האגף הלאומני־אמוני־חרדי היה מזועזע: סטודנטית לעבודה סוציאלית טיפסה על מנורת הקנים שמול משכן הכנסת וחשפה את חזה, במחאה על המצב. טוב, הם לא באמת הזדעזעו. העניין היה פוליטי. ציצים בחוץ הם כלי פוליטי יעיל, בכך שהוא דוחף את המחאה כביטוי של מרד. הוא גם כלי פוליטי של הימין – בכך שהוא מוזיל בציבור השמרני, אולי אפילו מזנה, את המאבק של השמאל.
לפני הפוליטיקה, יש חובת הבהרה באשר לקשר בין מין לבין חינוך יהודי או שוביניסטי. להתחרמן מציצים זה לא יצר רע. להפך, זה נחמד וטבעי כמו ליהנות מרגליים יפות, וממש לא חייב להיות מבוא לאונס, גם לא לצביטה באחוריים וגם לא להערה סקסיסטית. ס' ניצבה על המנורה בלי סייגים, בלי מחיצות, בלי שקרים והעמדות פנים. היא הייתה הדבר בעצמו, או בלשונה של פרופ' רוחמה וייס, רבנית רפורמית: "כמו אלה גדולה, אבל אלה שלקוחה מתוך החיים עצמם". המיצג היה חלק מהפגנת המחאה נגד הממשלה בעניינם של העובדים הסוציאליים. לנתניהו וחבורתו היה קל לקחת את זה מיד למקום של שמאל ו"אנרכיסטים" ו"הפיכה שלטונית" ו"ביזוי".
אבל ס' ידעה בדיוק מה היא עושה. ואחריה באו נוספות. למאבק החברתי נכנסו ההיבטים של הדרת נשים והחפצת נשים, בבחינת אלה הם הציצים שלנו ואתם לא תגידו לנו מה לעשות איתם. סוג של התכתבות עם סמל לוחמת הבסטיליה ותנועת Free The Nipple. אקט פוליטי שיווקי שהרוויח את הפעלתו, והאלגוריתם הכריע: אם סקס מוכר יותר, הוא כנראה גם מוחה יותר.
–
