fbpx
Desktop Image Mobile Image

מפיצים אור | הכדורגל כמנוע לשינוי

זהו כנראה בית הספר לכדורגל הראשון בעולם שבו לומדים ומשחקים יחדיו ילדים עם ובלי מוגבלות. הצטרפנו ליום אימונים במיזם המיוחד של הפועל ירושלים, שמלווה במחקר של הקריה האקדמית אונו, ושמענו איך תיקון העולם יכול להתחיל במגרש

0

מגרש כדורגל סטנדרטי בירושלים בשעות אחר הצהריים. על כר הדשא המטופח מתרוצצים הילדים, לבושים מדים מדוגמים בצבעי אדום־שחור, ולצדם צוות המאמנים המנוסה. ביציע יושבים ההורים, מתמוגגים מנחת. לכאורה מראה שגרתי בבית ספר לכדורגל, שכאלה ישנם רבים בישראל.

הלכה למעשה זוהי תמונה יוצאת דופן, חדשנית ואף מהפכנית: זהו בית הספר הראשון בישראל, וייתכן שאף בעולם כולו, שבו לומדים ומתאמנים יחד ילדים עם צרכים מיוחדים וילדים עם צרכים "רגילים". במירכאות, משום שבסופו של דבר כל ילד הוא מיוחד ועם צרכים ייחודיים.

שלא במפתיע, מי שעומדת מאחורי המיזם יוצא הדופן היא הפועל ירושלים – כנראה הקבוצה החברתית ביותר בישראל וקבוצת הכדורגל הראשונה שהיא בבעלות אוהדיה, באמצעות עמותת קטמון מועדון אוהדים. בזמן ששחקני קבוצת הבוגרים שלה נאבקים על הישרדות בליגת העל, שאליה עלתה לראשונה אחרי 20 שנות גלות ותלאות, המפעל החברתי שלה משגשג ומייצר אופק לא רק עבור המועדון, אלא עבור החברה הישראלית כולה.

לא עושים טובה

במציאות היומיומית, כאשר מדובר באנשים עם צרכים מיוחדים, אנחנו מתייחסים לזהות שלהם כאל משהו אופקי. כלומר, זהות שלא עוברת מדור לדור. כתוצאה מכך, אדם עם צרכים מיוחדים או מוגבלות כלשהי עשוי להיות לעתים היחיד במשפחה, או אפילו בסביבה הקרובה, שמתמודד עם מוגבלות מסוימת. לפיכך הוא נאלץ להתמודד ולגבש את זהותו לבדו, אל מול דעות קדומות, עיניים זרות, חשדניות וחוששות שננעצות בו, ולעתים קרובות גם אל מול חוסר הבנה ואפליה שלא מאפשרים לו להיות חלק. כאילו המגבלה היא זו שמגדירה אותו.

רבות כבר נכתב על אודות המאבק לשוויון, על הדרישה להנגשה ועל התייחסות אל אנשים עם מוגבלות כאל שווים. זה נכון לאתגרים פיזיים, נפשיים וקוגניטיביים כאחד. בחברה הישראלית, כמו בחברות רבות אחרות, לא רק שהשוויון אינו מתקיים, במקרים רבים אנשים עם מוגבלות מתויגים באופן שלילי או אף סובלים מפגיעות בשל קולם המושתק.

הדרך להנגשה עוברת גם במרחב הציבורי – מדרכות רחבות יותר, מסעדות שאין בהן מדרגה בכניסה, מוסדות שאפשר להיכנס אליהם בכיסאות גלגלים, אפשרות לטקסטים בפונטים גדולים יותר או אפשרויות הקראה לעיוורים ועוד ועוד;. אך זהו רק צעד ראשון, בסיסי. הצעדים הבאים הם לוודא שלאדם עם מוגבלות יהיו אותן האפשרויות בדיוק, כפי שישנן לאדם ללא אותה מוגבלות. וכמובן, מבחינה חברתית, לוודא שהאדם עם המוגבלות יוכל להיות חלק בלתי נפרד מהחברה סביבו, בלי להרגיש שעושים לו טובה.

לפני שנים אחדות חולל סקר של החברה למתנ"סים מהומה, מאחר שעלה ממנו כי 89% מההורים בישראל היו מעדיפים שבחוג של ילדיהם לא יהיה ילד עם מוגבלות כלשהי – פיזית, נפשית או קוגניטיבית. אומנם שיעור ההתנגדות המעשית נמוך יותר, אך הנתון הזה הבהב כנורה אדומה אל מול החברה הישראלית המתיימרת להיות מכילה.

מה שאותם הורים אינם יודעים הוא שבמציאות המפגש של ילד ללא צרכים מיוחדים עם הילד שיש לו צרכים מיוחדים מועיל לשני הצדדים. הוא הופך את הילדים לערכיים יותר, לבני אדם טובים יותר.

פורצת הדרך הייתה היזמית החברתית עדי אלטשולר, שהקימה את תנועת הנוער כנפיים של קרמבו, שבה משולבים ילדים מהחינוך הכללי ומהחינוך המיוחד. בשנתיים האחרונות לקחה אלטשולר את המיזם צעד קדימה והקימה את רשת בתי הספר "אינקלו" – בתי ספר מכילים, שאינם פועלים במטרה "לשלב" ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרות רגילות, אלא פשוט משמשים כמסגרת משותפת שוויונית, וכל ילד מקבל את כל צרכיו.

בית הספר "כדורגל לכולם" של הפועל ירושלים, שהוקם בתמיכת עיריית ירושלים וחברת הפניקס, פועל על פי אותו מודל. לראשונה בישראל הוא מאפשר לילדים עם ובלי צרכים מיוחדים להתאמן יחד כדי להנגיש המשחק לכולם בשוויוניות.

המטרה, כפי שמגדיר אותה ליאור חוג'ה, מנהל מחלקת הנוער ומנהל הפעילות החברתית־קהילתית של הקבוצה, היא להוביל לכך שהאימונים יעודדו את הילדים עם הצרכים המיוחדים להשתלב בחברה, תוך כדי הענקת תחושה שהם אינם שונים בדבר מילדים אחרים.

"ככל שנייצר עוד פרויקטים כאלה שישלבו, אני חושב שאנחנו נרוויח חברה שתדע להכיל ובה נקבל אחד את השני בצורה טובה הרבה יותר", אומר חוג'ה. "העולם היום מבין שהמודל המשלב גורם להפחתת הסטיגמות ומניע ילדים עם צרכים מיוחדים להשתלב טוב יותר בחברה".

מוסיפים שפה

אומנם זוהי השנה הראשונה של בית הספר, וחלפו רק חודשים אחדים מאז פתיחתו, אך את ההשפעה החיובית על הילדים אפשר להרגיש כבר עכשיו. "תסתכלי עליו", מצביע חוג'ה על אחד הילדים. "לפני האימונים לא היו לו חברים. הוא ישב לבד בהפסקות בבית ספר, אך מאז שהוא הגיע אלינו – החוג היחיד שהוא השתלב בו ונהנה – הוא התחיל להיפתח, לדבר, לצאת בהפסקות. הוא משחק כדורגל עם הילדים ויוצר חברויות".

אסף יוסף הוא אב לארבעה, והוא שלח לבית הספר שני ילדים, תום ובן – האחד עם צרכים מיוחדים, האחר עם צרכים "רגילים". "לילדי החינוך המיוחד יש הרבה אתגרים וקשיים בחייהם, בהיבט החברתי ובהיבט הלימודי", הוא אומר. "במקום כזה הם יכולים לבוא ולשחק כדורגל יחד, ליהנות ולעשות את זה בלי להרגיש שהם חריגים, בלי להרגיש שהם פחות טובים. זה משחרר הרבה, נותן ביטחון. עבור תום, המפגש הראשוני תמיד היה מאתגר. לא כל כך מבינים אותו, לא מבינים מה הבעיה שלו. בבית הספר הזה הוא פגש פתאום הרבה ילדים, חלקם מהחינוך הכללי, והצליח להתחבר, לשחק איתם וליהנות. זה נותן לו ביטחון עצמי בחברת ילדים גם במקומות אחרים, במסגרות אחרות".

האימונים בבית הספר אינם סטנדרטיים. צוות מיומן של מאמנים ומומחים עמל על בניית מודל אימון שמותאם לכל ילד – עם ובלי צרכים מיוחדים. "אנחנו יושבים עכשיו ובונים מודל שיפתח מיומנות תקשורת של הילדים באמצעות האימונים", אומר חוג'ה. "לצורך העניין, להכניס תרגילים של אימוני שפה שהם לא רגילים לדבר. כל זה כדי שבאמצעות המגרש שיש פה הם יוכלו להביא את זה החוצה – לכיתה, לבית – לשפר את התפקוד ולקדם אותם כדי שיצליחו יותר בחיים".

הרעיון מאחורי הירידה לפרטים הקטנים ביותר הוא שמטרת הפרויקט אינה רק לשלב, אלא גם לקדם את כל הילדים, בלי שהילד עם המוגבלות יצטרך להתאים את עצמו לשאר הקבוצה. "העבודה היא בקבוצות קטנות", מסביר חוג'ה. "אם בקבוצת כדורגל רגילה יש מאמן אחד על 20 שחקנים, כאן תראו מאמן אחד על שלושה־ארבעה שחקנים. נוסף על כך, האימונים מכוונים ומהנים יותר כדי שלילדים יהיה כיף להגיע. כך אנחנו מייצרים להם את תחושת המסוגלות".

המיזם הזה הוא חלק ממפעל חברתי מרשים הכולל שלל פעילויות. בין השאר, ישנו פרויקט "הקבוצות המשולבות" – שתי קבוצות כדורגל שבהן משחקים אוהדי הקבוצה עם אנשים עם מוגבלות. בקבוצה אחת ישנם אנשים המתמודדים עם מוגבלות שכלית־התפתחותית ובשנייה מתמודדי נפש. בעקבות הצלחת המיזם הזה נפתחו קבוצות נוספות, ואחת לכמה חודשים מתקיים "טורניר שווים" שמפגיש את הקבוצות מרחבי הארץ. המחזיקה בתואר, כמובן, היא זו של הפועל ירושלים.

מיזמים נוספים הם ליגת השכונות לבנים ולבנות, שבהן משחקים מאות ילדים יהודים וערבים, דתיים וחילונים, בקבוצות המשלבות גם ערכים. כמה מבוגרי הקבוצות הללו כבר משחקים במחלקת הנוער ואף בקבוצות הבוגרים והבוגרות של הפועל ירושלים. ישנו גם כפר נוער לילדים בסיכון ופרויקט המפגיש קבוצות של ילדים יהודים וערבים.

משחקים וחוקרים

שדרוג ייחודי לפרויקט "בית ספר לכולם" הוא מחקר שנערך עליו בקריה האקדמית אונו, בהובלת ד"ר נצן אלמוג, ראשת המיקוד בלימודי מוגבלות, נגישות והכלה. את עבודת המחקר עושים סטודנטים מהחוג לחינוך וחברה, עם התמחות בספורט. אלה מלווים את הילדים במהלך האימון, בודקים אם חל שינוי ואם יש למיזם השפעה חיובית על חייהם, בפעילות שעל פניו נחשבת לפשוטה.

"אנו רוצים לבדוק כמה היבטים בתוך הפעילות", אומרת גליה לובל, המנהלת את המחקר. "תקשורת בין־אישית, ההיבט של הפעילות עצמה, וגם לראות אם יש השפעה על החיים של הילדים בהשתלבותם בחברה ובהעלאת ביטחונם העצמי. כן אנו מבקשים לבחון את התגובה של התערבות הילדים עם המאמנים".

בית הספר מחולק לשלוש קבוצות גיל המורכבות מכיתות גן עד א', מכיתות ב' עד ד' ומכיתות ה' ומעלה. "לילד בן 5 עם אוטיזם קל הרבה יותר למצוא חברים. ככל שהוא יגדל זה יהיה מורכב יותר. כך, אם הילדים יעשו פעילות יחד מגיל צעיר, זה לא יהיה מוזר אלא טבעי".

כלומר, באמצעות המפגש על המגרש, הילדים יפתחו כבר מגיל צעיר – עוד לפני ההשפעות החברתיות – הכרה ברכיב זהות חברתי ששונה משלהם ויגלו כלפיו הבנה, הכלה וגם יזכו לתפיסה עצמית משופרת. מצד שני, הילדים עם הצרכים המיוחדים יכולים לפתח מודעות עצמית בריאה לזהותם, הכרה ביכולותיהם והכי חשוב – אמון וביטחון עצמי.

"יש הרבה ילדים וגם הורים, שבשום מסגרת אחרת לא פוגשים ילדים מהחינוך המיוחד, לא בבית ספר ולא בחצר", אומר אסף. "בעקבות החוג נפקחו להם העיניים. ילד שאינו מהחינוך המיוחד, כשהוא נמצא בחוג כזה, החיים שלו משתנים. הוא יתייחס אחרת מאותו רגע. זו מתנה כשהוא מפתח מודעות ופוגש ילדים מסוג אחר. גם לילדי החינוך המיוחד זה פותח את הראש ואת המחשבה".

על פי לובל, בלי ספוילרים כמובן, המחקר מתקדם מצוין. "מדהים לראות איך דברים קטנים, הצלחות קטנות, בונים את ההמשכיות של איך הילד מרגיש", היא אומרת. "בכל שבוע מצטרפת עוד הצלחה, ובסוף זה משמעותי מאוד עבור הילד. אני מקווה שזה יתבטא גם במחקר".

לדבריה, המיזם מייצר אקוסיסטם ומעגלים של עשייה חיובית: קבוצות ופעילויות משלבות שאליהן מצטרפים מתנדבים, ויחד הם תורמים לשינוי החברתי. "אנחנו עדיין לא במקום שאליו אנחנו שואפים להגיע", היא אומרת. "יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור, ואני חושבת שצריכות להיות הרבה יותר פעילויות כאלה, בכל העיריות והמועדונים, כדי שזה יהפוך למשהו רגיל ולא מיוחד".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook