fbpx

מפלגת זהות // כך יצרה "פוליטיקת הזהויות" עיוות של ממש במרחב הליברלי // מאת תומר פרסיקו

0

עוויתות גסיסתו של "הסדר הליברלי" מגוונות. מימין מתרכזים בפופוליזם ובלאומנות, משמאל – בפוליטיקה של זהויות. זו האחרונה אמנם נשענת על הסדר הליברלי ומתיימרת לקדם את ערכיו, אולם במאבקה למען שוויון והכרה דוחקת ערכים אחרים, כגון חירות ואחריות אישית. כאן לא התבונה – אלא השדה הרגשי הופך למרכזי, והחובה לא לפגוע נהיית לציווי מוסרי עליון. צורות של תוקפנות נמדדות במיקרוסקופ, הפרט נבחן על פי שיוכו החברתי יותר מאשר על פי אישיותו, ומכל עבר עולה הדרישה לציפוף שורות.

פוליטיקת הזהויות מבקשת לטפל בבעיות אמיתיות. גזענות סיסטמית אינה אגדה, והשמועות על ההבניה הפטריארכלית של החברה נכונות. לרדיפות אחרי בעלי נטייה או זהות מינית שונה, אף עד מוות, ניתן להיות עדים גם כיום בחלקים שונים של העולם. אולם בבקשה להציע מזור לסוגיות אלה מתקדמת פוליטיקת הזהויות מעבר לתפיסה הליברלית – ולעיתים גם מבקשת לנתץ אותה. היא מתכחשת, בפועל אם לא במוצהר ממש, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה ורציונליות. היא מציגה חוסר סובלנות לדיון חופשי, ונראה שההנחה הליברלית שריבוי דעות מקדם את הידע והחירות של כולנו זרה לה.

והיא פופולרית מאוד – לפחות במעמדות העליונים ואצל בעלי מקצועות חופשיים. חוקר התופעה זאק גולדברג מציין כי מספר המאמרים העיתונאיים באנגלית המשתמשים במונחים כמו גיוון, אפליה, הדרה, עליונות לבנה, פריווילגיות, אינטרסקשיונליות (הִצְטַלְבִיּוּת – הצטלבות בין צורות/מערכות דיכוי שונות), whiteness ו־white privilege – קפץ במאות, לפעמים באלפי אחוזים, מאז 2010. פוליטיקת הזהויות על כל גווניה הפכה לכל הפחות למובנת, לעיתים קרובות למובנת מאליה, עבור ציבור גדול, משכיל ומבוסס כלכלית.

אולם כתחליף לליברליזם היא לא מספקת. פוליטיקת זהויות – יש להדגיש: בגרסתה העכשווית – מציעה מענה דל למצוקה ולחוסר הצדק שהחברה שלנו נגועה בהם. היא מדגישה הכרה חברתית על חשבון שיפור כלכלי, ואת הייחודי והמבדיל על חשבון הכללי והמשותף. היא נוטה להתרכז בשולי ("מיקרואגרסיות") על חשבון הקריטי (פערי הון), ויש לה חולשה לדוגמטיות ושטחיות. היא נסוגה לאד־הומינם כשמציעים ביקורת, ומשמשת היטב את הימין כשנציגיו מעוניינים לקרוא תיגר על ההומניזם והליברליזם. מעבר לכך, היא פשוט לא משכנעת את מי שהיא אמורה לשכנע, דהיינו את חברי הקבוצות המוחלשות והמודרות.

והיא גם לא שמאל. כי השמאל – בין אם תחת דגל הדמוקרטיה או הליברליזם, הרפובליקה או המרקסיזם – צעד תמיד בשם העיקרון האוניברסלי. זהותנים למיניהם מנסים להציל את האוניברסליזם, על ידי מונחים לא לגמרי אפויים כמו "אינטרסקשיונליות", אבל בסופו של דבר חיבור בין קבוצות שונות בפוליטיקה של זהויות נוטה להיות חיבור אד־הוק ותלוי אינטרסים. במקום את המשותף – מדגישים את הייחודי, ובמקום חזון כולל – נאבקים למען הכרה פרטנית. "מהו השמאל", שאל פעם הסוציולוג והפובליציסט טוד גיטלין, "אם לא קול האנשים כולם? אם אין אנשים, אלא רק קבוצות, אין שמאל". 

אצבע מאשימה לדמוקרטיה הליברלית

פוליטיקה של זהויות אינה דבר חדש, אולם הז'אנר הפופולרי בזמן הזה מהווה שכלול מסוים שלה. הוא משמש כתפיסה אידיאולוגית יותר מאשר כמודוס של פעולה פוליטית, וככזה מאומץ בעיקר על ידי אלה שנחנכו במוסדות המפיצים אותו, כלומר בוגרי האוניברסיטאות והמכללות. באופן אירוני, מכיוון שאלה הם מיעוט באוכלוסייה – דווקא מרבית הסובייקטים שפוליטיקת הזהויות הנוכחית מדברת עליהם, אינם מתעניינים בה ואינם חולקים את תפיסותיה. בכך שהפכה לחלק מרכזי מהאג'נדה של השמאל בזמננו, פוליטיקת זהויות מהסוג האחרון תורמת לניתוק הולך וגובר בין השמאל לבין אותם מדוכאים ומודרים. בדיוק אלה שאותו שמאל מתיימר לדבר בשמם. מנגד, הימין משתמש בה בהצלחה גוברת כדי לתמוך בעמדותיו המסורתיות: פרטיקולריזם (ההפך מאוניברסליזם), אקסקלוסיביזם (עליונות שבטית/דתית), שוביניזם, שמרנות.

בבסיסה, פוליטיקת זהויות עומדת על מאפייני הדיכוי או חוסר השוויון שמהם סובלת קבוצה ספציפית. גרסותיה המתוחכמות יותר מעלות טענה שעצם היות אדם חלק מקבוצה ספציפית – היות מישהי שחורה, ערבייה, לסבית או אישה – מועיד אותה באופן מובנה לאפליה, אלימות, הדרה או דיכוי.

לכאורה, כל מאבק למען קבוצה המתאפיינת בזהות מסוימת עוסק בפוליטיקה של זהויות. בפועל, כשאנחנו משתמשים בביטוי הזה אנחנו מתכוונים למאבקים שנוגעים להכרה בזהות, וזאת במסגרת שיח זכויות האדם והאזרח. "צרפתי" זו זהות – אולם המאבק של הצרפתים בנאצים בשנות הרזיסטאנס היה מאבק לאומי, לא מאבק של פוליטיקת זהויות. "נוצרי" זו זהות, אולם מסעות הצלב היו מאבקים דתיים ופוליטיים, לא מאבקי זהות. לעומת זאת, המאבק היהודי לאמנציפציה במערב אירופה של המאה ה־19 היה פוליטיקה של זהויות – הוא עוסק בהכרה בזכויות האדם והאזרח של קבוצה, ביחס לזהותה המסוימת.

פוליטיקת זהויות שכיום מדברים בה מתקיימת, אפוא, רק על בסיס המרחב הציבורי הליברלי שכבר קיים, ורק במסגרת מדינת לאום שמאפשרת מרחב ליברלי שכזה. רק במציאות שבה שיח הזכויות הוא נתון, אפשר להיאבק על מימושו המלא – או הייחודי – כלפי קבוצה מסוימת. באימפריות שהשתרעו לאורכו של הגלובוס עד המאה ה־19, כל קבוצה אתנית קיבלה את מקומה במדרג היררכי עולה או יורד, כל גילדה ומעמד את הפריווילגיות וההגבלות השמורות לה ולו. אולם גם אם הקבוצות השונות פעלו מול המלך או השלטון האימפריאלי כדי לשפר את מעמדן, הן לא חלמו על שוויון – ולא סברו (בדרך כלל) שחוסר שוויון הוא עוול. פוליטיקת זהויות מחזיקה ששוויון – גם אם הוא בא לידי ביטוי דרך הבדלים – הוא אידיאל בעל חשיבות עליונה.

המאבק לשוויון קשור בטבורו לסדר הליברלי שתופס כל אדם בראש ובראשונה כאדם. פוליטיקת זהויות יוצאת מתוך הסדר הזה, אבל מבקשת לבקר אותו. במסגרת הביקורת תסומן מוגבלותו האקראית של הליברליזם ביחס לקבוצה מסוימת, ולחלופין מוגבלותו העקרונית ביחס לכל קבוצה שאינה מערבית־מודרנית. הטענה יכולה להיות שהדמוקרטיה הליברלית אינה מממשת את השוויון שהיא מתיימרת לקדם כלפי זהות מסוימת (למשל, האבוריג'ינים – הילידים האוסטרלים). טענה אחרת היא שהליברליזם המערבי לא מסוגל באופן עקרוני לממש את ערכיו כלפי זהויות לא מערביות או מסורתיות. 

לפרק מהיסוד את הסדר הקיים

וכאן בדיוק נעוץ ההבדל שבכוונתי להאיר: בעוד פוליטיקת זהויות מסוג אחד תבקש חלק שווה מהעוגה, פוליטיקת זהויות אחרת תכריז שהיא רקובה. אפשר להבין את ההבדל, למשל, מתוך ההיסטוריה של הפמיניזם. גם פמיניזם הוא פוליטיקה של זהויות: המגדר שלנו נוגע לזהותנו, ופמיניסטיות נאבקות על זכויות נשים. אולם, כידוע, ניתן לחלק את הפמיניזם ל"גלים" שונים. המאבק הפמיניסטי הקלאסי מצביע על כך שהיומרה הליברלית לשוויון וחירות אינה ממומשת, שכן נשים מופלות לרעה. מנגד, פמיניזם רדיקלי, למשל בכתביהן של מוניק ויטיג או אנדריאה דבורקין, מתנגד לסדר הליברלי עצמו (אמנם בשם ערכיו, ערכי השוויון והחירות) ודוחה אותו כמפלה נשים באופן מהותי וחסר תקנה. פמיניזם כזה יכול לראות בהטרוסקסואליות מערכת דכאנית באופן מהותי, ובכל יחסי מין – אונס. בדרך כלל הוא ידרוש לא את תיקון המרחב הציבורי אלא את הפרישה ממנו. דבורקין, למשל, הגדירה עצמה כלסבית והציעה, תוך הקבלה לתנועה הציונית, לייסד מדינת לאום לנשים בלבד.

אנחנו מבדילים בין מאבק ליברלי למען הכרה ושוויון זכויות לחברי קבוצה מודרת ומופלית, לבין מאבק רדיקלי שדווקא דורש הדרה, התנתקות, ולפעמים אף מבקש אפליה לטובה. במובן הזה, יש הבדל בין פוליטיקת זהויות ליברלית לפוליטיקת זהויות רדיקלית. התפיסה האחרונה, שאפשר לקרוא לה בקיצור "זהותנות", מבליטה את הזהות הפרטיקולרית של קבוצה מסוימת ומדגישה אותה אל מול הסדר הליברלי המודרני. כאן הליברליזם, ובכלל זה ההומניזם האוניברסלי והקפיטליזם הגלובלי, נתפסים כתוצרים של ההגמוניה שיש לכל הפחות לחשוד בה, כתולדות של סדרי עולם שנוסדו בהתאם לתפיסות של תרבות מסוימת – ומשרתים אינטרסים של קבוצת רוב כלשהי (נוצרית, לבנה, פטריארכלית, הטרוסקסואלית וכו').

זהותנות מעמידה יחסי כוח כמפתח להבנת החברה כולה, ורואה בדיכוי שקבוצת הייחוס חווה עדות לכך שהסדר הנוכחי מוטה באופן עקרוני נגדה. ההכרזות הליברליות על שוויון ואחווה נחשבות לצביעות במקרה הטוב, ותרגיל הטעיה במקרה הרע. זהותנות קיצונית יותר תתפוס את הסדר הליברלי עצמו כמערכת דכאנית, קולוניאליסטית, המייצגת רק את האינטרסים של קבוצה מסוימת (מערבית, אמריקאית, לבנה וכו'), ותופסת דיבורים על אחווה אוניברסלית ככסות לרצונה של ההגמוניה להפוך את כל בני האדם לזהים לה (אבל עדיין נחותים ממנה). על כן בעוד פוליטיקת זהויות ליברלית תבקש לקבל מקום שווה בתוך הסדר האוניברסלי, זהותנות תבקש הכרה שווה במקומה מחוץ לו, או אף את פירוק הסדר הליברלי. 

הלאומיות של השמאל הרדיקלי

נהוג למקם את גיבוש השיח הרדיקלי של פוליטיקת הזהויות בשנות ה־70, עם המפנה הלשוני במדעי הרוח, ההגות הפוסט־מודרנית ונגזרותיה בשיח הפוסט־קולוניאליסטי. אמנם אקטיביסטים שחורים כמרקוס גארבי ואחריו מלקולם אקס, קראו כבר בעיתות מוקדמות לפרישה מהחברה הלבנה ולבדלנות שחורה, אולם הם עשו זאת לא מכיוון שכפרו בליברליזם ובערכיו – אלא משום שהאמינו שהרוב הלבן לא מעוניין או מסוגל להיות נאמן לערכים ליברליים.

כיום המצב שונה. הקאנון שנבנה על כתביהם של אדוארד סעיד, קורנל ווסט, קתרין מקינון ואחרים, המתבסס בעצמו על רעיונותיהם של מישל פוקו וקארל מרקס (על כל הניגודים ביניהם), יצר מסגרת רעיונית שמאפשרת לנתח את כישלונות הליברליזם לא כחוסר רצון או יכולת, אלא כאפליה מובנית ורצון אקטיבי לניתוח, בקרה ושליטה. עד שנות ה־90 הפכו רעיונות אלה לכלי ניתוח מרכזיים במגוון מחלקות אקדמיות, ויצרו דורות של אקדמאים שזו תפיסת עולמם.

זה לא קרה ללא התנגדות משמאל. פוליטיקת זהויות נמצאת במתח עם תפיסות שמאל ותיקות כמרקסיזם. עבור המרקסיסט חוסר הצדק והשוויון בחברה נובע לא מהבדלי זהות, אלא מפערים כלכליים. ניצול המעמד הנמוך על ידי בעלי ההון הוא הבעיה, ותופעות כמו גזענות או מיזוגניה נשענות בעצמן על ניצול כלכלי ועל מנגנון קפיטליסטי. הוגים כאלן באדיו ודיוויד הארווי הצביעו על כך שפוליטיקת הזהויות נובעת בעצמה מתוך הקפיטליזם, ומהווה אמצעי שבעזרתו מפרק השוק מאבקים מעמדיים על ידי הצעת "צדק" או "חירות" שמסתכמים באיתותים ואשרורים חוזרים ונשנים של זהות.

אולם פוליטיקת הזהויות דחקה את מבקריה הצידה והפכה להיגיון המוסכם של חלקים נרחבים מהשמאל. בעשור האחרון, כאמור, היא הציעה מערך מושגי שלם שהתקבל בתקשורת המיינסטרים. כזה שאתגורו נתקל בעוינות הולכת וגוברת.

כדי להסביר את הפופולריות העצומה של פוליטיקת הזהויות יש להבחין בסגולותיה. היכולת לנתח לאורך ולרוחב את החברה המערבית ולחשוף את קרביה מביאה סיפוק בפני עצמו, אולם הזהותנות אינה רק כלי ניתוח אפקטיבי. מעבר לכך היא נהנית מאפיל חתרני ומהזמנה לשייכות.

החתרנות – מהיסודות העמוקים ביותר באופי התרבותי הנוצרי־מערבי – מעניקה משמעות אתית לחשיבה שלנו. במילים אחרות, היא הופכת הגות לפוליטיקה. הבנת החברה העכשווית כדכאנית – פטריארכלית, קולוניאליסטית, היפר־קפיטליסטית, ממשטרת־מינית – מאפשרת לנו להבין את עצמנו כמהפכנים המתקוממים נגד דיכוי. תפיסה זו מעניקה משמעות וכיוון, וממסגרת את חיינו כמאבק מתמשך שבו מתמרדים באימפריה ויוצאים להשמיד את כוכב המוות.

השייכות, במסגרת הזהותנית, היא מובנת מאליה. אנחנו הופכים מפרטים לחלק מקהילה. יש לנו אחים ואחיות עם היסטוריה משותפת, יש לנו קשרים חברתיים ואחווה עם עמיתינו למאבק, ויש לנו מטרה ומסגרת שיישארו גם אחרי מותנו. הזהותנות היא הלאומיות של השמאל הרדיקלי. גם אם אנחנו לבנים התומכים במיעוטים אתניים, אנחנו חלק ממאבק משותף, פועלים יחד למען עתיד משותף. אנחנו לא לבד – ובעידננו המופרט מדובר בתגמול אדיר. 

אפקט ההצבעה ההפוכה

על כן לא רק סטודנטים הם זהותנים, ולא רק באקדמיה נמצא זהותנות. גם מי שלא קראו פוקו ישמחו להזדהות עם הרעיונות הבסיסיים שמהם מורכבת הפוליטיקה הרדיקלית של הזהויות. עם זאת, יש לשים לב שרוב הנמנים כיום עם הזהותנים שייכים למעמד הבינוני ומעלה, לרובם תואר אקדמי ורובם גם אינם מקבוצות מיעוטים, אלא שייכים לרוב שמוצאו אירופי.

כך למשל קבוצת תומכיה המובהקים של הסנאטורית אליזבת וורן, שהתמודדה השנה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב. וורן בנתה את הקמפיין שלה על זהותנות. זה התחיל מזמן עם טענתה שהיא נצר לאמריקאים־ילידים, ונמשך עם דגשים חוזרים ונשנים על זכויות מיעוטים וקבוצות מודרות (היא אף הציעה שמועמדה לתפקיד שר/ת החינוך, ירואיין ויאושר על ידי נער/ה טרנס/ית). אז מי הצביע וורן?

ביום הבחירות המרכזי של הפריימריז הדמוקרטיים, "סופר טיוזדיי", 79% ממצביעיה של וורן היו לבנים, 73% בעלי תואר אקדמי. וורן קיבלה יותר קולות מגברים לבנים בעלי תואר אקדמי מאשר מנשים ללא תואר אקדמי. באיווה קיבלה וורן את מרב הקולות רק במחוז אחד: ג'ונסון, משכנה של אוניברסיטת איווה. הקבוצות הדמוגרפיות הטובות ביותר שלה היו בעלי תואר מתקדם ומשתמשי טוויטר. בדרום קרוליינה, למשל, היא קיבלה רק 3% מקולות המצביעים ללא תואר אקדמי.

כלומר, למרות שוורן התייחסה לא מעט לסוגיות של גזענות ואפליה של קבוצות מיעוט, מעט מאוד בוחרים מקבוצות מיעוט או ממעמד כלכלי נמוך הצביעו עבורה. הבייס שלה מורכב בעיקר מצעירים לבנים משכילים (הרוב נשים). מעבר לקבוצה הזאת, המסר שלה נתקל באדישות. אפשר להניח שבקבוצות אחרות הזהותנות מוכרת ומעניינת הרבה פחות.

נבחן עוד סמל זהותני בפוליטיקה האמריקאית. בבחירות לקונגרס של 2018, זכתה אלכסנדריה אוקסיו־קורטז (אז בת 28) לניצחון מדהים על ג'ו קראולי, מבכירי הנציגים הדמוקרטים בקונגרס. החגיגות סביב המהפך הבלתי צפוי הזה ציירו את אוקסיו־קורטז כבת מיעוטים צעירה ממעמד הפועלים (היא עבדה כברמנית), שניצחונה מסמן את פנייתה של המפלגה הדמוקרטית לעבר רדיקליות פוליטית מתגברת, המסוגלת להלהיב אוכלוסיות שעד אז הצביעו אחרת (או כלל לא יצאו מהבית כדי להצביע).

אולם נתוני ההצבעה מציגים תמונה שונה. אוקסיו־קורטז ניצחה בזכות קולות שקיבלה מאזורים עשירים, משכילים ולבנים. דווקא קראולי קיבל את הרוב באזורים עניים יותר ומשכילים פחות (בפרט בחלקים מקווינס, שמאוכלסים על ידי היספנים ושחורים). כפי שסיכם ב'פוליטיקו' דיוויד פרידלנדר, "אוקסיו־קורטז לא נישאה לקונגרס על ידי הגיוון של המפלגה או על ידי ציבור הפועלים שמבקש מגרש משחקים הוגן. היא ניצחה מפני שהיא הלהיבה את בעלי התואר האקדמי, אלה שבתהליך של ג'נטריפיקציה דוחקים את הראשונים משכונותיהם". 

מבחן ה"אותנטיות"

זהותנות מלהיבה את מי שזקוק לה, לאו דווקא את מי שהיא אמורה לייצג. המשכילים פחות (בהכללה כמובן), שלא נחשפו לתיאוריה וביקורת של השיח הזהותני, מצביעים על פי שיקולים כמו כלכלה וביטחון. הם לא רואים בנבחרי הציבור שלהם "אווטארים" של זהותם האתנית או המינית, ומעוניינים בעיקרו של דבר בפוליטיקאים שיקדמו את האינטרסים שלהם. מנגד, אנשי שמאל שתופסים את הזהותנות כהיגיון הפנימי של הפוליטיקה העולמית – סבורים שהצבעה לנציגים אותנטיים (או פסאודו־אותנטיים) של קבוצות מיעוט היא אינטרס עליון של אותן קבוצות מיעוט, ועל ידי הצבעה זו הם מבקשים לסייע להם ולקדם עולם צודק וטוב יותר לדעתם.

כך למשל, כאשר התברר שבבחירות למועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב נותרו שני מועמדים, ששניהם גברים לבנים, ערך מכון 'פיו' סקר – על כמה הדבר מטריד את המצביעים הדמוקרטים. בעוד 49% מהלבנים ענו שהדבר מטריד אותם, רק 30% מההיספנים ו־28% מהשחורים הוטרדו מהעניין. באופן צפוי, הקבוצה היחידה שרשמה רוב של מוטרדים הייתה בעלי ההשכלה הגבוהה, שם מוטרדים לא פחות מ־58%. הכוונה באמת טובה: הלבנים המשכילים מעוניינים בייצוג לקבוצות שהם רואים כמודרות. אולם חברי אותן קבוצות מוטרדים פחות מייצוג ויותר משאלות אחרות.

אין בכך לטעון שייצוג אינו חשוב. ודאי שהוא חשוב. יש טעם וערך בגיוון השדה הפוליטי וגם אפליה מתקנת יכולה להיות מנגנון חיובי. אולם ייצוג אינו הכל, וכאשר ייצוג קבוצת המיעוט חשוב יותר לקבוצת הרוב מאשר למיעוט עצמו, עלינו לשאול את עצמנו: מדוע הפך קריטריון אחד למילה הפוליטית הראשונה והאחרונה.

דוגמאות לכך אפשר למצוא בקלות גם בפוליטיקה הישראלית. רק הפיכת הייצוג הזהותני לפריזמה היחידה שדרכה בוחנים מהלכים פוליטיים יכלה להסביר כיצד אורלי לוי־אבקסיס, שפעלה כיד ימינו של אביגדור ליברמן במשך שמונה שנים, יכלה להיחשב כשמאל; ובהקשר של אותה דמות – שחיבור בין שני פוליטיקאים מזרחים נתפס כחליל קסם שימשוך המוני מזרחים מימין לשמאל. מעבר לשטחיות מכמירת הלב, לבלבול החריף בין ייצוג למהות, ולפטרונות המובלעת, יש כאן גם חוסר הבנה בסיסי באשר לרצונם של המצביעים שמנסים לפנות אליהם. במילים אחרות, יש כאן ניתוק. 

מי מוכן לוותר על פריווילגיות?

הניתוק המגיע מזהותנות אינו שונה מהכשל השגור בקריאת המציאות שמובטח לכל המחזיק באידיאולוגיה דוגמטית. כי זהותנות היא אידיאולוגיה, דהיינו: מסגרת מחשבתית שמפרשת את המציאות וקוראת לפעולה. אולם אם את הסיבות לאימוצה של פוליטיקת זהויות בדלנית על ידי מלקולם אקס, נניח, אפשר להבין בקלות – יש לתהות מדוע הזהותנות העכשווית מתקבלת באופן נלהב כל כך דווקא על ידי אנשים שאימוצה לא יזכה אותם בזכויות, אלא יתבע מהם לוותר על פריווילגיות (ותשובה שגורה כמו "כי שוטפים להם את המוח במכללות" היא עוד סוג של שטחיות).

אידיאולוגיות אינן הופכות לפופולריות סתם כך, גם לא מפני שהן "נכונות" או "הגיוניות". הפילוסופיה של אריסטו לא כבשה לבבות בעולם המוסלמי והנוצרי של ימי הביניים מפני שהיא הסבירה באופן המדויק ביותר את טבעו של אלוהים. המרקסיזם לא שטף את העולם במאה ה־20 מפני שהוא הוכיח באופן מדעי שהמטריאליזם הדיאלקטי יביא לקץ הקפיטליזם ולמהפכה פרולטרית.

אופנות אינטלקטואליות עולות ודועכות ממגוון סיבות סוציולוגיות. ההיסטוריון וחוקר המשפט סמואל מוין כתב על שיח זכויות האדם כ"אוטופיה האחרונה", דהיינו – האידיאולוגיה המערבית האחרונה שהחליפה תפיסות שהתגלו כבעייתיות, כמו מרקסיזם או לאומיות. על פי מוין, התמשכותה של המלחמה הקרה והאכזבה מברית המועצות, סוף הקולוניאליזם במערב, הטרגדיה שהייתה מלחמת וייטנאם, והשינויים שעבר השיח הליברלי עצמו – הביאו לכך שבשנות ה־70 הפכו זכויות האדם מעקרונות שמדינת הלאום אמורה להכיר בהם ולהגן עליהם, לאידיאל שמציג סדר חדש, גלובלי ועל־לאומי, שאליו יש לשאוף. האכזבה ממדינת הלאום ומחזונות גלובליים אחרים הביאה לאימוצו הפופולרי של שיח שהיה קיים, אך עוד לא זכה לתהודה.

אפשר לתאר את הפופולריות של הזהותנות באופן דומה. עיקרי השיח היו קיימים לפחות מאז שנות ה־70, אולם הם הפכו לבון־טון רק משנות ה־90 ואילך, ופורחים היום באופן חסר תקדים. ובעוד שבשיח זכויות האדם האוניברסלי הודגש חלק מהמסורת הליברלית – באופן שהפך אותה לאוניברסלית ועל־זמנית – הזהותנות נעה בכיוון ההפוך: היא מבקרת את השיח הליברלי האוניברסלי ומבקשת לחזור לפרטיקולרי.

מפתה לראות זאת פשוט כתנועת מטוטלת שנעה הלוך ושוב, אולם נדמה לי שניתוח מעמיק יותר יראה שהאוניברסליזציה של הליברליזם עצמו, ובכלל זה תהליך הגלובליזציה הכלכלית, וההומוגניזציה התרבותית (קרי: אמריקניזציה) שהוא מביא איתו, יצרו באופן דיאלקטי צורך בהדגשת הייחודי והפרטיקולרי. אם עמדנו לעיל על המשמעות והשייכות שמעניקה הזהותנות, ניתן כעת להציע שדווקא אימוץ שיח זכויות האדם האוניברסלי הביא, לפחות אצל רבים, לצורך בהדגשת זהות פרטיקולרית. פוליטיקת הזהויות, כתב טוד גיטלין כבר ב־1993, היא "המענה המפתה ביותר לאנונימיות בעולם אימפרסונלי".

חיזוק למסקנה זו אפשר לראות בכך שהזהותנות עולה בקרב אותן קבוצות שבעבר השיאו על נס את שיח הזכויות האוניברסלי. אימוץ הזהותנות מגיע לא מפני שהם בעלי תואר או ממעמד כלכלי מבוסס, אלא מפני שהליברליזם האוניברסלי שהם אימצו לפנים הוביל אותם לחפש זהות פרטיקולרית, כמו גם אופק אוטופי חדש. דווקא התפיסה הכוללת משאירה את הפרטי יתום. דווקא הדגש על האוניברסלי חושף את פגמיו של חזון שלא מתייחס ללוקאלי ולייחודי. ההעמקה באחרונים מגיעה מתוך הצורך שיצר הראשון.

מכאן אפשר גם להבין מדוע בקבוצות מיעוט אתניות, דתיות, מסורתיות ועניות יותר הזהותנות (בשונה מפוליטיקת הזהויות) אינה פופולרית. חברי קבוצות אלה מעוניינים בשוויון זכויות ובהכרה כמובן, אולם לא התעורר אצלם צורך באימוץ זהות פרטיקולרית מכיוון שהם מעוגנים בכזו מלכתחילה. ההזמנה לכפור בליברליזם אינה מתקבלת על ידם, שכן השאיפה לקבל חלק שווה בעוגה נתפסת כשיפור אדיר במצבם. הם נאבקים על שדרוג כלכלי ושוויון זכויות, לא על פירוק הסדר המערבי־ליברלי, שעבור רובם מבטיח ניידות חסרת תקדים.

זאת ועוד: קבוצות אלה מסורתיות יותר, ולכן לא חסרות במסגרת של משמעות. בין אם מדובר במשפחה המורחבת, בכנסיות גוספל או בקברי צדיקים, יש לחבריהן הקשר רחב יותר – ובדרך כלל מטאפיזי – מחייהם הפרטיים. מסורתיותם היא גם סיבה בפני עצמה מדוע כמה מטרות של הזהותנות, בעיקר בנושאי מיניות, אינן קורצות להם. במילים אחרות, אין שום דבר שדוחף אותם לאמץ זהותנות. האמריקאים ההיספנים והשחורים שלא הצביעו לוורן או לאוקסיו־קורטז עשו זאת מכיוון שהם מדברים שפה פוליטית אחרת ולנגד עיניהם מטרות פוליטית אחרות. 

סוף דבר

פוליטיקת זהויות, כפי שפורט מעלה, מתייחסת לבעיות אמיתיות ומבקשת לטפל בהן. אין כל ספק בדבר הרצון הטוב והכנות של מקדמיה. אולם על אף אלה, היא לא מקובלת בקרב חברי הקבוצות המודרות שהיא מבקשת לדבר בשמם (עם יוצא מהכלל חשוב של הקהילה הלהט"בית שמחוץ לארון, שברובה משכילה ומבוססת יותר מהממוצע), וגרוע מכך: היא מערערת את החזון ההומניסטי־ליברלי האוניברסלי.

בעוד יש אמת בביקורת על החזון הזה – הוא אירופוצנטרי (אתנוצנטריות אירופית) ונובע ספציפית מהמסורת היהודית־נוצרית – הוא עדיין החזון היחיד שמאפשר מסגרת שבתוכה זכויות אדם מוכרות ונשמרות, ושוויון וחירות מקודמים ומאוזנים זה עם זה. אין תחליף לאוניברסליזם הומניסטי, שמבוסס על השוויון העקרוני והכבוד הסגולי של כל אדם באשר הוא אדם, המבקש לכונן חברה המבוססת על הגנה על מרחבים של סובייקטיביות וחירות ("זכויות") באמצעות מחויבות לסולידריות ושיח חופשי.

כולנו יצורים המעוגנים בגוף, בקהילה ובנסיבות היסטוריות מסוימות. אולם ראיית צלם אלוהים בכל אדם והדרישה ההומניסטית הבסיסית להתעלות מעל האקראי והארעי בשם האוניברסלי, ומעל האינטרס הפרטי מתוך דאגה לכלל, הקריאה לפעול תמיד באופן אנושי ומוסרי – הן עדיין ציווי חשוב מאין כמוהו לפעולה ראויה ולבניית חברה שבה כל פרט זוכה לכבוד ולהכרה. אסור לוותר על אלה, ודאי לא להתכחש להם.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook