה, דרך יש עתיד.

 

מפלגות חוסן לישראל, תל"ם ויש עתיד, המרכיבות את רשימת־העל החדשה, אמנם התקשטו בכמה נשים, אך המיזוג ביניהן דחק אותן יחסית לשוליים. הנהגת המפלגה החדשה 'כחול לבן', זו שיכולה לכבוש את השלטון, מורכבת מארבעה גברים, שהביאו איתם עוד גברים, יועצים אסטרטגיים, דוברים ויועצים פוליטיים. למעט שתי יועצות בולטות (טל אלכסנדרוביץ' מהצוות של בני גנץ, ותמי שינקמן מהצוות של משה יעלון), הכוורת הזו היא כמעט על טהרת המין הגברי. אגב, גם בליכוד של בנימין נתניהו הייצוג הנשי דל ביותר. מעט מאוד נשים משובצות במקומות הריאליים, ורק אחת – קרן ברק – צפויה להיות הפנים החדשות של הליכוד בכנסת מטעם המגדר הנמצא בתת־ייצוג. ומה במפלגת העבודה? שם אמנם יש יותר נשים בצמרת מבכל המפלגות הגדולות, אבל כשרצו להביא כוכב מבחוץ – גייס יושב הראש אבי גבאי את טל רוסו, שנחשב לאחד מהקשוחים שבאלופי צה"ל.

 

אבל האם לנשים עדיין קשה בפוליטיקה גם כשהן כבר שם? בנושאים מסוימים, התשובה היא בהחלט כן. פוליטיקאיות עדיין מתראיינות הרבה פחות בסוגיות חוץ וביטחון. יש מי שמיצבו עצמן גם בתחומים האלה וזכו לזמן מסך ניכר, כמו ציפי לבני – אך היא מחוץ למשחק. מירי רגב, דוברת צה"ל לשעבר, עדיין תתראיין בעיקר בנושאים פוליטיים, או בתחום משרדה – תרבות וספורט. גם איילת שקד לא נתפסת כסמכות ביטחונית, אף שהיא חברת קבינט לכל דבר ועניין ועוסקת בנושאים האלה בשוטף לא פחות מישראל כ"ץ או יואב גלנט. כמו שזה נראה כרגע, מפלגות גדולות יפחדו להציב בראשן אישה – בעיקר מחשש שהיא לא תיתפס כסמכות ביטחונית במדינה שבה "הטלפון האדום" מצלצל כמעט כל לילה, לכאורה.

 

ויש גם מלכוד. בעידן הוויזואלי שבו אנחנו חיים, לפוליטיקאים – גם גברים, אך יותר מכך נשים – קל יותר לחדור לתודעה כשהם טובי מראה. זה מה שמוכר מגזינים וזה מה שעורכי תוכניות רוצים באולפנים. מצד שני, חרב פיפיות – כי יש יותר מדי אנשים שעדיין נוטים לזלזל בנשים צעירות ויפות, וחושדים שהן הגיעו לשם בגלל החיצוניות. וגם זו תקרה שצריך לשבור.

 

הפוליטיקה הישראלית עשתה דרך ארוכה בכל הקשור לנוכחות נשית בתוכה. המדינה השלישית בעולם שכיהנה בה אישה כראש ממשלה, הציגה מדבר יחסי לעולם המערבי בהקשר הזה. כברת הדרך שנעשתה אמנם מכובדת, אבל בדרך הזו עדיין ישנם קשיים רבים. רבים, ולא הוגנים.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: אילן אסייג, "הארץ"

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook