fbpx

משפיעים 2020 | דונלד טראמפ | בלבולי סיפוח

0

בתחילת הדרך נרשמה כאן התלבטות. הנטייה הייתה לשים את דונלד טראמפ, שכיכב ברשימת ה"משפיעים לרעה" בגיליון זה בשנה שעברה, ברשימת ה"לא משפיעים" השנה. אבל אז התהפכו הקלפים, בדמות הסיפוח שנגנז – וההסכם עם האמירויות שנולד.

ראשית, טראמפ או לא, לארה"ב יש השפעה על הפוליטיקה הישראלית. היא בעלת בריתנו הקרובה ביותר, היחסים בין נשיאה לראש ממשלתנו משפיעים כאן תמיד – ודאי כשמדובר בסוג היחסים שבין טראמפ לנתניהו. ודאי כשמדובר על יחסם של טראמפ ושל מחנהו מלכתחילה לישראל.

אז למה הוא סומן בתחילה כפחות משפיע? כי הכל זוכרים את פיאסקו הסיפוח, או 'תוכנית המאה'. את בליל הקולות מהממשל, את ראש הממשלה מצהיר על סיפוח באישור אמריקאי – שהוכחש כמעט מיד, שהתברר כמגיע עם שורת סייגים – ובסופו של דבר מחגיגת הסיפוח בלי תנאים, נשארה תוכנית שלום עם תנאים. עוד יוזמת שלום אמריקאית, כמו רבות לפניה ובערך עם אותה תוצאה.

אבל אנחנו לא בתקופה רגילה. הקורונה שינתה הכל. טראמפ ונתניהו נמצאים במערכת בחירות, בצרות משפטיות, מול גלי מפגינים, נאבקים בלי הצלחה במגפה גלובלית. תפיסת עולמו של טראמפ בכל מקרה בדלנית במידה רבה, גלובליות היא מילה גסה עבורו. ניסיונותיו להשיג פריצת דרך מדינית שתהיה רשומה על שמו, בתקווה עם פרס נובל לשלום – למשל עם קוריאה הצפונית – לא צלחו. המזרח התיכון מבחינת טראמפ, ולא בלי סיבה, הוא שם נרדף לצרות. ובישראל עצמה סדר היום של השנה החולפת היה בעיקרו פנימי. איראן עדיין מאיימת, כמובן, חזבאללה לא נעלמו לשום מקום, השכונה שלנו היא עדיין המקום הלא נעים שהייתה כל השנים – אבל טראמפ היה מעורב באופן מוגבל מאוד. לא היו יוזמות מרחיקות לכת של האו"ם או הקוורטט, הצעות קטלניות במועצת הביטחון, צורך בסיוע חירום צבאי או כלכלי מארה"ב. בקיצור, התותח הגדול של הבית הלבן הושאר למקרה חירום, מדיני – או אישי. ובמצב הנוכחי, ענייני חוץ נתפסים מבחינה אמריקאית כמעט כמותרות.

אלא אם כן הם יכולים לסייע לארה"ב. אלא אם כן הם יכולים לסייע לישראל. או, בציניות המתבקשת – אלא אם כן הם יכולים לסייע לטראמפ או לנתניהו. כמו הסכם נורמליזציה – או שלום – בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. הסכם שבו ישראל חוזרת בה מסיפוח, מסכימה למדינה פלסטינית ויש אף מפה למדינה העתידית הזו – גרסת הבית הלבן ואיחוד האמירויות – ומקבלת יחסים גלויים עם מדינה ערבית, מוסלמית, עשירה, מהמפרץ, וכנראה אחרות בעקבותיה. בלי ספק הישג, ותמונת ניצחון לטראמפ. וגם לנתניהו – כל עוד מתמקדים בשלום ולא בהפרת הבטחת הריבונות, שלא לדבר על המדינה הפלסטינית.

וכך אנו חוזרים לשאלה מתחילת הטור. לכאורה הנשיא טראמפ לא עוסק בישראל אלא בצרותיו. אבל כשארה"ב מחליטה לעסוק במשהו – אין לה תחליף. לטוב או לרע. כשוושינגטון קוראת את ישראל לסדר על מה שנתפס כקרבת יתר לסין, ישראל קופצת לדום. וכשהבית הלבן מבהיר שאין אור ירוק לסיפוח, אין סיפוח. וכשאמריקה לוחצת, יש הסכם. ובהתאם, הזירה הפוליטית הפנימית שלנו מושפעת, מיד, דרמטית – מהפוזיציה שצריך לקחת המרכז־שמאל, ועד יחסי נתניהו והבייס שלו.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook