fbpx

נאחזים באחוזים // הטור של נילי רייכמן

0

הרבה חלומות התנפצו בליל בחירות 2019א'. 8.49% מהקולות הכשרים נזרקו לפח, האחוז הגבוה ביותר אי פעם בישראל. נפתלי בנט ואיילת שקד הביטו בעיניים כלות על 1,503 הקולות שחסרו להם. גם החלומות של אורלי לוי אבקסיס (גשר) ומשה פייגלין (זהות) התנפצו. גם נתניהו, שבנה על ממשלת ימין על מלא, הוכרע על ידי האחוז הקובע. וזה עוד לפני שהבין שליברמן מבריז לו.

בימים האחרונים שלפני 9 באפריל, נתניהו דהר למשתה הגדול של המנדטים. בין חוף הים, שם חילק פתקי מח"ל לרוחצים, לבין ארגז הפוך בשוק, נתניהו לא השאיר לעצמו שוליים ונשאר בלי קואליציה. בתסריט שלא הובא בחשבון, השחקן הראשי בסבב ההוא לא היה נתניהו, אלא אחוז החסימה.

מאז הלקח נלמד, חלקית לפחות. בשלב הראשון של מערכת הבחירות היה נתניהו עסוק בהנדוס הרשימות. המטרה: למנוע בזבוז קולות של ימין־חרדים ולהבטיח שריפת קולות מקסימלית במחנה הנגדי. על אף המחיר בהכשרת דמות קיצונית כאיתמר בן גביר מחד, והתמרון של מנסור עבאס מנגד, שלב זה הוכתר כהצלחה שלו. בעברה השני של המפה המצב מורכב יותר. להצלחה של נתניהו בפירור הרשימה המשותפת חברו חוסר היכולת של מרכיבי גוש המרכז־שמאל להתכנס לרשימות עם סיכויי היבחרות מוצקים. הסקרים מציבים חמש מפלגות על עברי פי אחוז החסימה: כחול לבן, מרצ, רע"ם, הציונות הדתית, והכלכלית של ירון זליכה. צניחה או מעבר מפתיע של מי מהמסתופפות יכריעו את תוצאות המערכה.

למרצ התמזל המזל להיות הראשונה בסכנת הנפילה. כמו נתניהו, גם ניצן הורוביץ נאלץ לשלוף מוקדם יחסית את הקלף המוכר, והגעוואלד נצרח בכל הכוח. זליכה נחוש להמשיך. הוא משוכנע שהסקרים משקפים ייצוג חסר של תומכיו. כך שחוץ מ"הכדורים שקיבל בגב", כל החיצים הפוליטיים הופנו אל יו"ר כחול לבן. חלקם מגיעים מהכעסים האישיים והציבוריים על גנץ. אבל הגורם המכריע הוא הפריכות המסוכנת של תומכיו. הסיכוי שמי שמעיד היום בסקרים שיצביע ביום הבחירות לכח"ל (לפחות אלה מהם שאומרים אמת) אכן יעשה זאת, חותך את הפוטנציאל הממשי של גנץ בכמחצית.

בשבועות האחרונים מקפיד רא"ל במיל' גנץ להציג את עצמו כש"ג, כשומר הסף של הדמוקרטיה. גנץ, הגיבור הטרגי של טרגדיה יוונית שסופה ידוע מראש, הביא על עצמו את אסונו והכה על חטא. אך הסיכוי שלו לזכות באישור מחדש קלוש. כששירת כמפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל בני גנץ היה זה שסגר במאי 2000 את השער על שנות לבנון הרבות. ייתכן שזה התפקיד שההיסטוריה ייעדה לו גם הפעם: לסגור את השער על שנות שלטון נתניהו הרבות. אבל כדי למלא את תפקיד העומד בשער, הגיעה עת פרישה (אלא אם כן קיבל את ההכרעה בין סגירת גיליון זה לצאתו).

כמות הקולות שמגולמת באחוז החסימה, תלויה כמובן באחוז ההצבעה. בישראל, ברוב הפעמים בעשורים האחרונים, שיעור ההשתתפות בבחירות (כמו ברוב הדמוקרטיות) נמצא בירידה. עד עכשיו האשם המרכזי היה באדישות ו/או בתסכול הציבוריים. הפעם שיעור ההשתתפות יהיה תלוי כנראה בעוד גורמים. זינוק/צמצום בתחלואה, המחדלים הרבים בניהול משבר הקורונה מצד אחד והחיסונים מהצד השני, המחיר הכלכלי ששילמו אזרחים רבים, הניכור המתגבר בינינו לבין עצמנו, התסכול ממערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים.

לצער הפוליטיקאים, הציבור קצת פחות עסוק ב־23 במרס, והרבה יותר מוטרד מ־1 ביולי, היום שבו חיובי המשכנתה יחזרו לרדת במלואם ותשלומי החל"ת ייפסקו. הוא עייף מהכאוס ומחוסר היציבות, ובעיקר צמא, כפי שהיטיבה לנסח שרה נתניהו, ל"קצת שקט". בארה"ב זה הספיק כדי להביא לחילופי שלטון. כאן? בקרוב נדע.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook