fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מכה אחת יותר מדי | שירה אלק

זה מתחיל מההורים שמאבדים סמכות מול הילדים, נמשך באלימות מילולית, ולעיתים פיזית, כלפי הצוות החינוכי, כשהמנהלים המפוחדים עומדים מנגד. למורים בבתי הספר נמאס לשתוק, והם מספרים איך הקורונה הפכה את המצב לבלתי נסבל | תחקיר

0

מערכת החינוך היא נשמת אפה של החברה. המורים והמורות הם שיחנכו את ילדינו כנראה לא פחות, ולעיתים אף יותר, מאיתנו. הם יקנו להם ערכים וילמדו אותם את מקצועות העתיד. במידה רבה, הם שיכריעו את עתידה של המדינה בעשרות השנים הבאות.

שלא כפי שנדמה לעיתים, העבודה של המורים אינה מסתכמת בעמידה של שעתיים, שלוש או ארבע שעות בכיתה. הם מכינים מערכי שיעור, בודקים עבודות ומבחנים ועוד, בזמן שאינם בכיתה.

העובדות מלמדות שמרבית הישראלים לא מעוניינים לעבוד בהוראה, ולא רק בגלל המשכורות הנמוכות מאוד. בשנים האחרונות נוספה סוגיה שהופכת את ההוראה למקצוע בסיכון: האלימות כלפי אנשי החינוך, שנראית כמכת מדינה.

כשהכל מוגזם

אנחנו דור מפוחד. מחוברים לזרם בלתי פוסק של מידע, מול עינינו מרצדים, חדשות לבקרים, סיפורי זוועה. לא פלא, אם כן, שרבים מאיתנו סובלים מהורות הליקופטר. מרחפים תדיר מעל הילדים, מודעים עד כדי חרדה לעוולות ולסכנות האורבות לפתח נפשם הצעירה. בצדק אנחנו רוצים לחסוך מהם כל בדל של כאב, ערים, להוטים כמעט, לכל שמץ של עוולה מכיוון המערכת שהם נתונים לחסדיה, מערכת החינוך. אצבעותינו מהירות על המקלדת, קבוצות וואטסאפ הופכות סוערות במחי הודעה, גרונות צרודים מזעם, כל מאן דבעי יודע טוב יותר. תמיד יש צורך להעיף בדחיפות מישהו, לשים לדברים סוף, הכל מזעזע, נורא, ואף אחד לא יכול יותר. אני יודעת, גם לי יש ילדים. מעט מדי סבלנות והרבה מדי קבוצות וואטסאפ. גם אני רוצה להגן עליהם בכל מחיר.

את המחיר של האצבע הקלה הזו על ההדק, של הדאגה שלעיתים היא מוגזמת מעט, משלמים אנשי החינוך. כשביקשתי להבין מהמורים אם קיימת כלפיהם אלימות או אם הם חשים שהיא קיימת, הוצפתי בתגובות. "יותר קל לשאול מי לא חוותה אלימות בעבודה במערכת החינוך", אמרה אחת. "יותר מפעם אחת", ענתה אחרת.

המורה ורד אמרה כי "יש המון אלימות מילולית, ועכשיו היא גם הופכת להיות פיזית. אני צופה שזה רק ילך וייעשה גרוע יותר. הבדיחה הלא מצחיקה אצלנו היא 'מתי יגיע מישהו ויחטיף לי אגרוף כי לא נתתי את הציון או לא בדקתי את העבודה שהתלמיד הגיש באיחור'". מורה אחרת הוסיפה: "הסתדרות המורים בעצמה כל הזמן אומרת לנו שמול ההורים הם לא יכולים לעשות כלום. כשהורה מחליט לעשות בך לינץ', אין מי שיעזור לך".

"למנהלים אין כוח"

למערכת היחסים הסוערת סביב מערכת החינוך יש ארבעה קודקודים בולטים: המנהל, המורה, ההורה והתלמיד. לכאורה, היינו מצפים שאת הספינה הזו ינהיגו המנהלים, אך ככל שהעמקתי בשיחות, שמעתי שוב ושוב את ההפך הגמור. ברגע שצפים קונפליקטים בין הורים למורים, המנהלים מגמגמים, נבהלים, מצדדים בהורים או נמוגים. כאן מתחילה הבעיה הראשונה.

הילדה מפריעה בשיעור בקביעות? תצעקו על המורה, היא תעלה לה את הציון ותעזוב אותה לנפשה. הילד הרביץ בכיתה? תצרחו, תאשימו, ולמחרת כבר תוכלו לשלוח את הילד לבית הספר כרגיל.

"למנהלים אין כוח להתמודד, אז הם פשוט תופסים את צד של ההורה", מסבירה מורה באזור המרכז. "הם רק רוצים להעיף את המורה מבית הספר כדי לא להתמודד עם הבלגן. הם רוצים את השיווק, את השם הטוב".

הקודקוד השני, הבעייתי מאוד, הוא המעורבות ההורית "הבלתי נסבלת", אומרת גלית, מורה בחטיבת ביניים בבית ספר ממלכתי. "לא רק שהיא פוגעת בנו, בקשר שלנו עם הילדים, היא פוגעת בילדים עצמם. תפסתי תלמידה מעתיקה במבחן – היא ישבה עם התיק על השולחן, והסתכלה בטלפון שהיה בתוך התיק. אחרי זה כמובן אני מקבלת שיחות מהאמא ש'לא ייתכן שהבת שלי עשתה את זה, כי הבת שלי לא כזאת והיא בחיים לא העתיקה'. הגיבוי הזה מההורים פוגע בילדים בסופו של דבר. אני מתקשרת לאמא להגיד שהילד מפריע נון סטופ בשיעור, והיא אומרת: 'כן, משעמם לו".

לדבריה, מאז הקורונה המצב הידרדר מאוד. "הכל קשה יותר", היא ממשיכה. "בשנתיים האלה ההורים איבדו סמכות הורית ולא הציבו גבולות, ואז מגיעים אלינו ילדים בלי גבולות, בלי הרגלי למידה. ההורים מצפים שמערכת החינוך תיישר אותם, וזה לא קורה".

לדברי עדי, מורה מאזור הדרום, "ההורים האלימים הם בדרך כלל הורים שבעצמם לא מסתדרים עם הילדים, והם מחפשים אשמים חיצוניים. בכיתה של 30 ילדים צריך להבין שכל ילד חסר גבולות גורר אחריו גם ילדים אחרים. הוא גם מקבל אישור מההורים שלו, מה שנותן לו את הכוח להתעמר במורה". עדי מוסיפה "האלימות כבר התחילה לחלחל לכל בית ספר, זה לא רק אצלי. היה לנו ילד בבית הספר שהושעה על רקע של אלימות, ולמחרת הגיע ללימודים כי אמא שלו אמרה שההשעיה לא מקובלת עליה".

סיון מספרת על שלוש חברות שלומדות אצלה בכיתה. "אחת מהן באה אליי ואמרה לי שהשתיים האחרות מוציאות אותה מהשלישייה", היא מתארת. "הן רבו איתה ואמרו לה שהן לא רוצות לדבר איתה. אמרתי לה מה שהייתי אומרת גם לבת שלי במקומה: 'קחי את זה כהזדמנות להיפתח לעוד ילדים, תפסי מרחק עד שהן יירגעו, ובינתיים תפתחי עוד קשרים'".

באותו יום, אחרי שעות הלימודים, אביה של אחת משתי הבנות האחרות התקשר לסיון. "את אמרת לילדה להתרחק מהבת שלי?", הוא זעם. "הסברתי לו שזה לא בדיוק מה שהיה, אבל הוא פשוט התחיל לצרוח, רבע שעה של צרחות בזמן שהילדה שלו לידו. בסופו של דבר הוא ניתק לי את הטלפון בפרצוף. עד היום הוא לא התנצל, ואני לקחתי את זה קשה מאוד. הוא מנבל את הפה, לא מתנצל, ואני צריכה להמשיך עם הילדה הזו שנתיים. בכל אותו סוף שבוע הייתי בדיכאון. אני יכולה לומר לך שהקשר שלי עם אותה ילדה הוא קשר בסיסי, רק מה שצריך".

צילום: Getty Images

זהירות, הקלטות

שיימינג, או הוצאה־מילולית־פומבית־להורג, היא המכה הלא כתובה של דורנו. אם בעבר הביקורת עברה מפה לאוזן כתולעת שמכרסמת באיטיות, כיום היא משאית סמיטריילר דוהרת על כביש מהיר או רכבת נפץ. "בשנה שעברה הייתה בבית הספר מורה מדהימה למתמטיקה", מספרת שרון. "אחד התלמידים לא הגיש את העבודות בזמן, והמורה התעקשה שיעשה את העבודות בעצמו ויגיש אותן. האמא פשוט יצאה עליה ב־200 קמ"ש ברשתות החברתיות, כתבה עליה דברים גזעניים. המורה נפגעה כל כך שלא הגיעה לקבל את הערכה של התלמידים במסיבת הסיום. היא לא הייתה מסוגלת להראות את פניה בבית הספר".

גם שרון עצמה חוותה מעין שיימינג. "הכיתה שלי הייתה אמורה לצאת לטיול שנתי, תלמיד החסיר יום או יומיים והתקשרתי לשאול בשלומו", היא מספרת. "באותה שיחה שאלתי אותו אם הוא מתכוון לצאת לטיול, והוא ענה שכן. אמרתי לו: 'אתה יודע, צריך להסדיר את התשלומים'. לא איימתי, לא התניתי את היציאה בתשלומים. כעבור כמה ימים חברה התקשרה אליי ועדכנה: 'שמעתי אותך ברדיו'. כך נודע לי שהשיחה הוקלטה בידי האבא, שגם תבע את בית הספר. זאת הייתה סטירת לחי שלקח לי חודשים להתאושש ממנה".

במקרים רבים אחרים השיימינג בא לידי ביטוי באלימות מילולית קשה מצד הורים או תלמידים בפומבי. כך עדי מספרת על היתקלות עם אחד ההורים: "בשיעור שהעברתי, כשנתתי לתלמידה לענות על שאלה, תלמיד אחר לקח את הכיסא שלו בחריקה אחורה בצורה הפגנתית והוריתי לו לצאת החוצה", היא אומרת. "אבא שלו הגיע נסער לפגישה והשתלח בי באלו המילים: 'אני שמעתי עלייך, את שטן מהלך, את המורה הכי נוראית בבית הספר, כולם שונאים אותך'. אני מסתכלת על הרכזת ששותקת, ואז מצדדת בו: 'אני כמו אמא שלהם, קשה לי נורא לשמוע'".

לחגית, מורה בבית ספר יסודי, זה קרה עם אמו של אחד התלמידים, שהכה תלמיד אחר ונשלח לביתו עם מכתב להורים. "בצהריים אמא שלו התקשרה בזעם, בשיחה שכולה צעקות. היא תקפה אותי בשאלות 'למה הילד השני לא נענש?', היה נראה לה שסטירה שוות ערך למילות גנאי", היא מספרת. "היא הגיעה לפגישה בבית הספר, שם 'הודיעה' שיש לי משהו נגד הילד שלה. בסוג של איום, היא הדגישה בפניי שהמורה הקודמת יצאה ממנה בוכה. היה חשוב לה להבהיר לי שאני אסבול".

חגית ניסתה לשמור על קור רוח. "מה את רוצה שנעשה, שלא נחנך? שלא נציב גבולות?", היא שאלה את האם הזועפת, וזו ענתה: "את לא תבדקי אם הוא עשה שיעורים, מותר לו לאחר בכמה דקות לתחילת שיעור, מותר לו לאכול כמה דקות בשיעור, מותר להעיר לו עד ארבע פעמים".

כתוצאה מכך הילד עשה מה שרצה בהמשך השנה, בייחוד לאחר שלטענתה של חגית היא לא קיבלה כל גיבוי מהמנהל, ש"פחד מההורים וגיבה אותם". במהלך השנה, כשהיו מקרי אלימות מצידו, העדפתי לא להעביר למנהל. ככל שעבר הזמן גם מקרי האלימות החריפו. הילדים היו קוראים לי נסערים, ואני העברתי את הדברים למנהל. הוא לקח את הילד לשיחה בחדר, ואחרי שעתיים הילד חזר לכיתה, ישב וזרק חפצים על ילדים אחרים.

"אחרי רצף של התנהגויות בעייתיות מצד הילד, התקיימה פגישה עם האב. סיפרתי לו שם שהבן שלו רוצה להיות טייס כשיהיה גדול, ואמרתי שבשביל זה צריך לפתח מיומנויות למידה ומסוגלות למשמעת. האבא עצר אותי ואמר: 'אני הולך להגיד פה דברים קשים, הילד מרגיש שאת מתעלמת ממנו, שאת שונאת אותו'. ניסיתי להתערב, להסביר, והוא התחיל לצעוק: 'זה לא מעניין אותי, הילד שלי הוא קודש קודשים. אם זה הדיבור, אני קם והולך, אעביר את הילד לכיתה השנייה'. האבא צרח כל כך, שבסיום הפגישה המזכירה שאלה אותי בבהלה 'מה קרה בפנים?'"

מנהל בית הספר, היא מספרת, ישב שם כל העת והתעלם. "לא רק שהוא לא גיבה אותי, אלא הוא אפילו ניסה להסביר לי שלא ניהלתי נכון את השיחה ושאני לא באמת מרגישה מאוימת".

הוועד המנהל

כמעט כל המורות שאיתן שוחחתי דיברו על היעדר הגיבוי מצד הצוות החינוכי המנהל. כך, למשל, חלי, שספגה אלימות פיזית מצד אמא של תלמידה. "הכי נורא זה שאף אחד מצד הנהלת בית הספר לא התעניין, רק כמה מורות מהצוות", היא אומרת. "למחרת קיבלתי הודעה שבה כתבו לי בלקוניות: 'קיבלנו הוראה שלא תוכלי לעבוד היום'. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. איפה החמלה? איפה האכפתיות? כמה ימים נוספים עברו לפני שקיבלתי הודעה על סיום העסקה. הדבר היחיד שעניין את בית הספר זה להתנער ממני, שלא יוכתמו, ששמם הטוב לא ייפגע".

טניה, מורה בבית ספר ממלכתי־דתי בירושלים, חוותה מקרה חמור מעט פחות, אבל הוא מלווה אותה מאז. "הייתה לי השנה ילדה עם בעיות קשות של קשב וריכוז", היא מתארת. "במשך חודשים עבדתי איתה על הרגלי למידה, משמעת וגבולות. היא נהגה לקשקש על השולחן, לקרוע ניירות ולזרוק על הרצפה, באמצע השיעור הייתה קמה ומסתובבת בכיתה, שרה, מדברת, מפריעה לכולם. אמא שלה הייתה ידועה כאחת המפחידות, אבל לא הייתי מוכנה להתנהל ממקום של פחד. באתי להוראה ממקום אידיאולוגי, המשכורת שאני מרוויחה לא שווה את זה.

"באותו שיעור הילדה הפריעה בצורה קיצונית, אבל אסור להוציא אותה מהכיתה כי היא ילדה בסיכון. ניסיתי לעשות הכל, ולבסוף ניגשתי אליה ופתחתי את הספר שלה בעמוד הנכון, אבל לפני כן ניקיתי לה את השולחן שהיה מכוסה בניירות ובנסורת. מה שלא ידעתי זה שהעגילים שלה היו שם. היא התחילה לצרוח באקסטזה, יצאה מהכיתה וטרקה את הדלת. יצאתי לחפש אותה, ואני רואה אותה מגיעה לקראתי בוכה, עם אחותה מכיתה ה' שצועקת עליי שתקפתי את אחותה. לאחר השיעור הבאתי את העגילים למנהלת, שיתפתי אותה במה שהיה ולקחתי את הילדה לשיחה אישית. בסוף היום, כשהתקשרתי לאמא, היא פתחה בצרחות: 'אני לא רוצה לשמוע אותך, את הרבצת לילדה שלי, את אלימה, אני לא מוכנה שתהיי מורה בבית ספר. אני הולכת להתלונן עלייך בפיקוח, את גמרת את הקריירה'".

כשטניה פנתה למנהלת היא החלה, לדבריה, לגמגם. "תראי, את צריכה להתנצל", היא אמרה. "יכול להיות שזה באמת היה אלים מצידך, לא היית צריכה לגעת לה בציוד".

לדברי המורות, הסיבה להתנהלות המנהלים היא עוצמתם של ועדי ההורים אל מול בתי הספר. "הם המנהלים בפועל", אומרת חני. "אצלנו, אחת האמהות של תלמידה בכיתה היא גם בוועד ההורים וגם מורה בבית ספר אחר. הבת שלה חלשה מאוד, אבל המורות מפחדות ממנה. כשהגעתי, לא הסכמתי להיכנע לגחמות של ילדה בכיתה ד', ובינתיים האמא מתלוננת ומאיימת, המנהלת מפוחדת ולא נותנת לי גיבוי, היועצת מנסה להוריד אותי ממנה".

עדי מוסיפה: "יש לנו לפחות שלוש בנות כאלה, האמהות לוקחות תפקיד משמעותי מאוד בבית ספר, והן מאיימות על המנהלת ועל המורות. הבעיה היא שהילדות הופכות למנהלות של הכיתה. עושות שיחות עם המנהלת, מתלוננות על מורות".

מהסיפור הזה, אומרות המורות, מפסידים בעיקר התלמידים. "ההורים מסרסים את המורים", אומרת עדן, מורה בבית ספר
יסודי. "הם לא יודעים איך להתנהל עם הילדים בבית, והם מחפשים אשמים בבית ספר".

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook