אולי הדבר המתמיה ביותר בנוגע לדקל וקנין, או ל"תופעת" דקל וקנין – כפי שנהוג לקרוא בתקשורת הישראלית (לכל מה שאינו טכנית נחשב תופעה אבל אין איך להגדיל אותו מלאכותית אחרת) – זה שהעיסוק המופרז בו והמקום שהוא תפס בתשומת הלב הציבורית לא מרגישים שייכים לזמן הזה. דקל וקנין כאירוע, להבדיל מדקל וקנין הילד־נער, הוא מין דבר שיכול היה להתברג בטבעיות בטווח שבין מוג'דה ילדת הפלא ובין החייזר שלא נחת באולפן של דודו טופז אי אז בשנות ה־90. אבל היום? עכשיו? כשאנחנו כבר מפוטמים עד העיניים במוצרים תרבותו־פופיים משויפים כנועה קירל, מרגי, אנה זק, אלה לי?
והנה בכל זאת, למרות הכל, דקל וקנין. אפשר לתלות את זה בהורדת המגננות או הנמכת הרף שהגיעו יחד עם הקורונה. זה כנראה גם נכון. לא פחות מכך, זה איזה געגוע מתרפק ושטוח לאותנטיות, לטבעיות, לדוגריות ולבלתי אמצעיות. ובכן, בולשיט – מה שצמח כעשב בר בשדה הכאוטי של הטיקטוק, ונחמס תוך דקות על ידי סוכנים ומייצגים וגוזרי קופונים, לא יוכל להישאר אותנטי או בלתי אמצעי. מדובר בילד שכבר עכשיו לא יכול לצאת מהבית בלי ליווי של שלושה מבוגרים, שר שירים של גברים (גרועים) בני 25 עם ניסיון חיים שאין לו, מגלם "קטע" בתוך בריכה עם מיקרופון בסכנת התחשמלות. לא תשכנעו אותי שזה לא נצלני. זה משפיע, כרגע, איכשהו. אבל לעוד חצי שנה. בניהול זהיר, לעוד שנה וחצי, אם הזכייניות יורידו את גיל הכניסה לריאליטי.
–
- למשפיעים נוספים בתרבות >
- משפיעים 2020 | כל השמות
- זכור את אשר עשה לך אמ;לק [ארוך מדי; לא קראתי] // הקונפליקט התרבותי בין ארוך לקצר // גלעד פדבה
