fbpx

פעם, לפני הטוויטר, זרקו פה עגבניות

0

סובלים מהרפש והקיטוב של מערכת הבחירות הנוכחית? נסו לחזור לעידן האנלוגי של טלפון החוגה, לבחירות האלימות של 1981

 

אחח, פעם היה כבוד. הייתה דרך ארץ. השיח הפוליטי היה סולידי ומכובד. היו אידיאולוגיות, היו נאומים, לא הכל היה אישי. והפרסונות, אילו פרסונות שהיו לנו. נו, פעם היה שיעור קומה למנהיגים. הייתה גדלות נפש. בכלל, הבחירות היו חגיגה של דמוקרטיה. עניינים שברומו של עולם. לא סתם סיסמאות נבובות והפחדות, או מה ההוא אמר על ההוא. בלי ספינים והקלטות סתר. לא לא, הכל היה ענייני, המהות היא שעמדה במרכז. אחח, פעם היה טוב.

 

או שלא.

 

בואו נחזור בזמן לשנת 1981.

האנושות בדיוק הייתה עסוקה בלהרחיב את אשליותיה לגבי השליטה ביקום ושלחה מעבורת ראשונה לחלל, אבל כאן למטה בכדור הארץ התגלתה מחלה חדשה ומפחידה בשם איידס. בוב מארלי מת בטרם עת, אבל לפחות הקימו את ערוץ MTV ששידר את הקליפים שלו. והמחשב האישי של IBM יצא לשוק ועמד לשנות את העולם.

 

כאן אצלנו בישראל, מדינה בת 33, חיו קצת פחות מ־4 מיליון בני אדם. זוהר ארגוב הוציא את 'היו זמנים', שלום חנוך את 'חתונה לבנה', יגאל בשן את 'סיון' ותיסלם את 'רדיו חזק'. אריק איינשטיין הופיע בפעם האחרונה, בקולנוע הקרינו את 'מתחת לאף' ואת 'שפשוף נעים'. חנוך לוין העלה בתאטרון את 'ייסורי איוב' והרגיז את מרים תעסה־גלזר, סגנית שר החינוך והתרבות, שאמרה כי המדינה אינה צריכה לממן הצגה שבה "גבר עירום תלוי 20 דקות וכל ערוותו מתנדנדת".

 

על 'הבית של פיסטוק' ועל 'דובי דוברמן' שעלו באותה שנה בטלוויזיה החינוכית, לא היו לסגנית השר כל טענות.

 

הליכוד בשלטון כבר קרוב לארבע שנים, שבמהלכן חתם על הסכם שלום היסטורי עם מצרים של אנואר סאדאת. אבל הכלכלה בבוץ. האינפלציה דוהרת כל כך מהר, עד שמחליפים את הלירה בשקל. לעומת זאת, קצב העלייה לישראל מאט והולך עד כדי שיא שלילי במספר העולים באותה שנה. בראש הצבא עומד רפאל איתן, רפול, וישראל מתחילה להתערב במלחמת האזרחים בלבנון. דור העולים שנולדו וגדלו במעברות ובעיירות הפיתוח בגר כעת, ומאס במציאות הפוליטית בישראל וביחסי הכוחות שניהלו אותה.

 

——

 

על הרקע המורכב והמדכדך הזה הולכים לבחירות. ראש הממשלה מנחם בגין אינו בשיאו. הוא כבר עבר התקף לב ושבץ מוחי, ונטען בחדרי חדרים, ולא רק, שהוא אינו באמת מתפקד. בסקרים הוביל המערך של שמעון פרס ב־25 אחוזים על הליכוד, ואפילו בגין חשב שזה גמור מבחינתו. עד כדי כך, שאפילו מיהר להקים ועדת חקירה לרצח ארלוזורוב, אירוע שקרה כמעט 50 שנה קודם לכן. למעשה, זו הייתה הבטחה היסטורית שהשמיע במשך עשרות שנותיו במדבר האופוזיציוני, וכעת הוא חשש שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לקיים אותה.

 

הציבור אמנם היה רחוק מלהעריץ את פרס (והשמועות שהפיצו שונאיו הציפו את הארץ: אמא שלו ערבייה, יש לו מניות בתדיראן), אבל לפי הסקרים הוא עמד לשלוח את בגין הביתה.

 

אבל אז הכל השתנה. או כפי שבגין העיד על עצמו: "נתקיימה בי תחיית המתים".

 

 

הוא מסומם!

(אחח, פעם לא היו משמיצים אישית)

"העט זועק לכתוב שהאיש (בגין) נטרפה עליו דעתו. שהוא מסומם. שהוא תחת השפעה של תרופות. שהוא מוביל את המדינה לאסון לאומי. שהוא יסבך אותנו במלחמה אשר סופה מי ישורנו (…) לא נותרו בעטנו יותר משלוש מילים: זעקי ארץ אהובה".

 

על הטקסט לעיל חתום יואל מרקוס, הפובליציסט הבכיר דאז של עיתון 'הארץ'.

 

חברת הכנסת שולמית אלוני, שהתמודדה אז בפעם השלישית בראשות מפלגת רצ, נערכה אפילו לירידת השמאל למחתרת: "ראש הממשלה מהווה סכנה לכולנו. אין כאן החלפת השלטון בלבד אלא הצלת המדינה מפני הרפתקאות. ראש הממשלה נוהג בשיגעון. יש לו מגמות גזעניות מובהקות. המשך שלטונו – זה התפרקות מוחלטת של המדינה. אם יימשך השלטון הזה – לא מן הנמנע שנצטרך לרדת למחתרת".

 

חברת הכנסת חייקה גרוסמן (המערך־מפ"ם) אמרה שראש הממשלה "מדבר כמו ראש כנופיה". פרס עצמו כינה את בגין "מנהיג אופנוענים". פרס אמר שבגין מסוכן, כיוון שכל המדינה תלויה במצבי רוחו העולים ויורדים: "חשוב להבין נגד איזו תנועה אנחנו נלחמים במלחמת הבחירות הזו. תנועה שיש לה רביזיוניזם, ורביזיוניזם שתלוי באיש אחד, ואיש אחד שתלוי במצבי רוחו. לאן הוא מוביל אותנו?".

 

מנחם בגין כמובן לא נותר חייב: "מעולם לא הרגשתי טוב יותר (…) מבחינה נפשית, מבחינת המורל, אני מרגיש היום טוב יותר משהרגשתי בארבע השנים שחלפו, משום שעכשיו אני נלחם. כך היה כל חיי (…) אמרו שאני אדם חולה. כבר קברו אותי. והנה קמתי בתחיית המתים. ברוך השם, אתם רואים את הנס שקרה לי? מר פרס יאמר בוודאי שלי יש מצבי רוח – עליות וירידות, ולכן לא צריך לתת בידי את השרביט. או הו! הוא נעשה פתאום בוחן כליות. איזה מקצוע יש לו? אינני יודע. מה למד, כמה זמן למד רפואה? אבל כך הוא אמר (…) שהעם ישפוט בינינו".

והעם שפט.

 

כנופיות הבנדיטים

(אחח, פעם השמאל לא היה מתנשא)

אחרי שפרס חטף מטח עגבניות מתומכי ליכוד בעצרת בחירות, הארץ געשה. המערך מיהר בתגובה לפרסם מודעת שני עמודים מעוצבת ומרשימה בעיתונים: העמוד הימני היה צבוע שחור, העמוד השמאלי צבוע לבן. על הרקע השחור מימין צוירה עגבנייה מפוצלחת ומדממת, בצד השמאלי הופיע שיח עגבניות גאה, ומעליו הכיתוב: "בגין היזהר, אתה מייצג את אלה שמשליכים עגבניות. שמעון פרס מחכה לך, הוא מייצג את אלה שמגדלים עגבניות, והם עדיין הרוב".

 

בעצת יועציו ירד פרס אל העם והחל לחלק פרחים לעוברים ושבים, בעיקר במעוזי התמיכה של הליכוד (מה שלא הפריע לפרס לכנות אותם באחת הפעמים "חבורת שיכורים"). הסופר א"ב יהושע כעס על פרס, ועל הדרך הבהיר מה דעתו על תומכי בגין: "לחלק פרחים לעם, לאספסוף בתחנה המרכזית – זה לא היה אף פעם בקוד של מפלגת העבודה. לא צריך לחלק להם פרחים ולקנות בצורה האמריקנית הזולה הזו את ההמון הזה, שבין כה וכה לא תקנה אותו, שחלק ממנו לעולם לא יצביע למערך.

 

"האספסוף, לכל אורך ההיסטוריה, היה אספסוף שנתן גם את ההכרעות המלוכלכות והמנוולות ביותר. אין צורך לקנות אותו: שיקנה אותו מישהו אחר, ואפילו אם נאבד כמה מנדטים בשביל זה".

 

הפילוסוף פרופ' ישעיהו ליבוביץ לקח את זה צעד אחד קדימה והציע מלחמת אזרחים. בכינוס של מפלגת השמאל של"י (שכבר אז עלו בו תהיות אם זהו סופו של השמאל בישראל) עלה הפילוסוף לבמה והדהים את הקהל: "השלום איננו אקטואלי. זה הסחת הדעת, התביעה לשלום. יש רק תביעה אחת: הסתלקות מן השטחים המיושבים במיליון וחצי ערבים. אחר כך אפשר, אפשר, לא ודאי, לדבר על שלום…

 

"בהיסטוריה של עמים גדולים, מלחמות אזרחים היו מהמומנטים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקני מיהו הדמות הגדולה ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית, יאמר לכם אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים, לא של האחדות הלאומית. כי כנגד כנופיות הבנדיטים השורצות היום ברחובותינו, מדוע אין לנו כוח להעמיד פלוגות של אנשים אשר ישברו להם את העצמות פשוט מאוד (הקהל מריע בנימוס) ואם תאמרו זו קריאה למלחמת אזרחים? ואני אומר – כן!".

 

מרדכי (מוטה) גור היה קצת פחות פילוסופי. הרמטכ"ל לשעבר ואיש המערך בבחירות האלה, הבטיח לתומכי הליכוד: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". כשהוא עומד על הבמה בכינוס פוליטי בבית שמש, מול קהל זועם, הטיח בהם גור: "וכמו שלהם לא עזרו הצעקות, ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות, ונדפוק אתכם!".

 

צ'חצ'חים, במלרע כמובן

(אחח, פעם העיתונות הייתה מאוזנת)

כמנהיג מחתרת האצ"ל חי בגין תקופה ממושכת, ובכן – במחתרת, כשהקשר העיקרי בינו לבין העולם החיצון התקיים באמצעות האזנה לשידורי ה־BBC הבריטי. כבר אז פיתח רגישות מיוחדת לתקשורת האלקטרונית, וכעת כשהוא ראש ממשלה וחולש על רשות השידור, יש לו גם אל מי לבוא בטענות. בישיבת ממשלה שנערכה חודשיים לפני הבחירות ודנה באישור תקציב רשות השידור, נזף בגין במנכ"ל הרשות שמינה, יוסף (טומי) לפיד, ואמר לו שהפך את הטלוויזיה והרדיו לכלי תעמולה אנטי־ממלכתית.

 

"לא ייתכן כי פרשני רשות השידור לכל התפתחות מדינית או ציבורית יהיו אנשי המערך", אמר בגין ומנה אחת לאחת את טענותיו נגד כתבים מסוימים ואמירות ספציפיות. על כתבה חדשותית שצולמה ביישוב היהודי בחברון אמר שהיא הסתה. "הטלוויזיה מראה את הרב לוינגר עם רובה – אני אפילו נבהלתי. אם מחר יהיה עוד רצח יהודים בחברון, מי יודע מי יהיה אחראי לזה?".

 

בתום הדיון הממשלה אישרה את תקציב הרשות רק לחודש אחד, ואחד השרים צוטט בעיתון כאומר: "עד הבחירות יאושר התקציב מדי חודש בחודשו כדי שרשות השידור תישאר בת ערובה בידי הממשלה". אנשי הרשות, כמובן, מחו בתגובה על הפגיעה בחופש הביטוי והעיתונות.

 

אבל הסיפור המפורסם הבא מוכיח שלא בטוח שבגין טעה לגמרי בטענותיו: שלושה ימים לפני הבחירות המערך קיים את עצרת הסיכום שלו בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. בשעה מוקדמת יחסית, כשהכיכר עוד לא מלאה וכשרוב העיתונאים עדיין לא הגיעו, עלה לבמה הבדרן הצעיר דודו טופז, שהיה מוכר לקהל בעיקר כמנחה השעשועון 'שחק אותה' בערוץ הטלוויזיה היחיד אז.

 

טופז כמובן לא היה דובר מרכזי בעצרת. יותר כמו כרוז. "תענוג לראות את הקהל הזה", אמר טופז כשמעטים מקשיבים לדבריו, "ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות (…) הצ'חצ'חים (…) הם במצודת זאב. הם בקושי שי"ן־גימ"לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

 

מי ששמע את הדברים של טופז והבין את נפיצותם היה הכתב הפוליטי של עיתון 'הארץ' אמנון ברזילי. הוא הסב את תשומת הלב של אנשי מטה המערך, ואלה דאגו שטופז יירד מהבמה.

 

——

 

לימים סיפר ברזילי לאתר 'העין השביעית' כי כל אותו לילה הופעלו עליו לחצים כבירים שלא לפרסם את הדברים: "חבר כנסת בכיר אמר לי: 'אתה עיתונאי רציני שמייצג עיתון רציני, אתה בטח לא רוצה לגרום לנו נזק'. במהלך הלילה שוחחו איתי יוסי ביילין וגדעון לוי, דוברי המפלגה באותם ימים. תהיתי איך בדעת העבודה למנוע פרסום דברים שנאמרו בעצרת פתוחה בפני קהל של עשרות אלפים. היה מי שאמר: 'אתה לא תפרסם ואנחנו נדאג שדברי טופז לא יגיעו לידיעת עיתונאים אחרים'".

 

אחר כך אכן החלה התלבטות אמיתית במערכת העיתון: האם להבליט את דברי טופז, בהתחשב בעובדה שבסופו של דבר מדובר בבדרן ולא באיש מפלגה? האם בעצם פרסום הדברים לא יהיה משום השפעה לא הוגנת על תוצאות הבחירות? לדברי ברזילי, "היה ברור שההתלבטות נובעת מהדאגה מפני הנזק שהפרסום יגרום למפלגת העבודה. עורך המשנה רן כסלו ראה בבגין ובליכוד אסון למדינה. הוא העריך שהפרסום יזיק למפלגת העבודה. עם זאת, הנחת העבודה שלו הייתה שיש לפרסם את דברי טופז".

 

והעיתון אכן פרסם. למחרת היום עלה מנהיג הליכוד בגין על אותה במה ממש, למרגלות עיריית תל אביב, ועשה מטעמים מ"מה שמו, דודו טופז" (במלעיל) ומהקהל שהריע לו.

 

"עד הבוקר לא שמעתי את המילה צ'חצ'חים (במלרע) ולא ידעתי מה פירושה", אמר בגין, וכדרכו נזכר בימי המחתרת ובאחוות הלוחמים האשכנזית־מזרחית של הימים ההם, תוך שהוא מספר נרגש את סיפור הלוחמים ברזני ופיינשטיין. "אשכנזי? עיראקי?? יהודים! אחים!! לוחמים!!!".

 

כיוון שהחוק אסר לשדר את דברי הפוליטיקאים בימים שלפני הבחירות, ובגלל שכבר אז לא כולם קראו את עיתון 'הארץ', סיים בגין את נאומו בקריאה לעשרות אלפי הנוכחים המשולהבים להתקשר אל כל מכריהם ברחבי הארץ: "רק תספרו להם מה אמר פה דודו טופז, כל העם חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך הכל: הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב!".

 

חוסר אחריות ללא גבול

(אחח, פעם הביטחון היה מעל הפוליטיקה)

כמה צ'חצ'חים היו בין טייסי חיל האוויר שהפציצו את הכור הגרעיני בעיראק במבצע 'אופרה' – קשה לומר. מה שבטוח הוא שהביצוע היה מושלם, שכל הטייסים חזרו בשלום ושהעיתוי היה מדהים: שלושה שבועות לפני הבחירות.

 

המערך, כמובן, טען מיד שהעיתוי אינו מקרי ושהתקיפה נועדה להביא לניצחון הליכוד בבחירות. פרס אולי זכר את הבחירות לכנסת החמישית, ב־1961, אז כיהן כסגן שר הביטחון של בן־גוריון, ששיגר לחלל את הרקטה הישראלית הראשונה, 'שביט 2', בדיוק חודש לפני הבחירות. כך או כך, פרס האשים כעת את בגין בחוסר אחריות בלי גבול.

 

האמת היא שפרס עצמו הכיר את הנושא מקרוב, כיו"ר האופוזיציה, והתנגד להפצצת הכור במשך זמן רב. הוא חשש למעמד הבינלאומי של ישראל והאמין שבכל מקרה תקיפה לא תביא לחיסול מפעל הגרעין העיראקי (שהיה בחיתוליו). המבצע נקבע תחילה לינואר 81', אבל נדחה בגלל השבעת רונלד רייגן לנשיאות ארה"ב. באפריל נאלצו שוב לדחות בגלל התחממות בגזרה הלבנונית, והתאריך הסופי שנקבע היה 10 במאי.

 

אבל אז כתב פרס לבגין מכתב שבו הפציר בו לא לתקוף, כיוון ש"מה שנועד למנוע עלול לדרבן". בממשלה חששו שכמו שפרס גילה את מועד התקיפה המתוכנן, כך גם היו עשויים גורמים זרים לגלות והחליטו לדחות שוב.

 

כששר החינוך זבולון המר (מפד"ל) שאל את בגין אם אפשר לדחות את הפעולה עד לאחר הבחירות, השיב לו ראש הממשלה ש"יכול להיות שבעוד חודש יישב שמעון פרס בחדר הזה. לאור המכתב שהוא שלח, ברור לך כמו שברור לי שהוא לא יעשה את הפעולה הזאת, ואני לא מוכן לרדת מהבמה ולהשאיר את הבעיה הזאת לילדים שלנו".

 

——

 

גם אם בגין לא תזמן את התקיפה כדי לנצח בבחירות (הרי באותה מידה המבצע היה עלול להיכשל ולסבך את מצבו של הליכוד), אין ספק שברגע שהמבצע הוכתר כהצלחה בגין השתמש בו ככל יכולתו.

 

בשלב הזה, כשתבוסתו בבחירות קרובה, בגין אפילו הורה לפרסם את המכתב הסודי ששלח לו פרס, כדי להביכו ולהציגו כתבוסתן. וזה עבד. הציבור ברובו לא השתכנע שהתקיפה בוצעה ממניעים פוליטיים, ודווקא התנגדות המערך נתפסה כמונעת משיקולים זרים (אף שגם היא הייתה אותנטית ועקבית). בקריקטורה של עיתון 'הצופה' הוצגה הפגנה של המתנגדים לתקיפת הכור: ראשון ניצב שמעון פרס, אחריו עמד ערבי חבוש כאפייה.

 

יפי נפש עקומי אף

(אחח, פעם השואה הייתה מעל לפוליטיקה)

בתחילת חודש מאי פרצה שערורייה בישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. ראש הממשלה אמר שלנוצרים בלבנון עושים היום בדיוק מה שעשו ליהודים באירופה בזמן השואה. חבר הכנסת יוסי שריד הציע לבגין לוותר על המילה "בדיוק", "כי זה רחוק מלהיות 'בדיוק'". בגין התעקש: "אני חוזר ואומר, זה בדיוק מה שעשו ליהודים באירופה". יצחק רבין התערב: "גם אני מציע שלפחות ביום השואה לא נשווה בין הדברים". בגין ענה לו שמי שמערב את יום השואה עם חג הפועלים 1 במאי זה דווקא המערך. שריד הטיח בו: "אתה לא מדבר כראש ממשלה אלא כפוליטיקאי קטן", ובגין התרגז בסגנונו המיוחד והגאה: "מי יאמין שאני פוליטיקאי קטן ואתה מדינאי גדול? תתבייש לך ותתנצל! כאשר אתה היית נער, אני לחמתי על הקמת המדינה".

 

באותם ימים ביקר קנצלר גרמניה המערבית הלמוט שמידט בערב הסעודית, והצהיר כי למדינתו יש מחויבות מוסרית כלפי הערבים הפלסטינים בשל העוול שנגרם להם בהקמתה של מדינת ישראל, שהייתה תוצאה של השואה, כדבריו.

 

בגין הגיב בלשון מאוד לא דיפלומטית לדברי שמידט: "הרי הוא רודף בצע (…) לנגד עיניו עומדים שני דברים: לקנות נפט בזול ולמכור נשק ביוקר. הוא מדבר על מחויבות מוסרית לערבים? המחויבות ליהודים לא תיגמר לעולם".

 

בעולם גינו את דברי בגין, הסקרים פה בארץ דווקא החמיאו. כשחבר הכנסת אמנון רובינשטיין משינוי העלה הצעה לסדר, השיב לו בגין: "אשריך פרופ' רובינשטיין, שאמא ואבא שלך גידלו אותך בארץ ישראל. אמי ואבי לא היו בארץ ישראל – הם חלמו על ארץ ישראל ולא אספר לך מה היה בקיצם. אדון שמידט, אשר נשבע אמונים לפיהרר, היה אז בחזית המזרחית, ושם עמדה עיר ששמה בריסק דליטא. האם אני יכול לדעת בוודאות שהוא לא היה שם?".

רובינשטיין שתק.

 

——

 

בגין המשיך את הרטוריקה הזו בכיכרות הערים. כשהוא חובש כיפה ומניף את האצבע המורה בתנועת היד המפורסמת שלו, הזהיר ראש הממשלה את הקהל: "כל ילד בישראל, במגדל העמק ובתל אביב, ברחובות ובבני ברק, כל אישה תהיה בסכנה של קבלת קטיושה על הראש, בדיוק כמו שמקבלים לפעמים בקריית שמונה.

 

"הקנצלר הגרמני יודע מה ביטחוננו ואני לא? אני הופקדתי על ידי העם לשמור על ביטחונו, זו חובתי הקדושה, והוא נותן לי עצות להכריח אותנו לקבל מדינה פלסטינית? וממי הוא בא? מבנו של העם הנושא באחריות בעד רצח שליש מעמנו, שישה מיליונים, דבר שלא קרה מאז האלוהים ברא את האדם והאדם יצר את השטן!

 

"תסלחו לי, רבותיי, אני באתי מן המחתרת הלוחמת, אני לא מפחד מפני אף אחד. אז כשהוא אומר דברים כאלה אני לא אשיב לו? אינני יודע מה קרה עם עמי, מה קרה עם משפחתי? הוא אחרי כל אלה יאמר לנו תקימו מדינה פלסטינית? תעמידו את שלושת המיליונים וחצי היהודים בארץ ישראל בסכנת מוות וכיליון ואני לא אשיב לו? השיבותי! ואם יש כמה יפי נפש שככה החלו לעקם את האף שלהם – יהיה להם אף עקום!".

 

התנועות המזרחיות שלכם

(אחח, פעם הבושם הריח יותר טוב)

אז למה כבר יש להתגעגע? להטחת עגבניות בכיכרות? לניפוץ שמשות ושריפת סניפים של המערך? לפרס שמאשים את מי שמפגין נגדו ב"חומייניזם" וב"פשיזם", "עם התנועות המזרחיות שלכם"?

 

אפשר, אבל חבל. זה מפספס. כמו שדיכוי הערבים בישראל לא נולד עם הכיבוש של 67', כך גם ההסתה והשנאה וההתבוססות בצדקתנו הקדושה לא נחתו פה מאמריקה עם בנימין נתניהו.

 

לפעמים, כשממש לא נעים להביט במראה, אנחנו מפליגים בזיכרונות. הזמן כמו צובע בוורוד את מה שכבר חלף. אבל זה שקר. נוסטלגיה היא בושם משכר ומשקר. ייתכן שהיא עדיפה על פשיזם, אבל עדיין מדובר בבושם. הגיע הזמן לקחת שאיפה עמוקה מריח הגוף האמיתי שלנו. זו זיעה חמוצה, לעיתים חריפה ממש, אבל היא הריח הייחודי שלנו. היא אנחנו. אשכנזים? מזרחים? יהודים!

 


צילום: הרמן חנניה, לע"מ


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook