fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

סוד הקסם של הוויקטוריאנים // מאת אורן נהרי

מה הופך את התקופה הוויקטוריאנית הבריטית למקור השראה חי ובועט כל כך הרבה שנים, על יצירות תרבותיות ועל חיינו בכלל

0

מסע היסטורי אחר התקופה העוצמתית ביותר של האימפריה הבריטית, אחר כובשי הארצות והחוקרים, מחפשי האוצרות, הפוליטיקה הקולוניאליסטית ותחושת העליונות הבלתי מעורערת. מסע שמסתיים בפריחה תרבותית בלתי נגמרת, שעורגת בדיוק לתקופה ההיא

"איש כבן 30, רחב חזה וארך זרועות. שערו היה צהוב וזקנו הצהוב מגודל, תווי פניו מחוטבים בדקדקנות, ועיניו הגדולות והאפורות משוקעות עמוק בפניו. מעולם לא ראיתי איש אציל־מראה ממנו". כך מתאר אלן קווטרמיין, הצייד הוותיק ממושבת הכף, את הנרי קרטיס, התגלמות האנגליות כפי שהאנגלים היו רוצים לראות את עצמם, בספר 'מכרות המלך שלמה'.

"רק ספר ילדים", תאמרו? לא בדיוק. ספרו של הנרי ריידר הגרד היה לרב־מכר עוד בטרם הומצא המושג, וסיפור כתיבתו מרתק כשלעצמו: ב־1883 יצא לאור 'אי המטמון' מאת רוברט לואיס סטיבנסון, והיה לסנסציה. בצדק. שנתיים אחר כך נפגשים שני אחים – אנדרו והנרי ריידר הגרד. אנדרו דיבר בהתרגשות על הספר החדש, והנרי, שחזר לאנגליה אחרי שנים באפריקה, לא התלהב ואמר שהוא עצמו יכול לכתוב ספר לא פחות טוב. והם התערבו. הנרי הולך הביתה ומתחיל לכתוב לכאורה יומן מסעות, בדיוק כמו המגלים הוויקטוריאנים המהוללים שכתבו יומנים, שהתפרסמו ונחטפו בידי קהל צמא: "דבר מוזר הוא שבגילי – לא מכבר חגגתי את יום הולדתי ה־55 – אמצא עצמי נוטל עט בידי ומתחיל לכתוב. דברים רבים והגונים ביצעתי בחיי הנראים בעיניי ארוכים למדי. בגיל עשר כבר השתכרתי למחייתי. הייתי סוחר, צייד, לוחם וכורה. ובכל זאת רק לפני שמונה חודשים הצלחתי לעשות הון. אני אלן קווטרמיין מדרבן נאטאל מצהיר בשבועה – כך התחלתי את עדותי לפני שופט השלום".

הצייד הוותיק קווטרמיין מספר על ההרפתקאות שהביאו אותו ואת עמיתיו אל מכרות המלך שלמה, בארץ אופיר בלב אפריקה (המבוססת על ממלכת הזולו). שם כמובן יוכיחו את עוז הרוח, התושייה והמדע שידהים את הילידים הנבערים – כולם חלק מארגז הכלים של הג'נטלמן הוויקטוריאני. יחד עם האבירות כלפי נשים, כמובן. הוא כתב את הספר בשישה שבועות בלבד.

קווטרמיין היה התגלמות העידן, כלומר התגלמותו כפי שהדמיון האנגלי ראה אותו. הוא לא ג'נטלמן, כמובן: הנרי קרטיס, שותפו, הוא ג'נטלמן. הבחנה דקה אבל חשובה באנגליה הוויקטוריאנית. הוא איש המעשה, האדם המרחיב את גבולות האימפריה הבריטית, היודע לדבר אל הילידים, לצלוף ממרחק, בעל תושייה. בזכות אנשים כמוהו יכולה המלכה לבושת השחורים להיות רגועה בארמונה בצד השני של העולם.

׳ברידג׳רטון׳

׳ברידג׳רטון׳

עקוב אחר הנילוס

והיו אנשים כאלה. במציאות. גדולים מהחיים. למשל ריצ'רד פרנסיס ברטון, שנולד ב־1821 וחי חיים סוערים ומופלאים.

ברטון נולד למשפחה טובה. אביו קולונל, אמו יורשת הון, הוא ידע 29 שפות ועוד 11 ניבים על בוריים. בגיל העשרה יש לו רומן עם צוענייה, וכל מי שקרא את 'הגיבן מנוטרדאם' או שמע את האופרה 'כרמן', יודע על הקסם והזעזוע שמהלכים הצוענים בכלל ונשים צועניות בפרט על האירופאים המהוגנים.

הוא סולק מאוקספורד, ועל פי תיאורו הוא לא התאים לכלום פרט לכך שיירו עליו תמורת שישה פני ליום, וכך התגייס לצבא של חברת הודו המזרחית. הוא היה שונה משאר האנגלים בהודו: היה לו עניין אמיתי וכן בהודים, לימים במוסלמים ובאפריקאים – לא התנשאות סנובית כמקובל, אלא ניסיון להבין אותם, את תרבותם, את שפתם וחייהם. חבריו טענו שהוא הופך ליליד וכינו אותו "הכושי הלבן".

אחרי שבע שנים בהודו ביצע את המעלל שיהפוך אותו מפורסם, לראשונה ולא לאחרונה: הוא התחפש לסוחר מוסלמי, ערך לעצמו ברית מילה כדי להקטין את הסיכון האדיר שלקח, ועלה לרגל למכה. אחד האירופאים והנוצרים הראשונים המעז לעשות זאת. אם היה נחשף, היה מוצא להורג. לימים שוב נכנס מחופש לעיר מוסלמית אסורה בכניסה לאירופאים – הרר שבאתיופיה.

הוא הוביל משלחת שתחפש את מקורות הנילוס, הותקף בידי שבטים בסומליה, חנית פילחה את פניו, שותפו ג'ון ספיק נפצע קשה, החלים, יצא למלחמת קרים (כנראה חסר לו ריגוש בחיים), וב־1856 החברה הגיאוגרפית המלכותית מממנת משלחת נוספת, שתצא לאגם הענק בלב היבשת. אגם שעליו האפריקנים וסוחרי העבדים מספרים אגדות.

המשלחת של ברטון וספיק עוברת תלאות בלתי נתפסות. וכאן אולי אחד ממקורות ההערצה שלנו לוויקטוריאנים, על כל מגבלותיהם, דעותיהם הקדומות, התנשאותם, אדיקותם. המגלים הוויקטוריאנים, במיטבם, היו אמיצים בצורה מדהימה, נחושים להגיע ליעד, מלאי ביטחון עצמי – מופרך לעיתים – והרחיבו את גבולות הידע של האנושות כולה.

ברטון חלה במהלך המסע. הוא אינו יכול ללכת. ספיק התעוור והתחרש לזמן ארוך. והם המשיכו, כמובן. בפברואר 1858 הגיעו לאגם טנגנייקה, ספיק לא יכול היה לראות אותו כי היה עיוור, ברטון משותק ברגליו. הם נפרדו, ספיק המשיך צפונה, הגיע לאגם ויקטוריה והודיע מיד בניחוש מלא השראה שזה מקור הנילוס. ברטון היה משוכנע שאגם טנגנייקה הוא מקור הנילוס.

הם חזרו בנפרד, חולים, על סף מוות. כל אחד כתב את זיכרונותיו מהמסע. ברטון, הרפתקן פוחז אבל מדען מוכשר, כתב יומן מפורט ומעולה לא רק על הגיאוגרפיה אלא אף על המנהגים והשפות של השבטים שפגש. הוא גם אמר משפט המגלם את רוח החוקר במיטבה: "המסע הוא הניצחון". עם שובם החל קרב פומבי ארוך ומכוער בשאלת מקורות הנילוס. ספיק צדק.

ברטון נכנס אחר כך לשירות הדיפלומטי, היה במערב אפריקה, בברזיל, וב־1868 היה לקונסול בדמשק – מקום מושלם לערביסט כמוהו. זה היה בזמן עלילת הדם נגד היהודים. היהודים שנאו אותו כי הוא האמין בעלילת הדם (שיהודים אכן אופים מצות בדם של ילדים). שנאו אותו גם הנוצרים על אורח חייו; והמוסלמים – כי אשתו ביקשה להמיר את דתם. הוא כתב ספרי מסעות, אבל עיקר תרומתו לתרבות היא תרגום של 'הקאמה סוטרה' – ובעיקר תרגום מלא של 'אלף לילה ולילה' (הנקרא באנגלית 'לילות ערב'), כולל הערות שוליים והסברים. החברה הוויקטוריאנית החסודה כמעט התעלפה, אבל עד היום זה נחשב התרגום הטוב ביותר ליצירה. "אנגליה היא המדינה היחידה שבה לעולם לא ארגיש בבית", אמר. ומצבתו בלונדון מעוצבת בצורת אוהל של מגלים הרפתקנים. 

השיא האימפריאלי שלא יחזור

נחזור רגע ל'מכרות המלך שלמה': הנרי קרטיס, גיבור הספר, אינו הנציג הספרותי היחיד של אותה "אנגליות" חמקמקה. חִשבו על קפטן ארתור הייסטינגס ועל ד"ר ג'ון ווטסון. שניהם שירתו בגבול הצפוני־מערבי של תת־היבשת ההודית (כיום וזיריסטן שבגבול פקיסטן ואפגניסטן), לחמו נגד הפתא‏נים הפראיים של אפגניסטן (כיום נקראים פשטונים ועדיין מטילי אימה), ועמדו לשירותם של הבלשים הנודעים הרקול פוארו ושרלוק הולמס. שניהם ישרים, נאמנים, אמיצים, מאמינים במשחק הוגן ולא מבריקים, בלשון המעטה. בקיצור – אנגלים ויקטוריאנים (נכון, פוארו והייסטינגס כבר במאה ה־20, ועדיין, ערכיהם ויקטוריאניים).

מתי בעצם מתחילה התקופה הוויקטוריאנית (נקודה למחשבה: התקופות החשובות ביותר בתולדות אנגליה נקראות על שם מלכות, לא מלכים – האליזבתנית והוויקטוריאנית)? לכאורה הדברים ברורים: היא מתחילה עם הכתרת המלכה ויקטוריה ב־1837, ומסתיימת עם מותה של מלכת בריטניה וקיסרית הודו (תואר שהעניק לה ראש הממשלה השנון שאהבה, בנג'מין ד'יזראלי) ב־1901, 63 שנים ושבעה חודשים אחרי עלייתה לכס המלוכה. שיא שנשבר רק בידי אליזבת השנייה.

המלכה ויקטוריה

המלכה ויקטוריה

אבל ודאי שאין חפיפה מלאה בין שנות הישיבה על הכס לבין התקופה. חלק ניכר מהאירועים שיבשילו בתקופת ויקטוריה החלו קודם, בראשם המהפכה התעשייתית. ניתן לומר שמבחינה מדינית התקופה מתחילה עם תבוסת נפוליאון הסופית ב־1815, שמתחילה עידן של שלום באירופה מבחינת בריטניה. (חיילים בריטים נלחמו כל המאה ה־19, כמובן, אבל בעיקר בדיכוי מרידות והשכנת שקט ברחבי האימפריה. המלחמה היחידה שבה הייתה בריטניה מעורבת משמעותית באירופה הייתה מלחמת קרים, והמלחמה הקשה ביותר תהיה בשלהי התקופה, מלחמת הבורים בדרום אפריקה.)

מבחינה פוליטית־חברתית, התקופה מתחילה עם חוק הרפורמה שהעבירו הוויגים (הליברלים) ב־1832, שתיקן, חלקית, כמה מהעיוותים הקשים ביותר בדמוקרטיה הבריטית, בעיקר גבולות מחוזות והרחבת זכות הבחירה.

היא מתחילה כלכלית עם מנוע הקיטור והרכבת. היא מתחילה תרבותית עם מחולות הוואלס – קונגרס וינה נקרא "הקונגרס המרקד" בשל הריקוד החדש, הלוהט הזה; או צ'רלס דיקנס, המתעד הגדול של אנגליה הוויקטוריאנית ברומנים שלו, שנולד ב־1812, וספרו הנודע 'אוליבר טוויסט' התפרסם ב־1832.

התקופה הוויקטוריאנית היא העידן שבו האימפריה הבריטית בשיאה. לא בשיאה מבחינת התפשטות, זה יקרה אחר כך, ולמי שאוהב אירוניות היסטוריות – הרף עין, במונחים היסטוריים, לפני התפרקותה. השיא מבחינת התחושה האדנותית שזה סדר הדברים הנכון, הרצוי – לא רק לשליטים אלא גם לנשלטים (לדעת הבריטים, כמובן).

פיקדילי, לונדון, סוף המאה ה־19 צילום The Print Collector, Getty Images IL

פיקדילי, לונדון, סוף המאה ה־19 // The Print Collector, Getty Images IL

גזענות מותאמת לשעתה

אמרה ישנה גורסת שבריטניה הקימה אימפריה בהיסח הדעת. היא לא ממש התכוונה לכך, אלא שאתם יודעים, אוניות הפליגו לצורכי מסחר לקצווי תבל, הן הזדקקו לנמלים, אסור היה שהנמלים האלה יהיו בשליטת יריבים ואויבים, דבר התגלגל לדבר, ולפני שהבנו מה קורה קמה לה אימפריה.

קיימת כמובן תזה הפוכה. בספרו 'אימפריאליזם' (1902‏) טען ג'ון אטקינסון הובסון, ובעקבותיו ולדימיר לנין, שהאימפריאליזם הוא תולדה בלתי נמנעת כאשר עודפי ייצור והון מציפים את השוק המקומי. בעקבות הרוויה, מחפשים הקפיטליסטים שווקים חדשים למוצריהם והם מעדיפים מקומות שבהם נהוג שכר עבודה נמוך, החוסך בהוצאותיהם. במקום שבו האינטרס המסחרי נחשב אינטרס לאומי, משתלטות הממשלות על הטריטוריות שבהן נמצאים השווקים החדשים כדי להבטיח את השקעות ההון.

‏יש לשער שהאימפריה הבריטית פעלה לפי מודל זה בעיניים פקוחות, ודאי שלא בהיסח הדעת. למרות זאת, אין לפסול מניע ישן וקלאסי – תאוות הרפתקאות ותאוות בצע. בוני האימפריה הגדולים, ססיל רודס באפריקה, רוברט קלייב בהודו ואחרים, יצאו להעמיד אימפריה לעצמם – ולכתר. לעיתים בסדר הזה.

חברת הודו המזרחית קמה אמנם בצ'רטר מלכותי של קודמתה הדגולה של ויקטוריה, אליזבת הראשונה, והקרב המכריע על השליטה בהודו התקיים קודם לויקטוריה, קרב פלסי במאה ה־18 – אבל בזמנה של ויקטוריה התנהל 'המשחק הגדול', בין בריטניה ורוסיה, על השליטה באסיה. קציני צבא, דיפלומטים, מרגלים – ולעיתים לא היה הבדל בין המקצועות האלה – יצאו לשחק את 'המשחק הגדול' בערבות אסיה כדי להגן על הודו, היהלום שבכתר, מפני ההתפשטות הרוסית דרומה. הם עשו זאת מהרפתקנות, פטריוטיות, רצון להתעשר ולחרות את שמם בתולדות הממלכה, ואם יתמזל מזלם לפרוש עשירים – כמו סוחרי חברת הודו המזרחית. רבים מהם נספו, אך הותירו מאחוריהם מורשת. חשבו על ג'ורג' אוורסט, העומד בראש הסקר הגדול של תת־היבשת ההודית, המודד באדיקות כל הר וגבעה שם במשך 30 שנה, מדרום לצפון, ולימים קראו הר צנוע על שמו לאות הערכה. אגב, לא זו בלבד שהוא מעולם לא טיפס על האוורסט – הוא מעולם לא ראה אותו במו עיניו.

אוורסט לא היה היחיד. קל ללגלג כיום על מילותיו של רודיארד קיפלינג: "שא את משא האדם הלבן, שלח את מיטב בניך וקשור אותם לגלות לשרת את צורכי שבוייך. לשמש, בכורעם תחת נטל השריון, לרוב עם מתנער ולעם בני פרא – לבני עמים עוינים, חציים שטן וחציים ילד". הן נכתבו ב־1899‏, שנים רבות לפני עידן התקינות הפוליטית, לפני התקופה הנוכחית שבה הבריטים מתביישים במורשת האימפריה.

קיפלינג, חתן פרס נובל לספרות, היה הסופר הנקרא ביותר בשפה האנגלית במשך 60 ‏שנה. הוא ביטא את רחשי הלב של שני דורות, ששאפו לראות בעצמם אנשים המביאים בשורה של קדמה לאותם הגזעים כהי העור. (קיפלינג ובני דורו היו גזענים, כמובן, ודאי בסטנדרטים של היום, והיה להם מעין סולם גזענות – רבים מהם אהבו והעריצו את התרבות ההודית. בניגוד לאפריקה, כמובן.)

אזכיר לכם שבפואמה שהייתה לסרט 'גונגה דין', הגיבור הוא הודי צעיר – ולא אנגלי, אם כי כמובן הוא משרת את האנגלים בגבורה. והספר 'קים', אולי ספר ההרפתקאות הטוב ביותר של אותו הזמן, מספר את עלילותיו של יתום ההופך מרגל, יוצא לשחק את 'המשחק הגדול' בשירות החשאי של המלכה. אז מילא קים, יתום אירי, אבל גונגה דין ודאי בוגד? לא בדיוק. הודו לא הייתה מדינה, אלא מושג גיאוגרפי. הבריטים השכילו תמיד לכרות בריתות מקומיות, וממלכות רבות העדיפו את השלטון הבריטי על פני שלטון הודי אחר (ראו המאמר על 'מיהו בוגד' מגיליון יוני 2020). אותם בריטים גם הביאו את בתי המשפט, הרכבת, איסור הסאטי – המנהג הנורא של שריפת אלמנה במות בעלה. אולי, אמרו לעצמם בני העידן הוויקטוריאני, אולי בבוא העת יוכלו ההודים להגיע ולהיות כמעט אנגלים, עוד כמה מאות שנים יהיו ראויים לשלטון עצמי. לא שהם באמת עסקו בנושא הזה. לגבי אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, בהחלט. הודו? לא. נחשו מה המשותף לקודמות לעומת האחרונה.

בריטים בהודו, 1869 צילום Sepia Times, Universal ImagesGroup via Getty Images IL

בריטים בהודו, 1869 // צילום Sepia Times, Universal ImagesGroup via Getty Images IL

שליחות ואינטרסים

מראית העין של שלטון אוהב וילידים מאושרים בחלקם התמוטט סופית במרד ההודי הגדול ב־1857. המרד דוכא, אבל השלטון בהודו עבר מחברת הודו המזרחית לכתר. ויקטוריה הייתה גם לקיסרית הודו, נבנו אנדרטאות לכבודה, ומן הסתם נראה היה לבריטים שכעת, כשהשלטון בידי הכתר ישירות, נפתרו הבעיות, ההודים לא ירצו עוד עצמאות או שלטון עצמי, דברים שברור לחלוטין שאינם מוכשרים להם.

כן, הם היו צדקנים. ומרוצים מעצמם. לא בלי בסיס: בריטניה ביטלה את העבדות כבר בתחילת המאה ה־19, ‏והצי המלכותי אכף את ביטולה הלכה למעשה בעולם כולו. במונחי היום, זו שערורייה בלתי נתפסת: כיצד אי קטן מעלה בדעתו לאכוף את מערכת הערכים שלו על העולם כולו? באיזו סמכות, באיזו חוצפה? לגמרי. אבל הם צדקו. העבדות אכן הייתה עוול בלתי נתפס (נכון, אינכם צריכים להזכיר לי שעד זמן קצר להפליא קודם לכן היו אותם בריטים סוחרי העבדים הגדולים ביותר. או שבאותה עת ממש חברת הודו המזרחית יצאה למלחמת האופיום הראשונה כדי לעמוד על זכותה להציף את סין באופיום, ואגב אורחא להחתים אותה על הסכמים נצלניים ולספח לעצמה נדל"ן מובחר). אז כן, אימפריאליזם מתנשא. אבל שגם, בין השאר, הביא טוב. ולא, אינני מצדיק אותו. ובתקופה שבה נגסו כמעט כל מעצמות אירופה נתחים מאסיה, מאפריקה, מהאוקיינוס השקט, נוהלה האימפריה הבריטית ביושר ובהקפדה הרבה מעל הממוצע האירופי. ‏אנשי האימפריה הבריטית האמינו בכל לב בשליחותם. הייתה זו שליחות דתית, נוצרית וחינוכית, שכיסתה כמובן גם על אינטרסים.

‏כך משרטט סנדרס איש הנהר, נציב המחוז הוותיק והציניקן ב'סיפורי אפריקה' של אדגר וואלאס – שיחד עם קיפלינג הוא סופר האימפריה הגדול והאולטרה בלתי תקין פוליטית – את דמותו של הממשל הבריטי הנטוע בלונדון: "עם מופלא הבריטים. לימבילי (מלך אפריקאי) חוטף אזרחים בריטים. אני מודיע על כך. חבל מאוד, אומרים בלונדון. הוא משמיד עם שלם. מחריד, אומרים בלונדון. הוא מרקיד אותי על אבנים מלובנות – קבל את המקרה כהלצה, אומרת לונדון. אולם כשאני מעיר את אוזן המטרופולין כי כל אחת מאבני הריקוד האלה מכילה אונקיה וחצי של זהב טהור, ושהס‏לעים שמהם נחצבו המרצפות הללו אינם אלא עורק זהב עשיר שכמותו טרם התגלה באפריקה המרכזית כולה, מתארגן מסע עונשין של כמה אלפי חיילים תוך שישה חודשים!". נכון, מצד שני חיילים ומסעות עונשין הם דבר יקר, וצריך לכסות את ההוצאות.

‏ספריו של וואלאס התיישנו כמו אלה של קיפלינג, אולם היה בהם משהו שקסם לבני התקופה – וכן, קוסם לנו עד היום. שנים רבות אחרי ששלושת הסרג'נטים בצבא הוד מלכותה הפסיקו לשמור על מעבר ח'ייבר, אחרי שסנדרס יצא לפנסיה ושעמם מן הסתם את שכניו בסיפורים על הזמנים הטובים ההם.

למצוא את ליווינגסטון

והאנשים האמיתיים היו מרגשים לא פחות. למשל ד"ר ליווינגסטון. התגלמות הוויקטוריאנים כפי שרצו לראות את עצמם. צודקים, ישרים, גדולים מהחיים.

ליווינגסטון הסקוטי (כמו רבים ממייסדי האימפריה הבריטית) נולד ב־1813 לעוני מרוד, השני משבעה ילדים, ומגיל עשר עובד 14 שעות ביממה כקושר חוטי כותנה שנקרעו במכונות. עד גיל 26 עבד כל יום, משש בבוקר עד שמונה בערב, ואז למד בכוחות עצמו. רק חשבו על הכוח הפיזי וכוח הרצון הנדרשים לכך.

הוא מצליח להתקבל למכללה אחרי שחסך מעט כסף, משלים פערים בהשכלתו, לומד רפואה ויוצא לאפריקה. בשנת 1849 היה לאירופאי הראשון החוצה את מדבר קלהארי. רופא, מיסיונר, לוחם נגד העבדות (שפעם אחר פעם נעזר בסוחרי העבדים להישרדותו…). הוא המערבי הראשון שרואה את Mosi-oa-Tunya ("העשן שמרעים"), וקורא למפל הנפלא "מפל ויקטוריה" על שם מלכתו שבלונדון. שנתיים אחר כך הוא האירופאי הראשון החוצה את אפריקה ממערב למזרח – מלואנדה שלחופי האטלנטי, לקואלימיין באוקיינוס ההודי. הוא לא רק איש רוחני. בבסיס הפסל שלו במפלי ויקטוריה כתוב המוטו שבו האמין כל חייו – נצרות, מסחר ותרבות. הוא קיווה שנהר הזמבזי יהיה נתיב סחר נוצרי לתוך היבשת, שהאירופאים אולי יעברו מסחר העבדים אל מסחר מוסרי יותר אם הוא יהיה משתלם לא פחות. הוא אבד לימים במעמקי אפריקה, כשרצה להכריע סופית בוויכוח מהו מקור הנילוס – אגם ויקטוריה, אלברט או טנגנייקה?

עכשיו צריך להבין שליווינגסטון אינו עוד טייל שנעלם במעבה הג'ונגלים. יש לו מעמד מיתי. ראשית המראה של קדוש עם זקן לבן. שנית, הסיפור מעורר ההשראה של ילד שגדל במשכנות העוני האיומים ובכוחות עצמו למד עד שהיה לרופא, המיסיונר המפיץ את בשורת הנצרות, הלוחם האידיאליסט בסחר העבדים, מפיץ הערכים הבריטיים הוויקטוריאניים במיטבם. עיתונאי אמריקאי, הנרי מורטון סטנלי, שנשלח למצוא אותו, הצליח לבסוף, ואמר את משפט ההיכרות המפורסם בהיסטוריה ("ד"ר ליווינגסטון, אני משער?").

ציור של דיוויד ליווינגסטון, 1873 // צילום: IL Images Getty, Images Getty, p

ציור של דיוויד ליווינגסטון, 1873 // צילום: Images Getty, IL

אחרי המפגש, דיוויד ליווינגסטון עדיין סירב לחזור. הוא נשאר באזור שהוא היום זמביה, עד מותו ב־1873 ממלריה ודיזנטריה. בריטניה ביקשה לקבור את אחד הדגולים בבניה בטקס מלא, אבל הילידים לא רצו להיפרד מהרופא שחי ביניהם. לבסוף הושגה פשרה – הם שלחו את גופו כשעליו פתק: "אתם יכולים לקבל את גופו, אבל ליבו שייך לאפריקה". הלב נקבר מתחת לעץ סמוך למקום שבו מת. שני משרתיו הנאמנים צ'ומה וסוסי לקחו את גופתו, עם יומנו, למסע בן 2,250 קילומטרים אל החוף ומשם לארצו. גופתו הונחה בארון במטה החברה הגיאוגרפית בלונדון ונטמנה בכנסיית ווסטמינסטר.

המדע מתנגש עם הדת

ובכלל, זו תקופה שבה הסקרנות לגבי מה נמצא שם, ביבשות הרחוקות, במדינות האקזוטיות, לא ידעה שובע. האימפריה ששלטה בגלים ובימים הזדהתה עם הספנים שיצאו לחפש את המעבר הצפוני־מערבי בים להודו, המגלים בלב אפריקה או בדרום אמריקה, אלה שנספו בקרח הארקטי, כמו המשלחת של פרנקלין שיצאה לחפש את המעבר הצפון־מערבי, הגוועת כולה ברעב בעודם מנסים להגיע על פני הקרח לקנדה.

ואגב, אותה בריטניה היא המדינה השולחת, לא לבד, יחד עם מדינות אירופיות אחרות, את המגלים לקצווי ארץ, לתבוע לעצמה שטחים ברחבי העולם, כמובן בלי להתחשב בדעת היושבים במקום על סיפוחם המתמיה מעט למדינה רחוקה שעליה לא שמעו מעולם. לא בריטניה המציאה את הפטנט הזה – 400 שנים קודם לכן חילק האפיפיור את העולם כולו בין ספרד ופורטוגל בלי לשאול את הילידים, או את אנגליה, וצריך לראות את הדברים לא בראי היום, אלא על רקע הזמן. ובעידן הזה אכן היו מעללי גבורה: נזכור בשלהי עידן התגליות את עידן הגבורה – המרוץ להגיע אל קצות האדמה הרחוקים, המאיימים.

אי אפשר שלא להתרגש למראה הצילומים האחרונים של חברי המשלחת של קפטן סקוט, חותם המוות טבוע בפניהם, החוזרים מהקוטב הדרומי בדצמבר 1911 לאחר שהגיעו אליו – אבל הגיעו ימים ספורים אחרי אמונדסן הנורווגי. ובניגוד לבר כוכבא – כיום אנו זוכרים את הסגנים יותר מאשר את המנצח במרוץ, את הגברים שכוחותיהם כלו, והם מתים קילומטרים ספורים ממחסן המזון והציוד שלהם, ותצלומיהם ויומנם שרדו בלא פגע כי הקור שימר אותם. את טיטוס אוטס, שרגליו נמקות והוא יודע שחבריו לא ינטשו אותו והוא יוצא אל סופת שלג ומוות ודאי כדי לתת להם הזדמנות לשרוד, ומילותיו האחרונות הן מופת של לשון המעטה בריטית, אותו 'סטיף אפר ליפ': "אני יוצא, אולי איעדר זמן־מה".

"אינני חושב שאנו יכולים לקוות עכשיו לאיזה שיפור במצב. נחזיק מעמד עד הסוף", כתב סקוט בעודם גוססים, "אבל אנו נחלשים, כמובן, וברור שהקץ איננו רחוק. חבל, אבל אינני חושב שאוכל להמשיך לכתוב. בשם אלוהים דאגו למשפחותינו" – אלה היו המילים האחרונות ביומנו, שנכתבו בעת סופה שבה הקור הגיע ליותר מ־50 מעלות מתחת לאפס, 18 קילומטרים בלבד מהמחסן שלהם.

בריטניה התגאתה בהם. בצדק. היו חשובים מהם שבהם התגאתה אולי פחות – למשל הכומר לשעבר צ'רלס דרווין, היוצא למסע לאיי הגלפגוס כדי ללוות את הקברניט האדוק בדתו, החייב ג'נטלמן להקל את הבדידות שבפיקוד. חמש שנים חקרה ה'ביגל' את הימים. לא מסחר, לא כיבוש, לא סיפוח – מחקר טהור. ודרווין יחזור עם תיאוריה, שאותה יקבור עמוק־עמוק כי הוא יודע בדיוק מה תהיה התגובה של ארצו הכה־דתית: לא, אין הכוונה לתיאוריית האבולוציה. היו תיאוריות אבולוציה קודמות. אנשים ידעו שהם משנים את בעלי החיים ואת הצמחים. הם לא ידעו מה המנגנון לשינוי, אבל ידעו שהם מכליאים כלבים וסוסים למהירות, למשל.

דרווין יהיה זה שיבוא ויאמר שהמנגנון הוא ברירה טבעית. לא אֵל, לא תכנון תבוני. מקריות על פני זמן בלתי נתפס ותו לא. פרסומו לבסוף של ספרו יחולל שערוריית ענק, ויכוחים פומביים סוערים יביאו גבירות לעילפון – למשל העימות המיתולוגי בין הקסלי, שכונה הבולדוג של דרווין, לבין הבישוף ווילברפורס שכונה 'סם החלקלק'. דרווין נערץ, כיום. כדאי לזכור שלא קיבל תואר אצולה מהמלכה – שהיא גם ראש הכנסייה האנגליקנית ודתייה אדוקה.

כל העולם, נתיניה

והיו חוקרים אחרים, שכל בריטי ראוי לשמו חש גאווה אל מול התעוזה והשליחות שגילמו. אחרי ככלות הכל ‏הם חירפו את נפשם במדינות רחוקות כדי להביא אליהן מעט מהתרבות השליטה: התרבות האנגלית.

קיצ'נר, וורן, ווילסון ואחרים באו לכאן, בשם "החברה לחקר ארץ ישראל" – Palestine Exploration Fund – ערבוביה של הון פרטי וציבורי, תערובת של אנשי ביון, ארכיאולוגים, שרטטי מפות, אנשי צבא ואנשי דת נוצרים, שבאו כדי להוכיח את אמיתות התנ"ך, להתכונן למלחמה אפשרית מול העות'מאנים והפרוסים, לעורר את עם ישראל, להתחקות אחר דרכי הבדואים, לחקור בעלי חיים וצמחים. ובקצרה, להרחיב את האימפריה בכל מובן אפשרי. החברה נוסדה ב'אולם ירושלים' – כמה הולם – ותומכיה היו המלכה ויקטוריה ומשה מונטיפיורי. והם הצליחו. קשת ווילסון, פיר וורן, ולימים הגנרל אלנבי יסתמך על המפות האלה בכיבוש הארץ מידי האימפריה העות'מאנית.

ולא רק חוקרים, מרגלים, אנשי צבא. אדם נוסף, פחות מוכר מחוץ לארצו, הוא אולי הסמל הגדול לעליונות הבריטית של הזמן: איזמברד קינגדום ברונל – מהנדס בריטי דגול שבנה גשרים, את מסילת הברזל בריסטול לונדון, ובעיקר את האוניות הגדולות בעולם, הראשונות שהונעו בעזרת מדחף: גרייט ווסטרן, גרייט בריטן וגרייט איסטרן. הוא נבחר במשאל הבריטים החשובים והנערצים בהיסטוריה במקום השני אחרי צ'רצ'יל, ולפני שייקספיר, דיקנס, קוק ודרווין.

בשיאה של התקופה הציגה בריטניה לראווה את עושרה ועוצמתה בתערוכה עולמית בארמון הבדולח, הקריסטל פאלאס. ג'וזף פקסטון עיצב מבנה ממתכת וזכוכית, בנוי מיחידות מוכנות מראש. עשרה חודשים בלבד עמדו לרשותו מרגע אישור התוכנית ועד הפתיחה החגיגית ב־1851, והוא עמד בכך: מבנה בן 72 אלף מטרים רבועים, תערוכה שבה הוצגו 100 אלף פריטים מיטב החדשנות של הזמן – עם פירות וירקות מרחבי האימפריה, כלי נשק, מכונות ומה לא. 6 מיליון איש ביקרו בה – שליש מתושבי בריטניה. כן, 18 מיליון בני אדם שלטו באמצע המאה ה־19 בחלק נכבד מהאנושות.

התערוכה העולמית, 1851

התערוכה העולמית, 1851

‏‏לבריטים הייתה סיבה טובה להביט קדימה בסיפוק. ב־30 השנים שבין 1870 ‏ל־1900‏ הוסיפה האימפריה הבריטית 11 ‏מיליון קמ"ר וכ־60 ‏מיליון נתינים לשטחיה. בשנת 1900 ‏היא כבר שלטה על 30 ‏מיליון קילומטרים רבועים של אדמה, חמישית משטח היבשות כולן. רבע מאוכלוסיית העולם חי בצל הדגל של היוניון ג'ק. ולא רק ביבשה: הצי המלכותי היה שווה בגודלו לשני הציים הגדולים בעולם אחריו.

לקנות תעלה ביום

תקופת ויקטוריה, המלכה האלמנה וחסרת חוש ההומור, הייתה עידן שבו האימפריה התבססה על צי מלחמה. צי שלו רשת בסיסים ימיים ותחנות טלגרף בעולם כולו. צבא לא גדול, שהסתמך על יכולת הרתעה, מקצועיות ונאמנות של עמים ילידים רבים – הבריטים שכללו את שיטת הפרד ומשול לדרגת אמנות. כך צמחו צי מסחרי, בנקאות, ביטוח ומסחר בהיקפים חסרי תקדים. הוסיפו לכך את ההמצאות שחוללו והזינו את המהפכה התעשייתית, שכזכור החלה בבריטניה – מנוע הקיטור של ואט, הרכבת, מיכון תעשיית הטקסטיל ואחריה שאר תעשיות – והרי לכם הבסיס לעידן שכונה 'התקופה הוויקטוריאנית', תקופת שפע ופאר חסר תקדים בתולדות הבריטים.

הלוויית המלכה ויקטוריה, 1901 צילום Reinhold Thiele, Getty Images IL

הלוויית המלכה ויקטוריה, 1901 // צילום: Reinhold Thiele, Getty Images IL

‏מעולם, לא לפני כן ולא אחר כך, חשה עצמה אנגליה כה חזקה, בוטחת ושאננה. במישור המעשי שולבו המקלע, הטלגרף, הרכבת ואוניית הקיטור באימפריה. במישור הסמלי קמו ארמונות מבוססים על צבר ההון מהודו, מדרום אפריקה, מסוחרים בכל מקום. כל טוב העולם הוצג בבירת העולם, שזכתה למירוק בזכותם של האדריכל ג'ון נאש והמהנדס איזמברד ברונל, וחגגה את היותה בירתה הבלתי מעורערת של האימפריה הגדולה בעולם בזמנה, אחת הדגולות והשלוות בהיסטוריה.

לא שלא היו מתחרות: פרוסיה היא צבא שיש לו מדינה, רוסיה ענק פרוע – וצרפת. תמיד צרפת. הצרפתים בהנהגת פרדיננד דה לספס חופרים תעלה שמגשימה את החלום העתיק – חיבור הים התיכון וים סוף, שתקצר לאין שיעור את הדרך ליהלום שבכתר. תעלת סואץ. (לימים ינסה דה לספס מעלל דומה בפנמה, יסתבך קשות בשערורייה כלכלית שבה מעורבים שני בנקאים יהודים, פרשת פנמה תהיה החזרה הכללית לקראת פרשת דרייפוס, והכישלון הצרפתי יכניס את האמריקאים לתמונה, אבל זה רק בעתיד הקרוב.)

התאריך הוא 14 בנובמבר 1875. ראש ממשלת בריטניה ד'יזראלי, יהודי מומר, סועד בארמונו בכיכר פיקדילי עם ליונל רוטשילד. חברו הטוב, יהודי לא מומר ולימים חבר הפרלמנט היהודי הראשון בבריטניה. בזמן המנה העיקרית הגיע המברק, הח'דיו (השליט) של מצרים שקוע בחובות ומציע את מניותיו בתעלה. זכות הסירוב הראשונה היא של צרפת, אבל הוא מוכן לשמוע עוד הצעות. ד'יזראלי שאל: כמה? התשובה: 100 מיליון פרנק, שהם כ־600 מיליון דולר כיום. נקנה אותן, אומר ראש הממשלה. אבל יש בעיה: הפרלמנט בפגרה, לבנק אוף אינגלנד אסור להלוות כשהפרלמנט בפגרה וממילא אין לו מספיק כסף מזומן. ראש הממשלה פונה למלכה, ואחרי אישורה פונה שוב לליונל. ליונל משגר מברק לדודניו בפריז, ובהמשך מלווה לבריטניה בהתראה של יום כחצי מיליארד דולר, רק על סמך השם רוטשילד. המניות עוברות לבריטניה, שתשלוט בתעלת סואץ עד הלאמתה בידי נאצר, למרבה זעמם של הצרפתים.

הקאמבק הוויקטוריאני הבלתי נגמר

מאחורי החזות הנוצצת שררה מציאות אחרת. בשנת 1801 ‏כבר היו בלונדון מיליון תושבים. 100 שנה אחר כך תפח מספרם ל־7 מיליון. שליש מהם חיו מתחת לקו העוני, קו שהוצב נמוך בהרבה מתקופתנו. לונדון גם הייתה עיר של מהגרים. אירים גוועים ברעב בגלל המגפה שפגעה בתפוחי האדמה, יהודים שנמלטו לאיסט אנד בגלל הפרעות ברוסיה, גולים פוליטיים. בשנת 1854, שלוש שנים אחרי פתיחת התערוכה העולמית הנוצצת, ימצא ד"ר ג'ון סנואו את מקור מגפת הכולרה שהרגה 2,000 איש מדי שבוע בלונדון – באר מים נגועה בסוהו – ובכך בעצם החל את מקצוע האפידמיולוגיה. אפשר לראות בכך כמובן את התקדמות המדע והרפואה, בהחלט, אבל גם את התנאים הנוראים בלב בירת האימפריה.

ילדים בני ארבע ניקו ארובות, בני שש ושבע עבדו במכרות. ובשם חופש העיסוק טענו בעלי כוונות טובות – וכמובן בעלי כוונות רעות – שאסור להתערב בכך, שהרי זה יפגע בתיאוריה הקפיטליסטית. כן, הרי בבריטניה עלתה לראשונה תיאוריית היד הנעלמה, ובאותה בריטניה ויקטוריאנית יכתוב גולה גרמני, יהודי מומר בשם קרל מרקס, את ספרו 'הקפיטל', היוצא חוצץ נגד הקפיטליזם ומנבא את חורבנו.

ממשיך דרכו, אלכסנדר סורוס צילום Andrew H. Walker, Getty Images IL

ילד מנקה ארובות, תחילת המאה ה־20

יותר מ־50% מאוכלוסיית בריטניה התגוררו בערים ב־1891, השנה שבה התפרסם הסיפור הראשון על שרלוק הולמס במגזין 'סטראנד'. ב־1880 היו בלונדון 23,920(!) מעשי רצח, מהם פוענחו רק 13,336. כשהוקם מחלק הבילוש של לונדון ב־1842, שירתו בו בהתחלה רק שני שוטרים.

בערפל של איסט אנד, ברובע ווייטצ'אפל, שוטט לו ג'ק המרטש, עד היום הרוצח הסדרתי המפורסם בהיסטוריה. ויש תזות מלומדות העוסקות בשאלה מדוע שרלוק הולמס – דמות בדיונית, להזכירכם, אבל חיה בדמיוננו הרבה יותר מהרבה אנשים חיים וקיימים – הפועל בלונדון בדיוק באותן שנים, לא נקרא לתפוס את הרוצח – אולי כי השניים הם אדם אחד??

בתוך התת־מודע האנגלי של השנים האלה גם כותבת מרי שלי את 'פרנקנשטיין', בראם סטוקר את 'דרקולה', משוררים רומנטיים כמו לורד ביירון ופרסי שלי מתרפקים על העבר, וכמובן גדול סופרי התקופה האנגלים, צ'רלס דיקנס, שבר את לב קוראיו שדמעו כשקראו על תלאותיהם האיומות של גיבוריו.

וכאן צריך להתעכב על תעלומה נוספת: איך קרה שהתקופה הוויקטוריאנית הבריטית כובשת כיום את העולם כולו? איך חוזרים שוב ושוב אל גיבוריה מאז – וממציאים גיבורים חדשים? הרי מאז שרלוק הולמס נוצרו מאות בלשים מצליחים, אבל הוא, האיש התימהוני, הפוריטני הזה, המאמין בכל לב בהיגיון צרוף – כיאות לוויקטוריאני – ממשיך לככב? בסרטים, בסדרות, בספרים הממשיכים להיכתב, בסדרה שבה הוא בניו יורק וד"ר ווטסון היא אישה, או הוא ו־ווטסון בלונדון של ימינו, סרט על אנולה הולמס האחות הקטנה הסוררת – הרי בתקופה זו גם מתחילים ניצני המאבק לזכויות האישה.

סדרת הרומנים, וסדרת הטלוויזיה שנוצרה לפיהם, 'ברידג'רטון': נניח שכולנו אוהבים רומנטיקה, תככים וארמונות – אמנם היא טכנית בתקופת העוצרות, ערב התקופה הוויקטוריאנית, אבל למעשה החפיפה גבוהה; ספרים שבהם מתאגדים הגיבורים הדמיוניים של הזמן ל'ליגת הג'נטלמנים המובחרים' ובה חוברים ד"ר ג'קיל, הרואה ואינו נראה, קפטן נמו, מינה הרקר מ'דרקולה', אלן קווטרמיין ודוריאן גריי להילחם ברוע; כמה עיבודים יש ל'ג'יין אייר'? 'אנקת גבהים'? 'בלגרביה', הספר והסדרה, המתעדים בנאמנות את התקופה וליבנו מבקש לגיבורים סוף טוב? סדרת הספרים והטלוויזיה 'חומריו האפלים' מאת פיליפ פולמן ובה אנגליה אלטרנטיבית, כשהעיצוב כולו ויקטוריאני, מצליחה מאוד; וכן תרבות סטימפאנק המשלבת צפלינים, ספינות קיטור ומגבעות ביקומים חלופיים.

אנו חוזרים אל בתי המידות של מייפייר, הווסט אנד הערפילי והמסוכן, הארמונות ביורקשייר, האחוזות לחוף הגנגס, להרפתקנים הנמלטים מבתיהם לאמזונס, אוסטרליה, הצבא. מכל התקופות הרבות והמרתקות בהיסטוריה האנגלית אין עוד תקופה המושכת אותנו כל כך, שכה הרבה כותבים עליה, משמרים את זכרה, מעלים אותה באוב. אולי בגלל שהיא מצד אחד העבר, שבו הדברים מתנהלים אחרת, ומצד שני היא ממש על סף העולם המודרני.

הסרט ׳אוליבר טוויסט׳, 1985

הסרט ׳אוליבר טוויסט׳, 1985

משפחה אירופית אחת גדולה

הנאורות בגרסתה האנגלית – אותה אמונה שלווה ובוטחת בקדמה, ברוח האדם אם הוא אנגלי – ניצחה לכאורה, עם מגלי עולם, עם דרווין, עם מבני הענק, האוניות הכבירות. אבל באותה עת ממש, בתת־מודע של אירופה רחשה תמיד הרומנטיקה, השואפת לחזור אל הטבע ואל רוח האדם הבלתי כבולה. אותה רומנטיקה המביאה לנו מצד אחד את הלידים של שוברט, הסימפוניות של בטהובן, השירים של ביירון ושלי, אבל מצד שני כמה זרמים פילוסופיים בעייתיים מאוד – הרומנטיקה שחררה כמה שדים נוראים ממעמקי הנפש. אבל צריך היה להיות מאוד מעמיק כדי להבחין בכך. והבריטים, וזה אך הגיוני, העדיפו את האופטימיות, להתבונן בסמלי העוצמה.

‏בשנת 1887 ‏חגגה ויקטוריה, מלכת בריטניה וקיסרית הודו, את יובל הזהב לשבתה על כס המלכות. מלכי אירופה כולם התייצבו לחגיגה, ולא פלא: זה היה אירוע משפחתי. לויקטוריה היו תשעה ילדים ו־42 נכדים, כולם נישאו לבתי המלוכה האחרים של אירופה. הקייזר הגרמני וילהלם השני והצאר של רוסיה ניקולאי השני היו אחייניה.

עשר שנים אחר כך, ביובל היהלום, היו אורחי הכבוד 11 ‏ראשי ממשלות המושבות. במצעד המפואר רכבו יחידות הפרשים של האימפריה – רובאי מושבת הכף מדרום אפריקה, ההוסרים הקנדים, רומחי ניו סאות' וויילס מאוסטרליה והפרשים הקלים מטרינידד.

ויקטוריה מתה עם פרוס המאה החדשה; בנה אדוארד השביעי מת תשע שנים אחריה. בלווייתו רכבו תשעה מלכים, חמישה יורשי עצר, שבע מלכות ודוכסים גדולים לאין מספר. הקייזר וילהלם השני מגרמניה, אחיינו של המלך האנגלי המנוח והנכד של ויקטוריה, פרדריק מלך דנמרק, ג'ורג' מלך יוון, הוקון מלך נורווגיה, אלפונסו מלך ספרד, מנואל מלך פורטוגל, הצאר הבולגרי פרדיננד, אלבר מלך בלגיה, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרי – עוד ארבע שנים כל העולם ישמע עליו כאשר יירצח בידי קושרים סרביים בסרייבו – יוסוף בן הסולטן העות'מאני, הנסיך טושימי מיפן, הנסיך הגדול מיכאיל, אחי הצאר הרוסי – ואגב הצארינה, אלכסנדרה גם היא אחיינית של אדוארד ונכדה של ויקטוריה – כלומר היא בת דוד של הקייזר הגרמני.

עוד מעט כל בני הדודים האלה יילחמו ביניהם, דוכס אאוסטה, הנסיך קרל אחי מלך איטליה, הנסיך היינריך משוודיה, ונסיכי הכתר של רומניה, סרביה ומונטנגרו. היו גם דוכסים גדולים של מקלנבורג שוורין, מקלנבורג שטרליץ, שלזוויג הולשטיין, ולדק פירמונט, אצילי קובורג, סקס קובורג וסקס קובורג גותה, מושלי סקסוניה, הסה, באדן ובוואריה ועוד רבים־רבים. מי שעמד אז ברחובות לונדון וראה את המסע, ראה את בריטניה בשיא עוצמתה, את העולם הישן, זה שגילמה התקופה הוויקטוריאנית טוב יותר מכולם. איש לא יכול היה לתאר לעצמו שעשר שנים אחר כך מרבית המלכים והאצילים האלה ייצאו לגלות, ימותו והאימפריות שלהם יחולקו וייעלמו.

כשאימפריות נופלות. סוף דבר

מרחיקי הראות ידעו שהיתרון שהעניקה המהפכה התעשייתית לבריטניה, יתרון התחלתי במרוץ, כבר איננו: גרמניה ורוסיה באירופה, וארה"ב שמעבר לאוקיינוס, עמדו לחלוף על פניה של אימפריית האי.

האור המוזהב על הדורבנות הנוצצים לא היה של שמש זורחת אלא שוקעת. עידן שלטון האריסטוקרטיה עמד לעבור מן העולם. הזולו והפתאנים כבר הביסו את הצבא הבריטי – נכון, באופן זמני. הבורים לימדו אותם לקח, שלא נלמד עד תומו, כפי שהוכיחה מלחמת החפירות המזוויעה שהחלה ב־1914.

לוויית אדוארד השביעי הייתה הרמז המטרים; רעם התותחים שהחל באירופה באוגוסט 1914 כבר היה ההודעה הברורה. "האורות כבים בכל רחבי אירופה, לא נראה אותם דולקים שוב בימי חיינו", אמר שר החוץ הבריטי אדוארד גריי, וצדק לחלוטין. האצילים הצעירים שנולדו לאנגליה השלווה, המשגשגת, השמרנית, הוויקטוריאנית, נהרגו – עם פועלים, איכרים, בורגנים, בהסתערויות חסרות תכלית בסום ובאיפר.

‏זה היה הסוף. נכון, לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה האימפריה אף גדולה יותר, בשל המנדטים שירשה בריטניה מהקיסרויות המובסות של העות'מאנים והגרמנים; קציני הצבא הפרוסים במטעי ‏התה של אסיה ובחוות באפריקה נותרו תחת דגל בריטי עד שנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20‏. אבל אותו ביטחון אולימפי בלתי מעורער, תחושת הסדר החברתי והמוסכמה שהעולם, לפחות לגבי הבריטים (או לפחות לגבי המעמד העליון הבריטי) הוא הטוב שבעולמות האפשריים ומצבם רק ילך וישתפר – נגוזה.

האימפריה הבריטית התקפלה אחרי 300 ‏שנים, או מעט יותר. היא הותירה אחריה טקסי תה, מערכות משפט ומינהל, ספרות, זיכרונות וגעגועים.

'ליגת הג'נטלמנים', 2003

גלגל ההיסטוריה ממשיך להסתובב ואנו ממשיכים להגיע ללונדון ולהתבונן בנשיונל פורטרט גלרי, בדיוקניהם של האנשים שקבעו במהלך ציד שועלים ותוך עמידה אריסטוקרטית גאה לפני המכחולים של סר ג'ושוע ריינולדס, את גורלם של מאות עמים בעשרות מדינות, ובהם גם גורל אבותינו בזמן המנדט.

‏לונדון כיום היא עיר רב־תרבותית ורב־דתית. רוב תושביה לא נולדו בבריטניה. הם באו אל העיר שבה קנה ד'יזראלי את תעלת סואץ, שממנה שלחו סוחרי חברת הודו המזרחית רובאים לבנגל, החברה הגיאוגרפית משלחות לקצות ארץ. כל זה נגמר. נסיכים בג'ינס החליפו את המלכה הצדקנית לבושת השחורים, עשרות מדינות קמו בארצות שבהן התנוסס פעם היוניון ג'ק. ולכולן מגיעים בימים אלה אשדות היצירות והעיבודים של יצירות: ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה ובהן הגיבורים הם, ובכן, הוויקטוריאנים: פותרים תעלומות, מבוססים בג'ונגלים וכמובן – רוקדים, מדברים שנינות ומחזרים. מעולם לא היו הוויקטוריאנים כה מלאי חיים כמו היום, וזה, אם תרצו, ניצחונם הגדול ביותר.

 –

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook