fbpx

 להיות מנהיג נאהב // הטור של נדב איל

0

ראש הממשלה האהוב האחרון של ישראל היה אריאל שרון. מאז ליל התרדמת ההוא לפני כ־13 שנים, הציבור הישראלי לא העניק אהבה – אהבה חוצת מחנות, כלומר; כי להיות אהוב בידי אלה שהצביעו למפלגתך זו לא חוכמה. בטח שלא לאהוד אולמרט, מראשי הממשלה הפחות פופולריים שישראל חוותה אי פעם. וגם לא לבנימין נתניהו, שלמרות תקופות מסוימות של עדנה ציבורית, היה ונותר דמות שלילית בעיני כמחצית מהציבור הישראלי, בדרך כלל. שני ראשי ממשלה, אנשים שונים לגמרי, אך שניהם חניכים נאמנים של הליכוד וחרות; כור מחצבתם האידיאולוגי והאישי.

 

להיות אהוב על ידי הציבור אינו מטרה מנהיגותית. שרון איננו אהוב היום על ידי מחצית מהציבור היהודי – גם אם היה אהוב במהלך כהונתו. רבין לא היה אהוב מחוץ למחנה שלו במהלך ימי אוסלו; לוי אשכול זכה לאהבה רק אחרי מותו. החיבה הציבורית איננה מעידה על הישג מהותי בהכרח, אך בהחלט מעידה על מיומנות פוליטית. מקיוואלי רצה שיפחדו מהנסיך ויעריצו אותו; בעידננו, עידן הדמוקרטיה הדועך, צריך שיאהבו את השליט כדי שזה ישרוד. צריך גם להדגיש, שאי אפשר להשוות בין הפופולריות בתחילת הכהונה להמשכה. אדם יכול להיבחר ולהיות מאוד בלתי אהוב ומוערך, ותוך זמן קצר להפוך לנערץ. דוגמה טובה היא אברהם לינקולן, שזכה לאוקיינוס של עלבונות משעה שנבחר. לינקולן היה כמעט בלתי ידוע בשמו, ונודע בגלל קמפיין בחירות מוצלח שבו כונה Railsplitter, ובו הוא הוצג כמי שעבד למחייתו בתחילת הדרך כמבקע בולי עץ (בדרך כלל לטובת מסילות רכבת באותה תקופה). האליטה הוושינגטונית, הדרום האמריקאי ורבים אחרים ראו בו אדם לא משכיל או מתוחכם; אחד משריו כינה אותו קוף מגודל. אדוארד אוורט, אחד מגדולי הנואמים בארה"ב באותה תקופה, אמר עליו ש"באורח ברור מדובר באדם עם סוג אופי נחות ביותר, לגמרי לא יכול להתמודד עם המשבר".

 

אך לינקולן ניחן ביכולות נדירות שבמהרה החלו זוהרות. הוא מעולם לא נעשה פופולרי בדרום, אבל עוד במהלך המלחמה זכה להערצה בחלקה הגדול של ארה"ב – ובעיקר על ידי שריו והצמרת של וושינגטון (ברובה). אם בתחילת הדרך הם ראו בו מישהו שהגיע לשם במקרה, תוך פחות משנה הוא היה אדם שנהנה מהערכת עמיתיו. הערכה שתתפתח למיתוס היסטורי ממש.

 

——

 

אני זוכר את הפגישה האישית הראשונה שלי עם אריאל שרון. זה היה ב־1999. הוא היה היו"ר הזמני של הליכוד, תפקיד שקיבל אחרי שנתניהו התפטר, בעקבות תבוסתו לאהוד ברק. ההערכה הגורפת הייתה שהחזקתו בתפקיד ארעית ונובעת מהחולשה של הליכוד אחרי ההשפלה בבחירות. בקרב על ההנהגה התמודדו אולמרט, מאיר שטרית. גם סילבן שלום שקל – שרון לא נספר בהתחלה. כשהייתי עובר בין שולחנות המזנון בכנסת, כתב פוליטי צעיר, שרון, בשולחנו הקבוע, ליד החלון, היה מין ארץ זרה ומסוכנת, כמעט לא רלוונטית. יום אחד, אחרי שעברתי משיחה בשולחנו של סילבן שלום לשולחן צוהל עם לימור לבנת ומאיר שטרית, שרון סימן לי בידו.

 

ניגשתי חושש. "אה, תראה", הוא אמר, "אני רואה שאתה כל הזמן משחק עם ילדים אחרים. אולי מדי פעם תבוא לשחק גם איתי?". צורת הפנייה הזו, והשימוש בדימוי מגן הילדים, היו שובי לב. קבענו פגישה במצודת זאב. באתי מוכן לתשאל אותו על הקמפיינים של היריבים, שהציגו אותו כאיש העבר, כאדם שכולם יודעים שלעולם לא ייבחר לראשות הממשלה. שרון הגיע עם רעיון אחר לגמרי; הוא התכוון להעניק לי השכלה אסטרטגית על טיבו של המצב הישראלי באזור. "זמן", הוא פתח, "הוא המרכיב החשוב ביותר במזרח התיכון". גם עבורי הזמן היה חשוב: הזמן של הפגישה, שהלך ואזל. למרבה המזל, זו הייתה שעת ארוחת הצהריים, והוכנסה לו חמגשית – חמגשית אמיתית, לא בסגנון של הנתניהו'ז ממסעדות יוקרה – ובה צ'יפסים ספוגי שמן ושיפודי פרגית. בזמן שאכל, השחלתי כמה שאלות פוליטיות, שעל רובן הוא ענה ב"אני לא מודאג, אל תהיה מודאג כל כך, אתה אדם צעיר".

 

שרון ניצח בבחירות הפנימיות ההן, וכעבור פחות משנתיים עמד בראשות הממשלה. במידה רבה מאוד, עידן נתניהו מחק את שנות שרון, וחבל, משום שהייתה בהן מסקנה פוליטית מרחיקת לכת: אם הציבור הישראלי אוהב אותך, ואנשים אהבו את שרון, הוא יהיה מוכן ללכת איתך עד קצה העולם וחזרה. שרון היה פוליטיקאי ציני, אכזרי ונמרץ. הוא רצה בטובת ישראל כפי שזיהה אותה באותו רגע, והיה חסר מעצורים בדרך לשם – אבל באמת, חסר מעצורים. הוא גם הבין, בפרק האחרון של הקריירה שלו, מה הוא איננו מבין: לדוגמה, איך להיות נאהב פוליטית. הרי רוב השנים שרון היה שנוא. הוא לא היה שנוא רק בשמאל, שם תיעבו אותו משנות ה־70 ואילך, הוא היה גם לא אהוד בתנועת החרות ההיסטורית, שמעולם לא היה בשר מבשרה. הוא היה שנוא במעגלים הקרובים למנחם בגין, לפני, תוך כדי ואחרי מלחמת לבנון הראשונה, וחבריו לסיעה סלדו ממנו. כאשר עבר במסדרון, אנשים נצמדו אל הקיר.

——

 

ואז שרון הזדהר בראשות הממשלה. זה לא קרה סתם – זה היה מבצע מתוכנן היטב של ראובן אדלר ופורום החווה, הגוף הפוליטי האפקטיבי האחרון שהיה כאן. הדבר הראשון שעשה אחרי שנבחר לראשות הממשלה היה ביקור במעון לנשים מוכות. את חד"ש והסיעות הערביות הזמין למו"מ הקואליציוני. אחר כך הסתער על המבצע ביהודה ושומרון למיגור הטרור, המבצע שחלם עליו; הוא סיפר בתחילה ש"איפוק הוא כוח". ההתנהלות הכללית שלו, המרוסנת לכאורה אך התוקפנית כל כך, מתחת לפני השטח ("ישראלים רוצים שני דברים", אמר לי פעם יועץ של שרון, "שיהיה שקט ולהרוג מחבלים. זה צריך לקרות במקביל"), שימרה את כוחו בעיצומם של ימי הפיגועים החמורים ביותר שהיו פה. שרון הצליח לפני מבצע 'חומת מגן', אחריו ואל תוך ההתנתקות בשמירה על הפופולריות שלו ועל ההצלחה של הליכוד. הוא המחיש באורח עמוק את מה שנתניהו כל הזמן רוצה להכחיש: שראש ממשלה ישראלי מחזיק בדי כוח, ובמספיק יכולת, כדי לשנות את המציאות. לא בג"ץ, לא השמאל, לא הימין המתנחלי ובטח שלא התקשורת, יכולים לעמוד בפני ראש ממשלה מיומן. אני חוזר לשרון רגע לפני הבחירות, כי זו בעיניי התעלומה הגדולה: לא מדוע נתניהו הוא דמות כה מפלגת, אלא מדוע החליט להיות כזה. תומכיו יאמרו: כי הוא איננו מסכים לוויתורים. אולי. אבל שרון היה פופולרי להחריד עוד לפני ההתנתקות, ובמעגלים נרחבים; ב־2003 הכפיל את כוחו של הליכוד והשיג 38 מנדטים. נתניהו, כבר מזמן, היה יכול לפנות אל המרכז הפוליטי. קל לקנות אותו. לא צריך תהליך שלום, אלא מראית עין של תהליך. לא מתינות, אלא דימוי של ריסון. נתניהו היה יכול לזכות בפלח מכריע של הציבור הישראלי בקלות מפתיעה. זה כבר לא משנה. בשל סביבתו ואופיו, בחר להפנות אליו את גבו ולחזר אחרי הקולות של בנט־שקד ועוצמה יהודית.

 

המנדטים האבודים של ההולכים מתוך שנתם מחכים לדמות אב. יוליוס קיסר, הסביר לנו פרופ' צבי יעבץ המנוח, ניסה לאנוס את רומא – וכשל. אוקטביאנוס ניסה לפתות אותה – והיא נפלה בשביו, וכך הפך לאוגוסטוס. כמו שרון, אוגוסטוס העריך תעוזה מעל כל דבר אחר, אבל הפרקטיקה של חייו הייתה מתינות ופשרה, טקט וגם ויתור, וכך ניצח. אחרי שנים של בוז למרכזיות מתונה, ישראל זקוקה שוב למנהיגות בסגנון אוגוסטוס. קצת שקט.


צילום: אבי אוחיון, לע"מ


אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן          

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook