ההיסטוריה מוכיחה, פעם אחר פעם, שצירופי מקרים הם דרכו של היקום להגדיר את גדולתו. מחאת העצמאים התחילה להתרומם כמעט שנה לפני פרוץ הקורונה. תנועת השולמנים, שהתארגנה מבעלי מסעדות, ברים ובתי קפה, התעבתה עם עצמאים מתחומים נוספים. הם עשו מיצגים יפים בכיכרות, הם הצליחו להגיע לתקשורת, הם אפילו נפגשו עם ראשי השלטון שהבטיחו לעזור, ובאמת דאגו לצייץ בטוויטר כמה הם מעריכים ומוקירים, וזהו. ואז, באה הקורונה.
התגובה ההיסטרית של בנימין נתניהו ומשה בר סימן טוב, שסגרה את המשק, הציפה את הבעיה. סוף־סוף כולם ראו. ישראל, כבר 40 שנה בידי שלטון הימין, היא עדיין אותה מדינה סוציאליסטית שהייתה – מינוס, כמובן, הדאגה לחלש. את זה הימין הישראלי העתיק מאחיו האמריקאי הפרוטסטנטי. אם אתה עני, זה סימן שאתה גם אדם רע, כי אחרת למה אלוהים לא עוזר לך?
למדינה כבר היו מבנים שאמורים לסייע להרבה מאוד אנשים במצבים כאלה. השכירים הוצאו לחל"ת וקיבלו מענקי אבטלה מהביטוח הלאומי, עובדי המגזר הציבורי העצום סתם יצאו לחופש והמשכורת המשיכה לדפוק, מקבלי הפנסיה התקציבית המשיכו לחגוג על חשבון שאר משלמי המיסים, חברות הענק שזעקו באולפנים מיד קיבלו מיליארדים; ורק העצמאים הקטנים, כחצי מיליון בני אדם, לא קיבלו כמעט דבר.
הקורונה גילתה לנו עוד משהו על האופן שבו אנו בנויים. עצמאי קטן זה לא רק דוכן פלאפל שמעסיק שני אנשים, או שיפוצניק שמתגלגל עם עובדים מזדמנים לפי היקף העבודות. עצמאי קטן זה גם התאורן של ההצגה, איש הסאונד של המוזיקאי, המלבישה בסרט. כולם עובדים כמיקור חוץ. איש לא מקבל משכורת. רק תשלום כנגד חשבונית, ובדרך כלל באיחור רב. ככה זה.
העצמאים האלה, שאין להם לא אבא ולא אמא, וכל מה שיש להם היום זה ערימה של חובות, מקרר ריק והרבה מחשבות על החיים הדפוקים האלה ומי צריך אותם בכלל, הם הקטר האמיתי של המשק הישראלי. הם אחראים לגלגול של 70% מהתוצר. הם קומת המסד של כל עיר בעולם, וגם בישראל. החנויות, המסעדות, הברים, בתי הקפה, הדוכנים בשוק, אולמות הבידור והמופעים, מנהלי החשבונות, עורכי הדין הקטנים, נותני השירותים, הנהגים, המובילים.
המדינה, באמצעות דוברה לעניין זה, פרופ' אבי שמחון, לא באמת מצליחה לייצר פתרונות. אז כבר יש קצת עזרה, אבל היא מועטה. מכסה, במקרה הטוב, אחוזים ספורים מהנזק שנגרם, ובדרך כלל גם זה לא. והעצמאים ממשיכים למחות. מה שקרה להפגנות נגד נתניהו, שגדלו מחבורה של ותיקים לעשרות אלפים זועמים שלא עוזבים את הרחובות, הוא מה שקרל מרקס הסביר כבר מזמן. רק כאשר אנשים דפוקים מזהים את האינטרס המשותף שלהם ומבינים שהם מעמד, אפשר לחולל שינוי. זה בדיוק מה שקורה עכשיו. רבים מאוד מהעצמאים הקטנים הם תומכי עבר נלהבים של ביבי. עכשיו הם רוצים אותו בחוץ. הוא בגד בהם, ואין לב זועם כמו זה שנבגד.
*נתונים: BDI
–
- תנועת התעוררות // מסע בעקבות השאלה: למה דופקים את העצמאים? // רשימה מאת יונתן שם־אור
- משפיעים 2020 // אמיר השכל ומפגיני בלפור // תזוזה טרום־טקטונית
- משפיעים 2020 // כל השמות
