fbpx

מצב צבירה: בידוד // הטור של שי גולדן

הגיהינום מצוי בהישג יד, ויש לו כל כך הרבה פנים וצורות. אבל את הגיהינום הזה לא חזינו

0

נהיה משהו מעט מצחיק עם כל הקורונה הזה, והוא שאנשים יושבים בבית ומרחמים על עצמם ומטפסים על הקירות ויורדים מהפסים ומתחרפנים ותכף הם ייצאו לרחובות לשרוף משהו או מישהו, או יטביעו את עצמם באסלה של הבית שימוש, מרוב שהם מרגישים כלואים ובעוצר וקלסטרופוביים וחסרי מעש ותוחלת ותכלית.

עכשיו, תוסיף לזה את העובדה שיש אי־ודאות פסיכית באוויר (שנאמר: דימוי כפול ומכופל): גם הקורונה המסריחה וכל הסכנה הבריאותית שהיא טומנת בחובה, לכל מי שממילא יש לו סיבה טובה לחשוב שהוא בסכנה בריאותית (משבר גיל ה־50 – מצ"ב בונוס! פרנויית קורונה); גם אי־הוודאות הכלכלית (אתה יודע שהולכים לפטר אותך, או לקצץ בשכרך דרמטית, או להוציא אותך לחל"ת שממנו רק אלוהים יודע אם תשוב – אתה רק לא יודע מתי); וגם להיות תקוע בבית עם האנשים הכי יקרים ואהובים עליך (שאתה, בוא נודה על האמת, מסוגל לשהות במחיצתם עד שעה ביום במצטבר – נטו – ביום חול, ובסופ"ש, רק אם אתה דוחס לתוך זה שנ"צים ממושכים ויקיצת בוקר מאוד מאוחרת)? דיס איז טו מאץ'. טו מאץ' אינדיד.

והשגחתי בכך שאנשים מתחרפנים יותר מהכל דווקא מהשהות בבית. שזה קצת מוזר, מכיוון שמיום שאנו מתחילים להשתלב בחברה אנחנו חיים מתוך שאיפה שמישהו ייתן לנו אישור לשבת בבית באופן לגיטימי. השיעור שהתבטל בבית הספר, חופשת חנוכה, השביתה הכללית במשק, שביתת המרצים, וויקאנד פסח ארוך מאוד – אלה, בימים רגילים, עילה לצהלות שמחה. היי היי היי, לא צריך ללכת לעבודה/ללימודים/לצבא/למסגרת! אושר גדול! והנה: האושר, מסתמן, הוא צר גזרה ושומה עליו לבוא במינונים מאוד ספציפיים. יום פה, יום שם, שבוע כאן, שלושה ימים שם. אבל נצח? אופציה של נצח בבית? לפתע הכל חורקים בלמים בזעם ופחד ולוטשים מבטים מבוהלים אל עמיתיהם להסגר, ממלמלים: "אלה לא חיים. אלה לא החיים שאני רוצה לחיות". יותר מאי־הוודאות הבריאותית, יותר מהחרדה הכלכלית – המצוקה המיידית, התכופה, הדחופה, הבוערת, היא זו של הכליאה מרצון בבית.

והאוויר בחדר נהיה דליל, ומרחב התנועה נעשה לפתע צר מלהכיל, וקירות הבית מתחילים להצטמק, וקולות ופני האנשים האהובים עליך מתחילים להתעוות לצורות מפלצתיות, ואתה מחשב רק לנעול את עצמך בחדרך, אטמי אוזניים וכיסוי עיניים, כרית על הראש ולהתמקם בתנוחת עובר מלאת ייאוש. הגיהינום מצוי בהישג יד, ויש לו כל כך הרבה פנים וצורות. אבל את הגיהינום הזה לא חזינו. את צורתו לא הכרנו. את הדרך שבה הוא מטפס במעלה הנפש, עד שמגיע לנקודת האיזון הפנימית, אוחז בה ומטלטל ומערער אותה, ואז – השיגעון. השיגעון הבלתי נמנע. שבועיים בבית ואתה מאבד את שפיותך. לעזאזל החיים, לעזאזל הפרנסה, לעזאזל הילדים, שלום המשפחה, פאק נטפליקס, פאק כל הספרים שלא הספקתי לקרוא, פאק כל השיעורים המקוונים ברשת! שמישהו יוציא אותי מהבית!

——

לפני למעלה מעשר שנים הייתי מצוי בעומס בלתי סביר בעבודה ובחיים. עבדתי בשלוש עבודות ובדיוק נולדה הקטנה שלי, והלילות היו ארוכים מאוד, וגם הגדול היה עדיין קטן בעצם – והרהרתי בליבי (למעשה, התפללתי לאלוהים) שאין דבר שמתאים לי יותר בעולם משלושה חודשים בבית, רגל על רגל, ושאיש לא ידבר אליי ולא יפנה אליי ולא אשמע שום רעש חוץ מהמחשבות של עצמי. ובאמת, הלכתי, באותו היום שהמחשבה עלתה בי, לשחק כדורגל עם ילדים בשכונה והחלקתי ושברתי את הקרסול וניתחו אותי ברגל ושמו דסקית ושבעה מסמרים וגבס ונצטוויתי לשכב במיטה עם רגל למעלה במשך חודש, ואז חודשיים נותרים להיוותר בבית, אבל עם קביים והליכון. וכשנודע לי שזה פרק הזמן שהורו הרופאים חשבתי לעצמי: "אלוהים באמת מאזין לתפילות"; ומקץ שבועיים במצב מאונך כבר מלמלתי: "היזהר ממשאלותיך, הן עלולות להתגשם", ומקץ חודש כמעט ביצעתי מעשה אלימות בקרובים לי, ומקץ חודשיים כבר התחלתי לגגל: "how to kill yourself painlessly", ומקץ שלושה חודשים כבר התחלתי להתאמן במה שקראתי בגוגל, כי פשוט לא היה לי שום דבר הגיוני אחר לעשות, וגם כי רציתי לבדוק אם גוגל אומרים את האמת לציבור. כן, כן, עברתי את התקופה הזאת בחיים, ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אתפלל שוב לחופשה ממושכת בבית, כי היא מעשה השטן וכאלה.

והנה: הקורונה. הפאקינג קורונה, שהזדחלה לחיינו בתחילה כמו שמועה, איזו ידיעת חדשות חוץ שאתה קורא בעניין אינטלקטואלי מסוים על הנעשה בסין. ואחר כך, עדיין מתוך שאננות גמורה, בהתפשטותה האיטית, אך היציבה, ברחבי הגלובוס. ונאחזת בטיעון הלוגי: "מדובר בסך הכל בשפעת". ושבועיים לאחר מכן ואתה הכוכב הראשי בסרט על סוף העולם, שבו איש לא סיפר לך את סוף התסריט, וכל מה שעליך לעשות הוא לציית להוראות האח הגדול ולצפות בנטפליקס. פאק נטפליקס! פאק נטפליקס! אני רוצה את החיים שלי בחזרה. ולא הייתה שום נחמה בכך שמדובר בצרת רבים. פאק צרת רבים! פאק נטפליקס! אני רוצה את החיים שלי בחזרה.

——

ואז נכנסתי לאוטו והמצאתי לעצמי שאני צריך לנסוע לקניות. ותפחתי כבר בשניים־שלושה קילוגרמים לפחות, והשגחתי שאני מסתובב עם אותו קפוצ'ון כבר שלושה ימים ולא ממש אכפת לי – כי ממילא: מי רואה? ובכל אופן, נסעתי להנאתי למקום שאליו לא כיוונתי להגיע. וכמובן שהגעתי לסופר. ונכנסתי לסופר, למרות שלא היה לי צורך בשום דבר, ולקחתי עגלה והסתובבתי בין המדפים ושיוויתי לעצמי שאני עושה קניות. סתם קניות. ובאמת הנחתי בעגלה כל מיני מוצרים שלא הייתי צריך (אף פעם אין לדעת מתי ייגמר סבון הכלים, והנה מעדן קציפת מנגו שנראה מעניין, ובייגלה שטוחים עם שוקולד בטח ישמח את הילדים, ויש סקוצ'ברייט במבצע, ואיזה קטע – התחילה עונת המלונים! – אקח שלושה), ו־300 ומשהו שקלים אחרי זה, הנחתי את הסלים בבגאז' והרגשתי לחמש שניות שאני נורמלי, ושאפתי את ההרגשה הזאת עמוק־עמוק, הכי עמוק שאפשר, כי ידעתי שזמן הדגירה שלה ממש קצר, ובאמת – היא התאיידה כלא הייתה כבר כשהתחלתי לנסוע בדרך הביתה, כי הנסיעה הביתה הזכירה לי מה ממתין לי בבית.

ובאמת – מה שהמתין לי בבית היה הבית. ביתי. מבצרי. מתקן הכליאה שלי. הצינוק המהודר שלי. בית המשוגעים מחלקה ראשונה שלי. ופרקתי את הסלים לאט־לאט־לאט, כמו מי שמבקש למתוח את החוץ כמה שאפשר. ואחרי שהכל היה מסודר בארונות ובמקרר, התיישבתי על הספה, לקחתי את השלט־רחוק ועשיתי uninstall לאפליקציה של נטפליקס.

יש מצב שאם הייתי כותב את הטקסט הזה לפני חודש, הייתם טוענים שירדתי מהפסים. אבל האמת היא שלא ירדתי מהפסים. ואני יודע שמרביתכם מזדהים עם התיעוד הזה, או לפחות מוצאים גם את עצמכם בו. ואז חשבתי שלרדת מהפסים זה הנורמלי החדש. ושלהישאר שפוי זה הפסיכי החדש. ולראשונה בחיי העדפתי קונפורמיזם על פני בדלנות. ונתתי לזה לשקוע. עד הסוף.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook