fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מי נתן את ההוראה? // הטור של אמיר אורן

סיכומי בינתיים ממשפט נתניהו

0

פרקליט המדינה לשעבר משה לדור התייסר פעם בקול על חולשתו של קורא מול כוחה של העיתונות. יש ואני נתקל בידיעה של כתב מסוים המתיימר להביא שתי חדשות, אמר לדור. הראשונה עוסקת בעניין שהיה בטיפולי, אני בקי בו יותר מכל אדם אחר ובוודאי מהכותב, ואני יודע שהיא רצופה שקרים וטעויות. לכאורה, די בכך לפקפק באמינות החדשה השנייה שבהמשך הטור, אך אני מוצא עצמי נוטה להאמין לה עד שיוכח אחרת, כי היא כתובה בעיתון, וכביכול חזקה על עיתון שלא יפרסם אם לא בדק.

משפטם הפלילי של בנימין נתניהו ואחרים, המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, אינו דיון במועצת העיתונות או בחוג לתקשורת. על כפות המאזניים מונחים גורלות אישיים, מקצועיים, מוסדיים. ראש ממשלה, מכהן או "לשעבר" שני, עשוי לצאת ממנו לכלא, לקלון. מעברו השני של העתיד העלום, הוא עשוי להגיח חף, זך וצח; ובאמצע – הרשעה מביכה אך חוסכת מאסר וממון, או זיכוי מחמת הספק.

לנאשמים, זה כמעט עניין של חיים או מוות. משבר משפטי אינו רק דומה למשבר רפואי; תכופות הראשון מחולל גם את השני. מכבש נוסע לאיטו על המובאים לדין ומרסק את עצמותיהם. זאת כבר מקדמה לעונש, ואם הסוף טוב ומזכה ואין עונש, המקדמה אינה מוחזרת, אף שאין להסיק מכך שהכל היה מופרך מלכתחילה, כי הרי השופטים קבעו שיש להשיב לאשמה, ואין דומה ראשית לאחרית.

בדרגה פחותה מגורל הנאשמים, חשובה אך לא חיונית, נמצאת יוקרת המשפטנים, משלוש הקבוצות – קטגורים, סניגורים ושופטים. מרתק לצפות בהתגוששות באולם, ובמעין התרועעות לרגע בהפסקה, בין שתיים הפונות זו לזו בתואר הטעון "חברתי": מובילת צוות התביעה עו"ד יהודית תירוש, ובאת כוחה של איריס אלוביץ', עו"ד מיכל רוזן־עוזר. לשתיהן נוכחות רצינית, מנומקת, נעימה. בנסיבות שונות היו יכולות להתחלף או באמת להיות חברות. אך הפעם הן חדורות רוח קרב, משכנעות שהן משוכנעות שהצדק איתן.

ברור שהתביעה וההגנה מנהלות משחק סכום אפס, עם מנצחים ומפסידים, אך גם השופטים נבחנים, ציבורית ובעיני הערכאה שמעליהם, שתדון בערעור ושאליה חלקם ודאי משתוקקים להתקדם. ראש ההרכב, רבקה פרידמן־פלדמן (להלן רפ"פ), ראויה לכך בעליל וגם סביר שתתעלם מהשפעתם של פוליטיקאים על ההחלטות בוועדה למינוי שופטים; אלא שבתום ההליך תהיה קרובה מדי, שלוש עד חמש שנים בהערכה גסה, לגיל הפרישה. התגוללות הנאשם נתניהו על מערכת החוק וחשיפתה (החלקית בינתיים) של מזימת תומכיו להקליט בבית הכנסת את בעלה מדבר בגנותו, לא היטיבו איתו.

תיק תקשורת

נתניהו עומד במרכז שני תיקי תקשורת, 4000 ו־2000, כמשחד ו/או כמשוחד, ותיק מתנות, 1000. אפשר היה להתחיל את המסע ב־1000, המקובל כפשוט יותר. התביעה בחרה ב־4000. טרם הוכח שטעתה: עד ההשקה, מנכ"ל אתר וואלה לשעבר אילן ישועה ביצע את משימתו, בגיחות הפצצה, הקלטות ומסרונים ואמירות בבית המשפט, שלא הותירו ביעדים אבן על אבן. כמובן, אין זאת אומרת שבהתפזר האבק לא תצטייר מבין ההריסות, בחקירה הנגדית, תמונה שונה.

אבל כשיושבים בחדר התצפית המאולתר בקומת הכניסה של בניין המחוזי, אותו אתר אבטחה והפגנות – של נתניהו בפנים ושל תומכיו ומתנגדיו בחוץ – כשהוא מופיע, אך דומם וכמעט שומם בהיעדרו; כשבוהים בשידור הסקייפ מהאולם שבקומה העליונה, כי במצוות הקורונה נוכחים שם למעלה רק שני נציגי עיתונות, מתבהר עד כמה מוטעית בדיקתם של האירועים המתוארים, השנויים במחלוקת בין ההגנה לתביעה, במיקרוסקופ בלבד. נתניהו מול התקשורת הוא גם עניין לטלסקופ. אחרת, נשארים ברובד "מי בתנ"ך אמר למי ומתי", ובהתנצחות על עובדות ופרשנותן.

שניים ממאפייניו הכפייתיים של נתניהו הם יצר השליטה בתקשורת והמאמץ לטשטש עקבות, או להימנע מהשארת עקבות, כדי שלא יהיה אחר כך צורך לטשטשם. בתיק 2000, הקלטת השיחות עם מוזס – שנתניהו יזם כדי לצייד אותו בראיה לנכונות גרסתו – מונעת ממנו להתכחש לעצם קיומן, אך מאפשרת לו לטעון שהיא מאששת את המניע להן. לא כך ב־4000: שם עוד יתנהל קרב גדול על הוכחת שרשרת הפיקוד, שהראיות שסיפק ישועה עסקו במחצית התחתונה שלה, מהאלוביצ'ים לישועה למערכת וואלה, בעוד שהאליפות תוכרע בפלייאוף העליון.

עובדת חיים היא שלא אחת אנשים, גם מצליחים במשלח ידם, אינם מרוצים מבחירתם, מבקשים להחליף אותה ומשוכנעים שהצלחתם ניתנת להמרה לתחום אחר. עשירים משתוקקים להיות יוצרים, נניח, ולהפך. אנשי תקשורת מעדיפים פוליטיקה, ופוליטיקאים – טלוויזיה. נתניהו ייבא וריאנט, שהתביעה רואה בו עבריינט: לא או־או, אלא גם־וגם. הוא משתוקק, זה עשרות שנים, להיות מו"ל ועורך ראשי של התקשורת הישראלית כולה.

מדוע? כי בבית אביו שינן שהעיתון המודפס או המשודר הוא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, ומשום שהוא מאמין שתקשורת ההמונים מעצבת את ההמונים, משפיעה על הצבעתם – או על דרבונם להפגין – וקובעת בעקיפין את השלטון. דמוקרט או דמגוג, השולט בחליל יכול לפתות אחריו את הקהל.

השלב הבא של פיתוח הרעיון: לפעול מול דרגי העבודה, הכותבים ובשנים האחרונות במיוחד השדרים, אך לרכז מאמץ בקודקודים, הבעלים, השוכרים את העורכים. אם הוא רוצה שהתפוזים ייפלו מהעץ, למה לו להציב סולם מתחת לכל פרי; ינער את הצמרת והנשירה תבוא.

טענת תומכיו, כאילו יחסי מקור־עיתונאי מבוססים מטבעם על תן וקח, חומר תמורת אהדה, אינה ממין העניין. עיתונאים, כיחידים תלויי חומר, אכן נוטים לחבב את מקורותיהם ובפומבי להבליט את יתרונותיהם על חסרונותיהם; אבל, אין להם השפעה על עמיתיהם. באותו עיתון או ערוץ ילוטף המקור בידי אחד ויחטוף משני. על כן לא עיתונאי נחוץ לנתניהו, אלא ערוץ, עיתון, אתר אינטרנט במלואם, בהנחה שמדיניות נקבעת מלמעלה ומחלחלת אל הנקבים התחתונים, וביחסי גביר־שכיר מתבצע בעת הצורך גם אילוף הסורר. אמצעי תקשורת הוא גוף כלכלי, עליו לפרנס את בעליו ואת עובדיו, ושיקוליו בסיקור השררה והבעת עמדה כלפיה מושפעים גם מהרצון להתקיים ומוטב גם להרוויח.

עד כמה זה חשוב לנתניהו? שאלת תם. הוא ראש ממשלה, בפניו 20­­-30 תיקים לחלוקה, ביניהם ביטחון, חוץ, אוצר, משפטים. שני הראשונים, לפחות, הם מסורתית צמודי רה"מ, אם הוא מתעקש. לא נתניהו. הוא ימסור אותם גם לפוליטיקאים מזולזלים בעיניו. איזה תיק יאזוק לפרק ידו? התקשורת. אבן מאסו הבונים, תיק הדואר ששמעון פרס שדרג את שמו, כראש פינה אצל ראש ממשלה.

התקשורת, היא ולא החקלאות או התפוצות או הנגב והגליל, מעל לכל. דווקא בה רצה נתניהו. זה אינו רק אומר דרשני; גם גרשני. כשלעצמו, קצה חוט להבנת 2000 ו־4000. בעידן קודם, כאשר הרכיב העיקרי בהוצאות עיתונים היה מחיר הנייר המיובא, וככל שהעיתון נפוץ יותר כל תנודה במחיר משפיעה יותר, שר המסחר והתעשייה היה הפוליטיקאי המרכזי בהוויית בעלי העיתונים. כשהטלוויזיה הפכה למלכת הקרב והעיתונים הנפוצים, האתרים הנצפים והתחנות המואזנות אחריה, עברה הבכורה לשר התקשורת. אם ברצונו להשתמש בכוחו למטרה זרה, ונמצאים לו שותפים בתקשורת, הוא יכול.

בטיל התלת־שלבי של נתניהו והתקשורת, השלב הבא הוא מיון. בחלוקה גסה, ניצבו מולו אמצעי תקשורת משלושה סוגים: אלה שאין צורך לאלף ('ישראל היום', ערוץ 20), אלה שאין טעם לנסות ('הארץ') ואלה שבאמצע, ביניהם וואלה. אילו נעתר שאול אלוביץ' לגישושי צירופו לנבחרת עדי המדינה, היה מצבו של נתניהו בתיק קשה מנשוא; אבל אלוביץ' – מוכר טלפונים שגילה להוותו שהוא איל תקשורת – ממשיך לטעון שאין לו מה לתת. גם עדי מדינה הם אנשי תן וקח, במשפט של תן וקח.

רוח המפקד המאפיוזי

הפרקליטות מתארת את ישועה – ועדותו חיזקה רושם זה – כמעין מג"ד המוריד פקודות מהמח"ט אלוביץ' למפקדי הפלוגות במערכת האתר; על כן השאלה היא איך זרמו הפקודות למח"ט מהרמטכ"ל נתניהו, שלא דיבר איתו במישרין. האם היו ביניהם אלוף פיקוד, אוגדונר, קציני מבצעים. או שמא, כתמונה שבעיני ההגנה, אלוביץ' רק קיווה לרצות את נתניהו, לבל יכעס עליו ויתעמר בבזק; פשוט פחד ממנו והתחנף אליו, לא כדי ליהנות, אלא כדי שלא לסבול. אלוביץ' זה, בעיצוב סניגורו עו"ד ז'ק חן, הוא פינוקיו שתמימותו נוצלה לרעה בידיו – או יד2 – של אילן יובב ישועה שמשון.

יסתיים המשפט איך שיסתיים, מקומם היחס המפלה בין שתי הרעיות. איריס אלוביץ' נאשמת ונמצאת ליד בעלה מתחת למכבש. שרה נתניהו, דמות מרכזית בפרשה יחד עם בכורה יאיר, נהנית שוב מרכרוכיותו של אביחי מנדלבליט כלפיה. ראוי, אף שאין תקווה ממשית שזה יקרה, שהיועמ"ש הבא או מבקר הפרקליטות דוד רוזן, יחקרו את היחס המועדף שמנדלבליט הרעיף כלפי שרה ויאיר נתניהו וכלפי ראש המוסד יוסי כהן. אחד מידידיו המתמעטים של מנדלבליט מסביר את סירוב היועץ להעמיד לדין את שרה, שלהתנהגותה נחשף עוד כמזכיר הממשלה, ברצונו "לשלוט בגובה הלהבות במשפט, כי הכנסת שרה למשפט ביבי היא כהסעת מכלית לתוך מדורה".

אילו חז"ל ישבו בדין ופסקו לפי ניבים, התוצאה הייתה ברצף שבין "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו" ל"הכל יודעים מדוע כלה נכנסת לחופתה". כך עממית, אבל במחוזי בירושלים, אצל רפ"פ ועמיתיה שחם ובר־עם, אין די בהנחה שלא לחינם הלך זרזיר אצל עורב. יש להוכיח שהתקיימה שיחת עורב־זרזיר, היכן ומתי ומה נאמר בה, ואם לא – מה אמרו מקורבי עורב לזרזיר, רעייתו או בנו, ומהם לישועה ולמערכת.

ההגנה – ובכך חזית נתניהו־אלוביץ' אחידה – טוענת שלא הוענקו לבעלים של יס/וואלה הטבות כלשהן, וממילא לא התבקש תמורתן תגמול בדמות כתבות בעד נתניהו ונגד יריביו. לחלופין יאמרו סניגורי נתניהו שמעולם לא יצאה מפיו הוראה להיטיב עם אלוביץ'.

כאן חוזר הסיפור הישן של "מי נתן את ההוראה" מ־1954, ו"אללה ירחמו" של כפר קאסם, ועוד מנהיגים טובים ורעים, ישראלים ושאינם, שנזהרו שלא להשאיר פקודה כתובה, או שמחשש ציתות גם שתקו. הקודקוד נותן למקורבים להבין דבר מתוך דבר: הנרי השני הרוטן, "מי יפטור אותי מעונשו של הכומר הנודניק", ולמרבה הפלא ארבעה מאצילי חצרו מפרשים את המשאלה כגזר דין מוות.

והבוס גם אינו מלכלך את ידיו. לכל מלך יש מלאך, שליח לדבר העברה של מסרים מחודדים. נתן אשל, שלמה פילבר, ניר חפץ. אחר כך ייאמר שזה טלפון שבור, אי־הבנה, סברה, שמועה. חובת ההוכחה על המאשימה.

הרי לכן אינו מחזיק בטלפון נייד ובכרטיס אשראי. צרכן כה ותיק של חומר מודיעיני, שיודע כמה קל כיום לאתר שיחות ולאכן תנועות, יכלכל תמיד את מעשיו כשהוא צופה פני חקירה עתידית. רק על מגזר אחד הוא יכול לסמוך שלא יסגיר אותו: עיתונאים. המקור למצגת כיבוש עזה ב'צוק איתן', למשל, נותר עלום גם לאחר כשבע שנים.

כמו בפרשת הרפז, שתחילתה בדיווח רועם אך פזיז בתקשורת והמשכה בסיקור התקשורתי של הסתעפותו, תיקי 2000 ו־4000 הם בליל של תקשורת כמושא וכמדווח. באולם המשפט מצטטים מה שאמרו בעלי אתר חדשות על עיתונאים, כתבות, תמונות, משך וצורת העלאה או העלמה. למטה מקלידים כתבים את המשודר בסקייפ, ממירים לציוצים ולידיעות, מתבוננים בחומר שלהם בטוויטר או באתר, ובערב ממירים עמיתיהם שוב את המובאות לשקופיות רועמות. החיה הניזונה מעצמה לא תדע רעב.

כשהשופטים שרקו להפסקה, התביעה הובילה בבירור וההגנה יצאה להכין את התקפת הנגד. כל צד, כצפוי, משדר ביטחון בניצחונו, אבל אם המצב יישאר כפי שהוקפא בתחילת מאי, מישהו עוד ייתלה מאילן גבוה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook