fbpx

האם השלטון בישראל לגיטימי? // רשימה מאת יונתן שם־אור

מה קורה כאשר המחאה נגד נתניהו, כישלון משבר הקורונה והמחשת אסון האוטונומיה החרדית מזדקקים לשאלה אחת

0

הרבה שנים עברו מאז אותו יום שבו עלה מנחם בגין על דוכן הנואמים בכנסת, זחוח ומרוצה מעצמו, כדי לתת את מופע הסטנד־אפ שלו אחרי הניצחון הלא ייאמן של הליכוד בבחירות 77'. "הדור הצעיר הפנה לכם עורף", הטיח את העובדות הידועות בפרצופי חברי האופוזיציה החדשה באולם המליאה. "העם הזה יודייע מה הוא עושה. הוא יודייע במי לתת איימון". הקהל צחקק. בגין המשיך בטון סרקסטי עם מבטאו הגלותי: "הייתם משוכנעים שאתם תרכיבו את הממשלה הבאה. התרגלתם לשלוט. אתם לא האמנתם שהעם יערוך שינוי. ולכן אתם עדיין המומים". ואז עצר לרגע, כמו אמן הופעות גדול, והטיח את פאנץ' הסיום: "תתרגלו". הקואליציה געתה בצחוק. חברי המערך המובסים הדגימו באופן מעשי את הביטוי "אבל וחפוי ראש".

והם התרגלו. זה לא היה פשוט. היו חריקות. יצחק בן־אהרן אמר שהוא לא מכבד את בחירת העם. נחום ברנע כתב איזה טקסט על המדינה שהולכת לנו בין האצבעות, פה ושם היו כמה הפגנות מתחת למצודת זאב, בית תנועת השלטון החדשה, אבל זה היה הכל. המעבר היה קל ממה שקודם לכן דמיינו באימה בחוגי השמאל. אולי מפני שעזר ויצמן, נסיך ישראלי, היה שר הביטחון ומספר 2 בתנועה, שהוביל אדם חולה לב שזה עתה יצא מבית החולים; ומשה דיין, הגיס של עזר ובשר מבשרה של תנועת העבודה, עוד נסיך ישראלי שקצת סר חינו אחרי יום הכיפורים, הצטרף לממשלה כשר החוץ. אבל בעיקר, מפני שבגין התנהל – באופן ציבורי לפחות – כדמוקרט מבטן. בניגוד לציפיות החברים מהמחתרת ומהסזון, דחויים שנות דור וחסומים מתפקידים ממלכתיים שהזו כי הנה, הם מקבלים עכשיו את כל הג'ובים החשובים במדינה, בגין לא פיטר כמעט איש, ולא הביא אותם. הוא נהנה שהמפא"יניקים עובדים אצלו. לצירי ועידת המרכז שענו לשאלה הרטורית של לימור לבנת ב־1997: "נבחרנו בשביל ג'ובים?" בשאגת "כן!", לקח עוד הרבה שנים כדי להתברג.

השלטון של בגין היה, לכאורה, לגיטימי לחלוטין. היחידים שסירבו להכיר בחוקיות השלטון היו קומץ חברים מהמחתרת ומחוגי הימין המתנחלי הצעיר, שזעמו על חתימת הסכם השלום עם מצרים ונטישת כל סיני, כולל ימית. בשמאל המובס לא אהבו את בגין, אבל קיבלו אותו כראש ממשלה. אף אחד לא יצא לרחובות. לפחות לא לפני מלחמת לבנון ומשלוחי הארונות שהתחילו להגיע משם.

בגין בליל הניצחון של 1977 // יעקב סער, לע מ

בגין בליל הניצחון של 1977 // יעקב סער, לע"מ

מהו שלטון לגיטימי?

בימין טוענים שמאבק מפגיני בלפור איננו מכוון כלפי ביבי אלא כלפי מחנה הבוחרים שלו, שמאופיין וצבוע גם בגוונים זהותיים. מזרחים, מאפיין אותם אבישי בן חיים, מסורתיים. לא קיבלתם את בגין, הוא והבוחרים של ביבי אומרים במקהלה, לא קיבלתם את שרון – כשעוד היה אצלנו, לפני שהחליף קבוצה – ואתם לא מקבלים את ביבי. אתם עדיין המומים מתוצאות מהפך 77'. אז תתרגלו.

משום־מה הם לא מזכירים את יצחק שמיר, הקיצוני מבין כל ראשי הממשלה שהליכוד ניפק. אולי כי שמיר לא ערער את תפיסת הלגיטימיות של השלטון. בניגוד לשלושת האחרים, כולם פצצות כריזמה, שמיר נותר בצללים גם כשהיה ראש ממשלה, בדיוק כמו שהיה במחתרת ובמוסד. אבל כל ראשי הממשלה של הימין נגעו ופלרטטו עם קו הגבול שעובר בין שלטון לגיטימי לאחד שאיננו כזה. יכול להיות שהם בסך הכל חיקו את קודמיהם ממפא"י, שאף הם, לפחות עד שהגיע לוי אשכול, עשו בדיוק אותו דבר.

סטודנטים שמתחילים ללמוד מדעי המדינה נתקלים במונח "שלטון לגיטימי". איך יודעים אם שלטון לגיטימי או לא. הפזיזים שבהם ממהרים לתחם את הדמוקרטיות כמשטרים לגיטימיים, ואת כל השאר ככאלה שלא, אבל זו טעות. גם משטרים אוטוקרטיים יכולים להיות לגיטימיים, וגם דמוקרטיות עשויות למעוד בחוסר לגיטימיות. יש הרבה מבחנים, הרבה הוגים עסקו בזה. בדרך כלל אוהבים ללכת אל הוגה הדעות והסוציולוג מקס ובר שהתעמק בסוגיה. יש לו מין רשימת מכולת די מעייפת שאמורה לסייע במיון המשטרים לפי מבחן הלגיטימיות, אבל גם היא, כמעט 100 שנים אחרי שנהגתה ונוצרה, כבר די מיושנת.

כדי להבין אם שלטון לגיטימי או לא, צריך קודם לברר מהו תפקיד השלטון, ולראות אם השליט ממלא אותו באופן סביר. מאז שהאנשים התחילו להסתובב על הפלנטה, יש כאן מערכי שלטון, בכל מקום, בכל תקופת זמן. הסיבה להיווצרות השלטון איננה רק דחף הכנעת הזולת שקיים אצל כל כך הרבה בני אדם, אלא צורך. יש אויבים שמגיעים מבחוץ, צריך לעמוד מולם, להקים צבא, לבנות מצודות. וצריך גם מישהו שיגן עליי מהשכן החמדן, משודד הדרכים האלים, מהכנופיה שפושטת על הכפר. כאשר בני ישראל פנו לשמואל כדי שימשח עליהם מלך, הם לא עשו את זה רק מפני שמאסו בשלטון הדת. הם רצו מגן.

שלטון נוצר כדי לספק הגנה לאנשים. הגנה מפני אויבים מבחוץ, והגנה מפני עוולות מבית. כדי לקבל את ההגנה הזאת אנשים מוכנים לוותר על חלק מהחירויות שלהם, לשלם מיסים ולקבל על עצמם עול מלכות.

שלטון המספק הגנה כזאת מבלי לפגוע בזכויות האנשים למעלה מהצורך הנדרש למטרות האלה, הוא שלטון לגיטימי. כאשר שלטון מתנהל בדרך הראויה, על פי המתווה הזה, האמון בינו ובין האנשים מתקיים. כאשר השלטון פועל למטרות אחרות, הוא מאבד את אמון הציבור. זה לא משנה איזה צד של הפוליטיקה נמצא באותו זמן נתון בעמדות הכוח. גבולות שדה המשחק די מוגדרים, ובדרך כלל הצדדים לא מעיזים לחצות אותם. אבל כאשר שלטון מפסיק לספק הגנה שווה לכלל האזרחים, הוא מאבד את הלגיטימיות שלו.

הגנה שווה, לכולם. לא רק למקורבים. לא רק לתומכים.

צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'

צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'

המדינה זה אני

מה יש לכם נגד ביבי? בימין לא ממש מבינים את המפגינים. עכשיו הם כבר לא אסופת הוותיקים שהתכנסה במוצאי שבת לאירוע חברתי בכיכר גורן או מול הבימה. עכשיו אלה כבר מאות אלפי אנשים, בכל הארץ, שיוצאים בקריאה אחת, ברורה ופשוטה. לך.

למה, שואלים בימין, למה? אם הוא ילך, אתם חושבים שהקורונה תלך יחד איתו? ואל תגידו שזה בגלל קשקושי השוחד־מרמה־הפרת אמונים, גם אתם לא מאמינים שצריך להעיף ראש ממשלה בגלל שיחה עם מו"ל או סיגרים שקיבל מחבר.

אולי. אבל אין לזה קשר עם החוזה שקיים בין שליט לציבור. השליט צריך לספק הגנה לכל הציבור. כאשר השליט מעדיף רק חלקים מסוימים, כאשר הוא מפלה באופן גלוי קהלים גדולים ועצומים, הוא מבצע הפרה של חוזה השלטון. כאשר השלטון מזהה את טובת המדינה רק עם טובתו האישית, של המנהיג ושל קבוצת ההנהגה, הוא מאבד את הלגיטימיות שלו.

בדיקטטורות זה בולט מיד. האזרחים ממוינים לתומכים הנהנים מהגנת השלטון, ולמתנגדים המסומנים כאויבים. זה קרה בברית המועצות, בקובה, במדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה. זה קורה בסין, ברוסיה, בחלק מדרום־מזרח אסיה, בטורקיה, באיראן, בסעודיה. אלה שלטונות שמספקים הגנה רק לאלה שתומכים בהם. כמו בארגון פשע.

סימון מתנגדי המשטר כבוגדים התחיל עוד בימי בגין. לא בגין של 77', איש האופוזיציה כבר כמעט 30 שנה, ולפני כן נרדף גם על ידי הבריטים וגם על ידי ההגנה. אז בקושי שמו לב. זה היה בגין של 81', על סף תבוסה, שהתחיל להסית איש באחיו. שיצא נגד הקיבוצים. שהפנה עורף לישראליות וקידש בקול גדול את היהודיות. לא כמו אז, ביום ההכתרה, שרק שם כיפה על הראש.

ב־81' זה יצא החוצה, אבל כבר ב־77' בוצעה מכירת החיסול של המדינה העברית. זה עבר בשקט, זה לא הורגש, אבל זה קרה. כדי לקבל את תמיכת המפלגות החרדיות בגין ביטל את מכסת תלמידי הישיבות ש"תורתם אומנותם". נכון שבן־גוריון אישר להם עם קום המדינה את הסדר הפטור הזה, אבל הוא כלל רק 400 תלמידי ישיבה. עם השנים המספר גדל קצת, אבל המכסה נותרה. בגין התיר את הרסן. המחסום נפרץ.

ביבי עלה על רבו. מאז שעמד על המרפסת בכיכר ציון מול תומכים שדקרו ושרפו תמונות של רבין במדי אס־אס, מאז שלחש לרב כדורי שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, ועד לפשקווילי השנאה שהבן שלו יאיר מפציץ בטוויטר, כל מתנגדי המשטר של נתניהו מוגדרים כ"שמאל", וחסידיו מסמנים אותם כאויבים. ברשת, בהפגנות, בהתנכלויות האלימות שלהם. מתנגד הוא שמאל, שמאל הוא בוגד, ובוגדים צריך לחסל.

צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

סימניו של שלטון זר

תומכי המשטר הנוכחי אומרים שוב ושוב כי שלטון מחליפים בקלפי, לא ברחובות. ואנחנו, הם חוזרים כל הזמן, מייצגים את רוב העם שבחר בביבי. בדרך כלל המראיינים הרפים באולפנים לא מתקנים אותם. רוב העם דווקא בחר במפלגות שהבטיחו כי לא יישבו בממשלת נתניהו, ורק בגידה של נבחרי המחנה הזה, שפשוט רימו את הבוחרים שלהם וערקו עם הקולות ששדדו, הביאה לתוצאה הנוכחית. ואפילו היא, כידוע, לא מעניקה לנתניהו אלא מחצית מהשלטון בלבד. גוש הימין, שבנוי בעיקר מהליכוד והחרדים, מורכב מרבע מכלל המצביעים ששמו בקלפי את הפתק מח"ל, ומעוד כ־15% ממצביעי המדינה ששייכים למפלגות החרדיות.

אנשים יוצאים לרחובות כאשר מתקיים צירוף של כמה גורמים. כאשר המצב ממש גרוע, כאשר הם חשים בחוסר הלגיטימיות של השלטון שמפלה לרעה את מתנגדיו ומעדיף את מקורביו, ששם בראש את האינטרס של המנהיגים, וכאשר האנשים חשים בחולשת ההנהגה. כל התנאים מתקיימים עכשיו בישראל. המצב רע מאוד, חוסר הלגיטימיות זועק, והחולשה של המנהיגות, שלא מצליחה לעשות דבר, ניכרת בכל ריאיון שנותן מישהו מהם.

בדיקטטורות, יציאה מסיבית של האנשים לרחובות מביאה אותם אל מוסדות השלטון, ודי קשה לכוחות הביטחון לעצור את זה. אל בית הממשל, אל תחנות הטלוויזיה. כך קרה באביב הערבי, וכך, למעשה, התפרקה גם ברית המועצות. כאשר הדמוקרטיה מביאה את ההמונים לרחוב, זה מסתיים באחת משתיים: חילופי הנהגה באמצעות הפרלמנט או פיזור בית הנבחרים והליכה לבחירות חדשות. במדינה שלא מצליחה לייצר קואליציה יציבה כבר שלוש מערכות בחירות רצופות, וזו שהוקמה בסוף נשענת על קולות שנשדדו, זה אך מפתיע שהרחובות לא התמלאו קודם.

כאשר על מדינה שולט שלטון זר, בדרך כלל האנשים מתרגלים, אם השלטון לא מפריז בדיכוי. אבל עדיין, שלטון זר איננו לגיטימי. בליכוד, שנולד מתנועת החרות שיצאה ממחתרת האצ"ל, אין ברור מזה. לפחות בליכוד ההוא, של הנסיכים, בנים של לוחמי עבר שפעלו נגד השלטון הבריטי בכל דרך אפשרית. איך דווקא הם, שנוצקו בתבנית לוחמי החופש במשעבד הזר, הם המצדיקים הגדולים של המשך הכיבוש על הפלסטינים – היא סוגיה שכל פסיכולוג מתחיל יכול להסביר בשנייה. כל מתעלל הוא קורבן של התעללות.

שלטון זר, נאור ככל שיהיה, איננו לגיטימי. האינטרס הראשוני שלו איננו הגנה על האוכלוסייה, אלא שימור השלטון שלו. לא רווחת הנתין מעניינת אותו, אלא הרווח שלו. ושלטון מקומי הנשען על כידונים של שלטון זר גם הוא איננו לגיטימי. במסורת שלנו, הורדוס הוא הדוגמה הבולטת. מלך יהודה ששלט בחסדי האימפריה הרומית. למעשה, מלך־וסל. מלך משרת. גם הליכוד שולט כאן בחסדי ממלכה זרה. האוטונומיה החרדית בארץ הקודש.

כוחה של האוטונומיה החרדית

הרבה מאוד דמוקרטיות בונות את הממשלות שלהן באמצעות קואליציות. למעשה, רובן כאלה. דמוקרטיות נאורות מתירות התארגנויות מפלגתיות גם לגופים אשר די ברור כי אם יגיעו לשלטון יחריבו את הדמוקרטיה שהעלתה אותם. זהו כשל מובנה של השיטה הדמוקרטית שעדיין לא מצאו לו פתרון. כאשר הנדל והאוזר, הנזל וגרטל של כחול לבן, סיכלו הקמת ממשלה בראשות המפלגה שהביאה אותם לכנסת, הם טענו כי עשו זאת כדי למנוע שלטון הנשען על מפלגות ערביות שרוצות בחורבן המדינה היהודית והחלפתה במדינה דו־לאומית. אמרו, והצטרפו לקואליציה הבנויה על מפלגות חרדיות שרוצות בחורבן המדינה הציונית.

החרדים מתנגדים למדינה יהודית. מבחינתם זו עבירה דתית נוראה של "דחיקת הקץ". לו היו יכולים היו מעבירים את שרביט השלטון כאן לאחרים. נטורי קרתא, הפלג הקיצוני מירושלים, כמו חסידי סאטמר, אומרים בגלוי שהם תומכים בפלסטינים במלחמתם במדינה הציונית. חרדים מתוחכמים יותר, שמדברים בעברית של החבר'ה, מתבטאים באופן שונה. בפנים, ולא כל כך בפנים, חלקם נוהגים וחושבים בדיוק אותו דבר.

אבל גם בלי לתמוך באויבי המדינה המוצהרים, רוב החרדים היו מחרבים את הדמוקרטיה לו רק היו יכולים. משטר דמוקרטי מנוגד לדת, לא רק בגלל זכויות הפרט והאזרח שמפריעות לשלטון ההלכה. עצם השיטה שבה הרוב קובע מנוגדת להלכה, בדיוק כשם שפרלמנט המחוקק חוקים הוא סוג של כפירה. כל החוקים כבר נמסרו לבני ישראל באותו מעמד מופלא על הר סיני שבו אלוהים נתן למשה את התורה כולה, כולל זו שבעל פה, עם המשנה והתלמוד שנכתבו רק אחרי שהריבונות היהודית בארץ ישראל חוסלה באופן סופי.

פתיחת תלמודי תורה בניגוד להנחיות, בחודש שעבר. משמאל ליצמן ודרעי צילומים אמיל סלמן, 'הארץ'

פתיחת תלמודי תורה בניגוד להנחיות, בחודש שעבר. משמאל ליצמן ודרעי // צילומים: אמיל סלמן, 'הארץ'

אוסף ההבלים והחארטות שמאוגד במה שקרוי היום "תורת ישראל" הוא עלבון לשכל האנושי, לקדמה, לחירויות האדם. די לראות מה אומרת אותה תורת ישראל על האישה. היא רכוש הבעל, אסור לה ללמוד, היא חייבת לציית לו, והיא מאופיינת באינספור תיאורי גועל שיצרו מיזוגנים איומים, כגון: "שאלו את ר' יהושע… מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואשה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח – מיד הוא מסריח".

זה מה שלומדים בישיבות. זה מה שלומדים עשרות אלפי בני נוער שלא לומדים היסטוריה, פיזיקה, מתמטיקה, אנגלית, אזרחות. זה, ורק זה, רק הלכה, מפני שהעולם, הם מצטטים, עומד על לימוד תורה. מנין להם? זה כתוב באותה הלכה שמסבירה למה האישה מסריחה.

החרדיות היהודית מחלחלת אל החברה. הצרכנים העיקריים שלה הם מצביעי הימין. אנשים מסורתיים, ברמה זו או אחרת, שמתייחסים אל תלמידי הישיבות כמו ששקמיסט מתייחס ללוחמי סיירת מטכ"ל. בהערצה וביראת כבוד. אנחנו יהודים, הם מגדירים את עצמם, ואתם, הם פונים למפגינים, אתם לא. מעריצי ביבי כותבים ואומרים בשכנוע עמוק כי "אנחנו כאן בגלל התורה", שזה פשוט היפוך מוחלט של האמת ההיסטורית. התנועה הציונית נוסדה בידי יהודים חילונים שבעטו בדת. בלי הבעיטה הזו, לא הייתה מדינת ישראל. החרדים, שמזוהים לפי שמות של ערים, עיירות ומדינות שבהן הושמדו מיליוני יהודים חרדים, משמרים כאן את המסורת ההיא. ויז'ניץ ובעלז, חסידי גור וליטאים. הגולה קמה לתחייה בארץ הקודש. שם, אגב, רבות מהקהילות הושמדו כי הרבנים הורו לחסידים להישאר ולא לברוח לשום מקום, בוודאי לא לארץ ישראל. הרבה אנשים איבדו את האמונה באלוהים אחרי השואה. לחרדים, שממשיכים להאמין, יש הסבר. הם יודעים בדיוק איפה היה אלוהים בשואה. הם יודעים למה העניש ככה את העם והשמיד שליש מבניו: בגלל הציונות. זה העונש על ניסיון היהודים לבנות לעצמם מדינה.

החרדים – כמיליון ישראלים שמתרבים באופן אקספוננציאלי – מקיימים כאן אוטונומיה. הם חיים כאן משתי סיבות עיקריות. כאן טוב למות, כי היציאה מהקברים עם בוא המשיח מתרחשת מיד, בלי להתגלגל במחילות מתחת לכל כדור הארץ, וכאן גם טוב לחיות. יש מי שמממן את חיי הטפילות של חלק ניכר מהם.

מערכת החינוך שלהם לא כפופה לאיש, פרט לרבנים. גדולי הדור, בלשונם. הם לא מתגייסים לצבא, ואחוז מפלצתי מהם לא עובד. המעטים, ובעיקר המעטות שעובדים, נמצאים בתחתית סולם השכר. עיקר פרנסתם היא על חשבון משלם המיסים החילוני. ביטוח לאומי. קצבאות. הקצבות לתלמידי ישיבה. דיור מסובסד ומוזל, ושאר השירותים שהמדינה נותנת לכולם, כמו תחבורה ציבורית מוזלת, בריאות חינם, ועוד, ועוד.

בלי תמיכת האוטונומיה החרדית, הלא־ציונית, אין שלטון ימין בישראל. עד עכשיו רק מעטים התייחסו לזה, הם היו שקופים לרוב הציבור, בדיוק כמו בני האוטונומיה הערבית בישראל. אבל מגפת הקורונה, וההתנהלות המופקרת והחצופה של החרדים, הראתה לכולם ממה עשויה כאן המציאות. שלטון הימין – מיעוט הנשען על החרדים הלא־ציונים – איננו שלטון לגיטימי.

שרידות השלטון בעת חירום

מבחן מדוקדק של התנהלות השלטון הסוציאליסטי הקדום מעלה ממצא מטריד. גם הוא דאג לעצמו, לאנשים שלו, ולא לכלל האוכלוסייה. רוב הערבים שנותרו בישראל – אזרחים בדיוק כמו כל אחד אחר – היו תחת משטר צבאי ביישוביהם. אלה שעזבו את הבית, אפילו לכפר אחר בתחומי הקו הירוק, לא הורשו לחזור לביתם.

ישראלים אחרים, שלא היו שייכים לזרם הסוציאליסטי, הודרו כמעט כליל מתפקידים ציבוריים. במדינה סוציאליסטית, שבה רוב התעשייה והמשק היו בידי הממשלה וההסתדרות. בלי הכרטיס האדום שמוכיח חברות במפלגת השלטון, נידונת לחיים במדבר. בעולם העסקים, בשירות המדינה, בספרות, באמנות, בתקשורת. העולים החדשים מארצות האסלאם בכלל לא נשאלו מה דעתם. הם חולקו במעברות בין מפלגות השלטון כמו היו עדרי כבשים, או עבדים בשוק של אטלנטה, ג'ורג'יה. השלטון ההוא דאג לעצמו לפני שדאג לכל האוכלוסייה. אבל גם את תומכיו הוא דפק, יחד עם כל היתר. גם להם לא נתנו טלוויזיה, גם להם לא הרשו לצרוך סרטים והצגות שלא קיבלו תעודת הכשר מהצנזור, גם להם לא נתנו כסף זר כדי שיוכלו לטוס לחו"ל, וגם אותם הותירו בחיי סגפנות מוכתבת מלמעלה. אני לא יודע מה העם רוצה, בן־גוריון פסק, אני יודע מה הוא צריך.

בן־גוריון טעה. הוא נותר על במת ההיסטוריה זמן רב ומיותר אחרי שהתפקיד ההיסטורי שלו, הקמת המדינה, הגיע למיצוי. בגלל הברית עם המפלגות הדתיות, שהתחילה עם קום המדינה, לא נוצרה כאן חוקה ולא שונתה שיטת הבחירות. לו אלה היו קורים, לדתיים ולחרדים לא היה כמעט כוח פוליטי, ושום חקיקה דתית לא הייתה זולגת ומזהמת את הדמוקרטיה הישראלית.

מבחינות רבות גם שלטון מפא"י היה לא לגיטימי. לא מעט הוגים רציניים, גם במחנה הזה, ידעו, הבינו והתריעו. אבל המנהיגים סמכו על הכוח החזק של הציבור הישראלי, זה שמחזיק אותו יחד, בדיוק כמו הכוח החזק בגרעין האטום שמונע מהחלקיקים להתפזר לכל הרוחות. זה כוח הפטריוטיות הלוחמנית שנוצרת בעדר כבשים, המצטופף תחת איום להקת הזאבים המקיפה אותו. כל עוד ישראל מאוימת בידי מדינות ערב, שנשבעו למחוק אותה מעל פני האדמה, ניתן למתוח את חוסר הלגיטימיות עד סף הקריעה המוחלטת.

ישראל אמנם הייתה בסכנה קיומית שנים רבות. כמה שנים? מבצע סיני, שהתרחש שבע שנים אחרי תום מלחמת השחרור, הסתיים בארבעה ימים ובכיבוש כל חצי האי. מלחמת ששת הימים, 11 שנים אחרי, הפליאה את העולם שהשתאה מניצחון הבזק של צה"ל על שלושה צבאות ערביים גדולים. במלחמה הזאת הכור האטומי בדימונה, כך טוענים מקורות זרים, כבר עמד על תילו וייצר פצצות כחול־לבן.

כאשר גולדה מאיר סירבה לשיח השלום עם סאדאת ב־71', ומשה דיין אמר שעדיפה שארם א־שייח' על שלום, לא רק תאוות שטחים הודגמה כאן. השלטון תמיד נהנה מהמשך תחושת החירום. הפטריוטיות שצומחת במצבי חירום מאפשרת לו להסתיר ולעמעם את העיוותים שבזמן אחר, נורמלי, היו מציגים לראווה את חוסר הלגיטימיות שלו. מצב החירום תמיד משאיר את השלטון למעלה, ואת האנשים בבית.

הכוח נמצא ברחובות. סוף דבר

למרות הלם מלחמת יום כיפור, היו צריכות לעבור עוד ארבע שנים כדי שהאנשים יחושו בחוסר הלגיטימיות של השלטון. הוא אכזב אותם בהגנה מפני אויב חיצוני, ומופעי השחיתות שהתפוצצו אז בעיתונים בקצב יומי הראו כי השלטון מרוכז בסיפוק האינטרסים הפרטניים של אנשיו, ולא בדאגה לעם. רק אנשים חסרי דמיון הופתעו מתבוסת המערך ב־77'.

הליכוד של 2020 נמצא במקום שבו עמד המערך לפני 43 שנים. מסואב מרוב שלטון מתמשך, מעלה כל הזמן את המחיר שהוא משלם למעצמת האוטונומיה הזרה כדי להישאר בעמדות הכוח, ועושה דמוניזציה ליריבים מבית, זהה לזו שעשו אנשי המערך לתומכים של בגין. כאשר היריב הופך לאויב, השלטון חדל להיות לגיטימי. הוא מגן רק על חלק מהאוכלוסייה. רק על התומכים שלו, או, במקרה של הליכוד, הפטרונים שלו מבני ברק. גם כאשר בגללם התחלואה עולה ומשאירה את כולם בסגר.

אין דבר המעורר בשלטון פחד גדול יותר מהמוני מפגינים ברחובות. אין שלטון שיכול לשרוד זמן רב במצב כזה. לא שלטון רודני, ובוודאי לא שלטון במדינה המקיימת בחירות. לא סתם נתניהו עושה הכל כדי למנוע את ההפגנות בבלפור. הפעילות ברחובות, בגשרים ובצמתים לא נכנסת תחת העמודה של "הפגנות מחאה". מה שמתרחש עכשיו לא דומה למהומות ואדי סאליב בשנות ה־50, להפגנות הפנתרים השחורים, וגם לא לחגיגות שדרות רוטשילד ב־2011. כל אלה היו מחאות. המוחים דרשו כל מיני דברים. תיקוני עוולות, הורדת מחירים, דיור. הפגנות בלפור דומות רק למה שקרה אחרי יום הכיפורים, כשמוטי אשכנזי נעמד מול בנייני הממשלה ודרש מהם ללכת.

הפגנה מול משרד רה"מ, 1974 // משה מילנר לע"מ

עכשיו רוצים שנתניהו ילך. ייתכן שזה יקרה עוד מעט. אין קוסם שיכול לעמוד מול חצי מיליון שלא עוזבים את הרחובות. כל שמות הגנאי שיחטפו מחבורת בלפור לא ישנו את זה. נתניהו אמנם מייצר עכשיו, יחד עם דונלד טראמפ, מופע מרהיב של הסכמי נורמליזציה ושלום, וצריך לחגוג את זה, אבל באופן פרדוקסלי, מבחינתו, זה רק מקרב את קיצו. ככל שהמצב נורמלי יותר, הלגיטימיות של השלטון – או יותר נכון היעדרה – בולטת יותר ויותר.

 

הפגנה סמוך לבלפור, בחודש שעבר // אוהד צויגנברג, 'הארץ'

הפגנה סמוך לבלפור, בחודש שעבר // אוהד צויגנברג, 'הארץ'

היינו ככה מההתחלה. השלטון כאן מעולם לא היה ממש לגיטימי. הוא תמיד בגד בחלק גדול מהאזרחים, הוא תמיד העדיף את המקורבים, והוא תמיד העמיד את אינטרס ההישרדות שלו לפני כל דבר אחר. לפני רווחת האזרחים, החופש ויכולת הפריחה שלהם. אנחנו משועבדים כאן כמעט מהיום הראשון למערכת פוליטית שנותנת כוח עצום לאויבי החירויות, לקוטביות שבטית שמחסלת כל אפשרות לסולידריות בסיסית – שבלעדיה אין יכולת לבנות אומה – ולעסקנים, שרמתם האישית יורדת משנה לשנה, במהופך לבולטות הציבורית העולה שלהם.

שדרות רוטשילד, 2011 צילום מוטי מילרוד, 'הארץ'

שדרות רוטשילד, 2011 // מוטי מילרוד, 'הארץ'

לא גורלו של נתניהו עומד כאן על הפרק, אלא גורלה של המדינה העברית. אדם מאמין היה אומר שרק נס יכול להציל אותנו. אדם מפוכח יותר היה בודק את השורשים המשפחתיים ומברר את האפשרויות של הוצאת דרכון זר. ורק האידיאליסטים, הפטריוטים, האכפתניקים, עדיין ינסו למצוא את הדרך שבה נשתחרר מעולו של השלטון הזר ונתחום את הפוליטיקה החרדית מחוץ למערכת, נחדיר את עקרונות החירות והחופש לחיים של כולנו, וניצור כאן מערכת קיום שלא מסמנת את היריב הפוליטי בתור אויב.

לא פשוט. אין הרבה סיכויים. אבל צריך להתחיל באיזשהו מקום. אפילו מתחת לבית, עם שלט.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook