fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

ניצנים של תקווה | הטור של ירון דקל

0

כל הסימנים מראים שממשלת בנט־לפיד כאן כדי להישאר, ואינה אפיזודה חולפת. נתניהו אמנם ממתין מעבר לפינה, ומעמדו בליכוד חזק, אבל תחילתו של מאבק הירושה בליכוד נראית אף היא

בערב ירושלמי קריר של מארס 1990, הסתתר אריה דרעי במכוניתו ליד משרד הפנים שבראשו עמד, ממתין להצבעה הגורלית שתחרוץ את עתידה של ממשלת האחדות הלאומית. בראש הממשלה עמד אז יצחק שמיר, ושמעון פרס ומפלגת העבודה רקחו תרגיל מאחורי גבו. הפלת הממשלה הייתה צעד ראשון בדרך להקמת ממשלה בראשות פרס בהשתתפות המפלגות החרדיות. ארבעה חברי כנסת נוספים של ש"ס התחבאו במקביל. בהינתן האות, פרצו חמשת חברי ש"ס למליאה, הצטרפו למערך שבראשו עמד שר האוצר שמעון פרס, והצביעו בעד הצעת אי־האמון במליאה. התוצאה הייתה 60 בעד, 55 נגד. לראשונה בתולדות מדינת ישראל נפלה ממשלה בהצבעת אי־אמון בכנסת. או אז ניתן האות לשלושה חודשים פוליטיים מדהימים, מורטי עצבים, אחוזי תזזית ומלאי הפתעות, שזכו לכינוי "ימי התרגיל המסריח".

30 שנה חלפו, אבל בפוליטיקה יש תרגילים שלא משתנים. ב־21 בדצמבר בשנה שעברה הסתתרו חברי הכנסת אסף זמיר, מיקי חיימוביץ' ורם שפע, במה שזכה לכינוי "ליל החניונים", עד שפרצו למליאה והובילו להקדמת הבחירות. בסיומם של חודשים מטלטלים זכה בנימין נתניהו בתפקיד יושב ראש האופוזיציה. בנט ולפיד הצליחו להרכיב ממשלה.

שלושה עשורים חלפו בין התרגיל שרקחו אריה דרעי ושמעון פרס לבין ליל החניונים מודל 2020. ואף שהתרגיל אותו תרגיל, הפוליטיקה אינה אותה פוליטיקה. בתקופה הזו היא השתנתה לבלי הכר, וכך גם הסיקור הפוליטי. דרעי נותר, כנראה, הדבר היציב היחיד מאז. חודשי המשבר הפוליטי הסוערים של 1990 היו נטולי רשתות חברתיות. איש לא צייץ בטוויטר אז, לא העלה פוסטים בפייסבוק ולא הקליט סרטונים חמורי סבר ליוטיוב. גם טלפונים סלולריים לא היו אז. הסיקור הפוליטי היה שונה כל כך, עד שניתן לומר בפשטות שכל קשר בינו לבין המתרחש היום הוא מקרי בהחלט. כיום פוליטיקאים יכולים לעקוף בקלות את העיתונאים ואת הכתבים המסקרים אותם. הם אינם זקוקים להם כלל כדי להגיע לקהל הבוחרים. באמצעות הרשתות החברתיות נוצר קשר ישיר בין נבחר הציבור לבין בוחריו. העיתונאים, שואלי השאלות, יכולים לצפות במחזה מהטריבונה, ולהסתפק בציטוט הפוסטים בפייסבוק והציוצים בטוויטר של הנבחרים, אבל המסנן – הפילטר – שכל כולו עבודה עיתונאית, נגוז ונעלם. הפייסבוק הוא אולי כיכר העיר החדשה, אבל הוא גם מאפשר לפוליטיקאים להפיץ רק את המידע שבו הם חפצים, כולל חצאי אמיתות ושקרים למכביר. זוהי לא רק תופעה שמשנה את כללי המשחק, היא גם פוגעת במידע הנמסר לציבור, שעל פיו הוא מקבל את ההחלטה במי לבחור.

ישראל של 2021 היא מדינה מקוטבת. השיח המתקיים בה הוא אגרסיבי, בוטה, יצרי וטעון. קצת קשה, אולי יומרני, להכריע בשאלת הביצה והתרנגולת. אולי גם לא צריך. מה קדם למה – האם השנאות הפוליטיות של חמש שנות נתניהו מאז ניצחונו בבחירות 2015 הציתו את הבעירה, או הרשתות החברתיות הגועשות זלגו אל האולפנים. ואולי השאלה הזו אינה כה חשובה ותמצא בעתיד את מקומה במחקר מעמיק של אנשי אקדמיה. הכותרת האפשרית למחקר תהיה "איך הידרדר השיח הפוליטי בישראל, ומי אשם בכך". כיום, על מנת להשפיע צריך להתקוטט. לריב. לצעוק. להיות אסרטיבי, כמעט רעיל. וככל שהמדון והריב עסיסיים יותר, כך יש סיכוי שהרייטינג יעלה והמתקוטטים יזכו לתהילת עולם, אפילו רגעית, כשהמחנות הניצים בפייסבוק ובטוויטר יתייצבו זה מול זה, מריעים כל אחד למתקוטט התורן שלו ומגדפים את היריב.

עם השנים הפך הסיקור הפוליטי לחד־ממדי ונסב סביב שאלה גורלית אחת ויחידה: כן ביבי, לא ביבי. כל דבר ועניין התנקז לשיח הצר והרדוד הזה: המאבק בקורונה, העניין האיראני, המבצע הצבאי בעזה, סוגיית מבקשי העבודה הזרים. שנתיים של סחרור פוליטי, שכללו ארבע מערכות בחירות, לא הולידו את השיח השטחי הזה שנסב סביב ראש הממשלה לשעבר. הן רק שיקפו אותו. השיח נולד עוד קודם. וכולם נסחפו בזרם, בסגנון הפשטני: "לא ביבי – לא מעניין". כל עיתונאי, שדר או פובליציסט, וכל הוגה דעות או הגיגן, התבקש להתיישר לפי שורת המקהלה. או בעדו, או נגדו. באמצע אי אפשר.

כך מצאו עצמם עיתונאים בכירים, שבמשך שנים עשו כל מאמץ להישאר אובייקטיביים, נסחפים בזרם. לא ניתן היה להיות ביקורתי כלפי ממשלת נתניהו, ולהישאר אובייקטיבי. ראש הממשלה ותומכיו מיד תייגו את המבקר או המבקרת בצבעי אנטי־ביבי עזים. לא היה צריך להשתתף בהפגנות נגד נתניהו בבלפור, או להתייצב על הגשרים ברחבי הארץ במוצאי השבתות. די היה בציוץ ביקורתי אחד כלפי ראש הממשלה, כדי שהמצייץ, העיתונאי הביקורתי, ימצא את עצמו במחנה הנגדי. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. נתניהו עצמו שרטט את גבולות הגזרה. "הלנו אתה אם לצרינו?". זה היה המוטו. זה היה הכיוון, וכל חסידיו הדהדו את המסר ביתר שאת.

שלושה חודשים מאז פרש בעל כורחו מתפקיד ראש הממשלה, נתניהו עדיין קובע את גבולות הגזרה. מאבקו של ראש הממשלה בנט בגל התחלואה של הקורונה זוכה להשוואות בלתי פוסקות לקודמו בתפקיד. היחס של בנט לשותפיו הערבים בקואליציה גם הוא, למעשה, נגזרת של נתניהו. ברגע שקודמו "הכשיר" את ח"כ מנסור עבאס מרע"ם כשותף פוליטי אפשרי, יכול היה בנט להרשות לעצמו לסגור עם עבאס הסכם. לו היה נתניהו מנהל מגעים נמרצים עם חברי הכנסת איימן עודה ואחמד טיבי, ייתכן שהם היו היום שותפיו של נפתלי בנט. נתניהו עדיין נוכח מאוד, ויש לו לא מעט אוהדים בכנסת ובכל התקשורת. שלא לדבר על הרשתות החברתיות. הסקרים, שמתפרסמים חדשות לבקרים, משרתים אותו. למרות שאין בחירות באופק, ממרוץ הסוסים הזה מרוויחים, נכון לעכשיו, רק שניים: נתניהו, וכלי התקשורת. התקשורת צמאת הרייטינג מבקשת לשמר את אדי הדלק הפוליטיים שעליהם רכבה בשנתיים האחרונות. בתרומתם האדיבה של הסקרים, נתניהו נשאר עוד יותר רלוונטי בדעת הקהל. הגדילו לעשות בחדשות 12, כשהפתיעו פעם אחת בסקר שבחן מה היה קורה לו היו מתקיימות היום בחירות ישירות לראשות הממשלה. אין כאלה בחירות, ולא נראה שינוי של החוק באופק. הסקר שירת את הרייטינג, ואת נתניהו. את המציאות פחות.

אבל למרות היצרים, הבוטות והאגרסיביות שהפכו חלק מחיינו, יש ניצנים של תקווה באוויר הפוליטי של ישראל 2021. השיח הפנימי בממשלה ציני פחות ורעיל פחות מכפי שהיה. זו לא אידיליה מוחלטת כפי שחבריה מנסים לתאר, אבל הפעילות והדיונים בממשלה אינם דומים למה שהתרחש בממשלות נתניהו האחרונות. פוליטיקה הייתה ונשארה, אבל לצידה יש מקום גם לשיח ענייני ומכבד. ראש הממשלה הצעיר בנט נוהג בשותפיו גם מימין וגם משמאל בכבוד ובהגינות. הוא אינו מזלזל בהם, לא מחוץ לחדרי הדיונים ולא בתוכם, ומרבה להקשיב ולהתייעץ. הכל נעשה פחות אישי. ייקח עוד זמן רב עד שהדברים האלה יחלחלו, אבל זהו איתות ראשון לכך שדברים יכולים להתנהל, ולהתנהג, אחרת.

אישור תקציב המדינה בממשלה לפני שבועות אחדים פה אחד, וההערכה במסדרונות הפוליטיים שהתקציב יעבור גם בכנסת בחודש נובמבר, הם איתות לכך שהממשלה הזו כאן כדי להישאר, וראשיה יעשו הכל, או כמעט הכל, על מנת שהיא לא תהיה אפיזודה חולפת. נתניהו ממתין להם מעבר לפינה, וכל עוד הוא חושף את שיניו, יריביו בממשלת בנט־לפיד יצטופפו זה לצד זה. ניצנים ראשונים למאבק הירושה בליכוד כבר ניכרים לעין כל. השרה מירי רגב לא הייתה מעיזה להכריז על מועמדותה לראשות הליכוד ולראשות הממשלה לו הייתה משערת שהבחירות בפתח, ונתניהו יוביל את הליכוד לניצחון וירכיב שוב ממשלה. אבל אסור לטעות: בקרב הקהל הליכודי, וגם בציבור בישראל, נתניהו עודנו פופולרי, ואם יתמודד היום בפריימריז בליכוד יביס כל מועמד. משימתם של יריביו היא לדחות ככל הניתן את ההתמודדות הזו.

זהו טור פרידה. בארבע השנים האחרונות היה לי מגזין 'ליברל' לבית. נהניתי להיות שותף ליצירת עיתון איכותי ומעמיק. אני יוצא בשליחות הסוכנות לקנדה, לפעול ולחזק את הקשר בין ישראל לבין הקהילות היהודיות, שחוות תקופות ואתגרים לא פשוטים. תודה שקראתם את הטורים שכתבתי, ולהשתמע.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook